"קריאת חובה" - על "נפשות מתות" בטיים אאוט

נפשות מתות – ביקורת של עינת יקיר

Time out 20.3.08

רוס, לאן את דוהרת?

ברומן המופת של ניקולי וסילייביץ' גוגול "נפשות מתות" נמצאים השורשים שיצמיחו לימים יצירות של ענקים רוסים אחרים. קריאת חובה // עינת יקיר

אל אי הגוברנייה NN, אל אנשיה המרתקים בטיפשותם, בתמימותם ובשחיתותם, בא, או ליתר דיוק מתגלגל, הנוכל צ'יצ'יקוב. בדרכים עקלקלות הוא נכנס אל בתיהם כמו אל לבם, כדי להשיג את המופרך והמבריק ביותר שאפשר לבקש – המת החי.

הרומן הענקי "נפשות מתות", יצירת האחרונה של ניקולי וסילייביץ' גוגול (1852-1809), ראה אור ב-1942 והיה אמור להיות חלק ראשון בטרילוגיה ברוח "הקומדיה האנושית". אלא שגוגול שרף את כתב היד של החלק השני עשר הימים בטרם נפטר, וכך נותרנו בלי טרילוגיה אבל עם "טרויקה" מופתית בדמות אותם שלושה סוסים המובילים את מרכבת צ'יצ'יקוב ברחבי רוסיה של המאה ה-19.

מי הן הנפשות המתות? נשמות איכרים וצמיתים שעבדו בשירות בעלי אחוזות ומתו, אך באופן רשמי עדיין רשומים כחיים במפקד האוכלוסין. צ'יצ'יקוב מנצל פרצה זו בחוק: הוא קונה את שמם מבעלי אחוזות (שנדרשים לשלם בעבורם מס צמיתים) ומתכוון להציג עצמו בפני הביורוקרטיה הרוסית כאדונם, על מנת ש"איכריו" יעניקו לו יאפשרו לו לקבל כספים מהבנק. מטרתו הסופית היא לברוח עם הכסף, לבנות אחוזה מפוארת ולהפוך סוף סוף לאציל. לכן הוא נוסע ואוסף נשמות אומללות שנסחרות ברובלים ובקופייקות. סחרו בהן בחייהן ועתה סוחרים בהן במותן.

התוכנית קורמת עור וגידים: שטיחים אדומים נפרשים בפני צ'יצ'יקוב, בין אן במוסדות ביורוקטיים מנומנמים ובין אם באחוזות רקובות. הוא רק מצווה לדהור אל הבית הבא, והמרכבה, נהוגה בידי עגלון רוטן, דוהרת קדימה. כמה רוטן העלון וכמה מופלאה רטינתו. אפשר לשער כי ממנו צמח על דרך ההיפוך יונה פוטפוב של צ'כוב מהסיפור "יגון", אותו עגלון אומלל המוצא אמפתיה לאבלו על מות בנו דווקא אצל סוסתו היחידה.

הסוסים מעכבים את המסע, מקרבים אל מחוז חפץ אך גם מרחיקים ממנו. המקרב – מרחיק, המוליך – מפריד. האבסורד הזה נמצא אצל גוגול בכל רגע, אך הנפלא כאן, כמו בכל מעשה סאטירי ממולח, הוא ההיגיון הפנימי שנוצר. שום רגע לא נפרם, הכל ממשיך ונתפר בהיגיון הפנימי של האבסורד. הסוסים ממשיכים לתעות בדרך, ודווקא תעייתם היא שמובילה אל מחוץ החפץ.

אם אפשר להצביע על אחת מתכונותיו הגדולות של גוגול, הרי זו יכולתו להקים אבסורד בתוך מציאות רוסית מפוהקת, ואז לקיים את האבסורד כגיבור מטאפורי במעשה פתלתל ומאורגן היטב. כך בסיפורו הקצר "החוטם", שבו נתון הגיבור במרדף אחר אפו בסבך הביורוקטיה, וכך גם במחזה "רביזור" (שתורגם לעברית כ"מבקר המדינה"), שבו מגיע פקיד פשוט בשם חלסטקוב אל עיירה שכוחת אל, אך כולם טועים לראות בו מבקר מטעם השלטונות וחושפים אגב כך סיאוב חברתי.

איך מתקיים האבסורד אצל גוגול? איך הוא מתעצם? איך הוא לא נחשף? בשל התרדמת. זוהי תרדמת של "נפש רוסית הומייה" הנופלת בשבי הקטנוניות: רוצה לעשות מעשים גדולים, לצטט שירה, לבכות מבן איכרים חולה, אך נופלת למעשים קטנים, בלתי נמנעים – התחשבנות כספית, תאווה למנעמים, התמכרות למחוות. וצ'יצ'יקוב, שליחו הקטן של גוגול, בא ומתיישב על קו התפר הזה כמו על ערסל בין שני עצים עבותים, מתנדנד ומטלטל את העצים ולבסוף ניתק משם כשמבוקשו בידו. והעצים ממשיכים לנוע, טלטלה חלפה בהם, בא מישהו והרעיד את נשמתם ועצביהם, עד שהם נרדמים שוב על מקומם.

