על "ההסטוריה הקצרה של המתים" בטיים אאוט

ההיסטוריה הקצרה של המתים – ביקורת של סמי דואניאס

Time out 20.3.08

טעם החיים

"ההיסטוריה הקצרה של המתים", קווין ברוקמייר מאנגלית: גיל שמר זמורה-ביתן, 239 עמ'

משהו טוב קורה לספרות הפנטזיה בשנים האחרונות. העולמות הדמיוניים שלה מתחילים לזלוג לקהלים רחבים יותר, דבר שמסביר את הצלחתם העולמית של רבי-מכר כמו "סודו של מיסטר Y" (סקרלט תומס) ו"צלה של הרוח" (קרלוס רואיס סאפון). יותר ויותר קוראים, אולי בגלל מחסום פסיכולוגי שפרץ הקוסם הממשוקף ההוא, מרשים לעצמם לצלול לעולמות מוזרים, על-טבעיים. הפנטזיה מזינה את העייפות מהמציאות הבנאלית בחומרים משכרים ומעוררים, כמו במקרה של "ההיסטוריה הקצרה של המתים".

הרומן השני של סופר הפנטזיה האמריקאי הצעיר קווין ברוקמייר (36) זכה להצלחה כבירה עם צאתו, ב-2006. זכויות ההסרטה שלו נקנו על ידי האחים וורנר, והוא תורגם עד כה ל-11 שפות. הספר מבוסס על אגדה אפריקאית עתיקה, על פיה העולם מורכב משלושה יקומים: עולם החיים (העולם הזה); עולם ביניים שאליו עוברים אנשים שמתו זה מכבר (מתים-חיים) ושממשיכים לקיים סדר יום רגיל בעיר מסתורית גדולה כל עוד הם ממשיכים לחיות בזיכרונם של החיים; ועולם מתים שמשמש תחנה סופית ועלומה לכל הנשמות.

אל תוך המבנה המרתק הזה יוצק ברוקמייר אפוקליפסה נוראית שמתרחשת עלי אדמות. נגיף קטלני שמופץ בבקבוקי קוקה קולה גורם לשואה טוטאלית שמחסלת את האנושות. בעקבות המוות ההמוני מתחילה להתרוקן גם אותה עיר מסתורית של חיים-מתים (כי תושביה מפסיקים להתקיים בזיכרון), עד שנותרת ברחובות קבוצה מצומצמת של אנשים שלהם מכנה אחד משותף – האישה האחרונה שנותרה על פני האדמה, לורה בירד.

בפרקים מתחלפים, סוחפים בקצבם, מלאי דמיון ולעתים גם פיוטיים, מתאר ברוקמייר את הנעשה בשני העולמות. הפרקים שנוגעים לעולם הזה מתארים מסע הישרדות אכזרי של לורה בירד במרחבים הקפואים והמושלגים של אנטרקטיקה, לאחר שנותרה הניצולה היחידה מצוות של חוקים. כל זמן שהיא מתקיימת ממשיכים לחיות בעיר המתים-חיים הוריה, חבריה, מכריה, עמיתיה לעבודה. אבל זמנה אוזל, וכך גם זמנם. למעשה, מותה של לורה בירד מסמל את קצה המוחלט של האנושות.

מאחורי הווירוס הקטלני מסתתרת קונספירציה מרושעת שמובילה לשואה טוטאלית. ברוקמייר לא ממש מצליח לשכנע עם הקו העלילתי הזה, אבל ראוי לשבחים על האומץ להציב את תאגיד המשקאות הגדול בעולם, קוקה קולה, כציר רשע מרכזי בעלילה. "שקלתי להמציא חברה", אמר ברוקמייר בראיון שנתן למגזין "טיימס" לפני כשנה, "אבל הכל נשמע לי מלאכותי ואפילו טיפשי. הייתי צריך גוף כמו קוקה קולה כדי להניע את העלילה, אבל מסיבות אסתטיות. רציתי למצוא שם של מוצר שלא יהרוס את האווירה של הסיפור. עד כמה שאני יודע, לא היתה עד כה שום תגובה מהחברה [...] היו הסתייגויות מפורטות בדף הזכויות שבתחילת הספר, אני מאמין שהמו"לים שלי יודעים מה הם עושים". בגירסה העברית, אגב, ההסתייגויות האלה לא קיימות.

אין הרבה תובנות פילוסופיות שאפשר לחלץ מהאגדה המודרנית של ברוקמייר, אף על פי שאם ממש מתעקשים אפשר לגלוש לחיבוטי נפש על משמעות המוות. הזיכרון והחיים בכלל. אבל לא בכך נעוץ כוחו של הרומן – ממש כמו במקרה של "סופו של מיסטר Y" עמוס התאוריות הפיזיקליות – אלא ביכולתו של ברוקמייר וסופרים דוגמת סקרלט תומס לבנות יקומים דמיוניים אמיתיים כמעט לגמרי. תיאורי העיר הענקית של החיים-מתים והמרחבים הבלנים של אנטרקטיקה מהפנטים ביופיים, עשויים בלוליינות ויזואלית ופנטסטיים בכל מובן.