מעשיה מפותלת ורבת קסם: ביקורת על "כולם אוהבים את דורה"

מיה סלע ממקומוני ידיעות כתבה ביקורת משבחת על ספרו של אהוד עין גיל, "כולם אוהבים את דורה".

"כולם אוהבים את דורה" מתחיל בילדה שלא ברור אם היא גאונה או מפגרת והופך להיות שיר פרידה נפלא מהישראליות. מיה סלע מתרשמת

"הרומן היפה "כולם אוהבים את דורה" הוא מעשיה מפותלת ורבת קסם שבמרכזה הילדה דורה, שאולי היא אוטיסטית או מפגרת אבל היא גם גאונה ומלאת חן. הסיפור מלא באנשים שסביבה ובסיפורים שלהם, על יהודים וערבים וחרדים ומזרחים ואשכנזים ומעברות, וסוכני מוסד, ושמאל קיצוני, וצבא הגנה לישראל, ובת ים, וגרנדה ומוסך, סוציאליזם ופמיניזם, ואפילו ילדי תימן האבודים.

כל הסיפורים מתנקזים לידי העיתונאי אהוד ונקשרים לאיטם לכדי סיפור גדול יותר, חתרני יותר. דומה שפרט לעיתונאי – שמתבונן מבחוץ על פרשות החיים הסוערות של הגיבורים – הגיבורים שלו, מדור העולים שייסד את המדינה, שברחו מאירופה או מדינות ערביות לארץ הקדושה, אינם קדושים כלל כשהם מגיעים, וגם המניעים שלהם לא טהורים במיוחד.

ילדיהם, בני הדור השני, מוצאים את דרכם החוצה מכאן, לארצות הברית (ג'לאל הערבי, שרוקם מזימות נוצריות לפירוק המדינה היהודית), לדרום אפריקה (סמי, אמא של דורה שהתחתנה עם רופא יהודי גזען שונא שחורים שעכשיו, עם תום האפרטהייד, נאלץ גם לראות שחורות על מיטת הטיפולים הלבנבנה שלו), לחבש (האבא המשוער של דורה – לאורך הספר יש ספק מי האבא – שמקים את חייו מחדש בגרנדה). דומה שבמדינה היהודית נשארים רק אלה שעוד לא הספיקו לעזוב והם עדיין אורזים, או לחלופין עיתונאים כדוגמת אהוד, שנגזר עליהם לדווח על הסוף המר הזה. זוהי כמעט השליחות האחרונה שעוד נותרה. ואהוד מדווח.

זה הרומן השני של אהוד עין-גיל, עיתונאי וסגן עורך מוסף "הארץ", שמצליח במעט מאוד עמודים (236) ללכוד פרספקטיבה של כמה עולמות. העלייה לארץ, עולם העולים החדשים, ועולמם של ילדי העולים שמתפרקים בתוך הארץ הקדושה ומייצרים את העולם של הדור השלישי, שאותו מייצגת דורה: דור גאוני אולי, חדשני אולי, אבל אוטיסטי, מלא קסם אישי אבל לגמרי עסוק בעצמו, יודע להתמחות היטב בתחומים שהוא בוחר, ולא יודע כלום על שום דבר אחר נוסף שקורה סביבו.

בסיפורים של עין-גיל אין בשום שלב ובשום עולם קדושה ואידיאליזם צרוף. בגטו יש יהודים שמשתפים פעולה עם הנאצים. ברוסיה הקומוניסטית נופלת אגנס, הסבתא של דורה, קורבן אולי לאונס מתמשך, אונס של מי שמאוחר יותר יעלה לארץ ואולי יאנוס את בתה. תהיות "אולי" מהסוג הזה מציפות את הספר, שהרי מדובר ברשומון שמסופר מכמה נקודות מבט. כל דמות מחביאה חלק ומגלה חלק, ויש גרסאות שונות לכל סיפור. האנס, כמובן, מכחיש את האונס. זה מה שאנסים עושים.

האמהות אצל עין-גיל נוטשות את הילדים שלהן, מפקירות אותם או משתגעות, והגברים נלחמים, זה מה שהם יודעים לעשות. העולם שמתאר עין-גיל הוא כאוטי, האמת בו לא ברורה ולא מתבהרת, אולי היא גם לא חשובה. דומה שמלבד לדווח על הקריסה הגדולה אין עוד לעיתונאי מה לעשות. הוא יכול רק להתבונן ולנסות לנחש מה גרם לכל זה. בספרו זה, כמו בספרו הראשון, "תחנות בדרך חצרמוות" (2004), משמש "אהוד" בדיוני כדמות שאליה מתנקזת העלילה. הקורא נשאר לתהות האם מדובר במעשה שהיה באמת או בבדיון, והאם זה משנה בכלל. כל זה מגביר את תחושת הכאוס, משום שהוא מדגיש את העדרו של מספר כל-יודע שעתיד לפתור עבורנו את החידות.

דורה האהובה, הגאונית והאוטיסטית, שהאוטיזם שלה שומר עליה מפני המציאות של המבוגרים סביבה, גדלה להיות מומחית לצמחים בגרנדה. יש לה שבעה גברים, היא מבקרת אותם כשהיא רוצה, חיה את חייה, עולמה צר אבל עמוק בתחום שבו היא מתמחה, היא נהנית מסקס, נטולת אידיאולוגיה, חיה במקום שאליו נשאה אותה הרוח. במקרה היא בגרנדה, היא היתה יכולה להסתדר בכל מקום, בכל שפה, והיא אולי הדור האחרון. שאחריו מה? מבול כלשהו, אולי."