כשאבסורד כזה מוצא עצמו בתוך מחוות רדומות ופאתוס עצום הוא מתנהל כצלופח, מפריש ריר המחליק על גופו ומקל על החיכוך עם המים. טיבו של הריר בפאתוס החוזר, במחווה החוזרת, במיצג החנופה שמעמיד צ'יצ'יקוב מול בעלי האחוזות. הוא יודע על אילו עצבים לפרוט, הוא יודע לנצל למופת את רדמת המים העמוקים של אותה נפש רוסית, ולאחר שהוא משיג את מבוקשו ומורה למרכבתו להימלט בסערה עוד עומדת הנפש ומנופפת לשלום, שקועה בשרעפים.

מפליא לראות כמה תפריו של גוגול עדינים ודוקרניים. את האבסורד בנוכחות ההיעדר (החוטם החסר, מבקר המדינה המזויף, הנשמות המתות) ממלא גוגול בעודפות אחרת, לא רק התנהגותית אלא גם לשונית. גוגול הוא אמן השפה. לא מקרי שיצירה זו – שלכאורה נכון היה לקרוא לה רומן סאטירי או אפילו פארסה – נקראת בפיו "פואמה". לשונו הפואטית, הלירית, מתרוממת לגבהים וצוחקת ממרום גובהה על העולם שאותו היא מגוללת, עולם שלא ראוי לשירה ושדווקא דרכו, באופן אבסורדי, נבראת שירת הפרוזה של גוגול. הדיבור הלירי של המספר קורס אל תוך דיבורם הפשוט, היומיומי, הז'רגוני והנס של דמויותיו ויוצר תנודות מרתקות. המפגש בין שני הדיבורים לוכד את הקריאה.

לקרוא את "נפשות מתות" הוא הכרח, ולו רק בשל המתח הזה. יש לברך את הוצאת דביר על ההוצאה המחודשת של הספר שאזל. קריאה בו תסביר כמה נכון המשפט ההוא שטבע דוסטויבסקי: "כולנו יצאנו מתחת לאדרת של גוגול". יש בו פיתולים מסתאבים שיהפכו לתשתית עלילתית ברומנים של דוסטויבסקי; יש דמויות של חלכאים ונדכאים שצ'כוב יפתח בסיפוריו הקצרים; יש את הנימה הסאטירית של בולגקוב; ויש את צ'יצ'יקוב – דמות נוכל בלתי נשכחת שהצמיחה מתוכה, כעבור יותר משמונים שנה, את דמותו הכובשת של אוסטפ בנדר מספריהם של אילף ופטרוב, "12 כסאות" ו"עגל הזהב".

גוגול הוא ללא ספק אבי הספרות הרוסית הריאליסטית והמודרנית, ונדמה שבפואמה זו הדבר ניכר במיוחד. נכון שהוא לא גילה בכתיבתו חמלה יתרה לנפש האדם, אלא ניצל את הבנתו העמוקה כדי למרר את חיי דמויותיו או לחשוף את עליבותם. עם זאת, מורכבותו מתקיימת ונובעת מאהבתו הטוטאלית, האבסורדית, לרוסיה עצמה, לאמא רוסיה. שם הלשון הפואטית של גוגול נוסקת פתאום לגבהי הפאתוס, שם הוא יכול לחתום את הספר בזו הלשון: "האין גם את, רוס, דוהרת כמו טרויקה מלאת חיות שאין להשיג אותה? הדרך עשנה מתחת לרגליך, הגשרים רועמים, הכול מפגרים אחרייך ונשארים מאחור. נעצר המסתכל שהדהים אותו פלא אלוהי זה: האם לא ברק הוא שהוטל משמים? מה משמעותה של תנועה זו המטילה אימה? ומהו כוחו הנעלם המצוי בסוסים שלא נודעו כמותם בעולם? הוי, הסוסים, הסוסים, אילו סוסים! האם סערות שוכנות ברעמות שלכם? האם אוזן רגישה כרויה בלב העורק שלכם? האם שמעתם מגבוה את השיר המוכר ודרכתם יחד את חזות הנחושת, וכמעט ללא נגיעת הפרסות באדמה נהפכתם לקווים נטויים העפים באוויר, והנה דוהרת הטרויקה בהשראת אלוהים!... רוּס, לאן את דוהרת? עני לי. היא אינה עונה".

הלב פועם, המרכבה דוהרת-אובדת, עין מצומצמת מאכזריות פוגשת עין פעורה מדמעה. אולי כבר כאן מסתמנת הנטייה אל הדת שאחזה בגוגול כדיבוק בשנותיו האחרונות, הנה שוב, גם כשיוצאים מתחום הספר, נפגשים ה"אנרכיסט" ו"החוזר בתשובה". ושוב האבסורד קם, קורץ, כמעיד על עצמו: "אני ההיגיון האפשרי היחיד".

"נפשות מתות", ניקולי וסילייביץ' גוגול, מרוסית: צבי ארד, הוצאה מחודשת (1992), דביר, 194 עמ