ראיון עם קובי בן שמחון

מאיה כהן מראיינת ב"ישראל היום" את קובי בן שמחון, מחבר הספר "אשתי רוקדת ואני חולם" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן).

"זהו, אני סופר"

קובי בן שמחון, בן 28, שלח את ספר הביכורים שלו, "אשתי רוקדת ואני חולם", לפרופ' יגאל שוורץ, מי שערך את גדולי הסופרים בארץ • כשהוא אמר שזה טוב, כלום לא עניין אותי", אומר בן שמחון

מאיה כהן

לפני שנה קיבל קובי בן שמחון (28), עיתונאי ב"הארץ", את אחת משיחות הטלפון החשובות שקיבל בחייו. על הקו היה פרופ' יגאל שוורץ, לשעבר ראש המחלקה לספרות עברית באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת בן-גוריון ועורך ספרותי שערך את גדולי הסופרים בארץ, בהם אהרון אפלפלד, צרויה שלו, יונתן גפן, סמי מיכאל, יוכי ברנדס ועוד.

שוורת הודיע לבן שמחון כי קרא את כתב היד של ספר הביכורים שלו, וכי החליט לקחת אותו תחת חסותו ולערוך את הספר. בן שמחון היה המום ומאושר גם יחד, ולפני כחודש זכה להשיק את ספרו "אשתי רוקדת ואני חולם", בהוצאת כנרת-זב"מ.

גיבור הספר הוא תל אביבי בן 30 שחי בבית הוריו ומגולל בגוף ראשון את סיפור חייו, את זיכרונות ילדותו ואת סיפור האהבה בין אמו המנוחה, שהיתה רקדנית, לבין אביו, ששאף להיות סופר. הספר כתוב כאפיזודות שאינן מתחברות זו לזו.

"התחלתי לכתוב את הספר בגיל 22," מספר בן שמחון. "כשסיימתי לכתוב, הנחתי אותו בצד. לא הייתי בטוח בו מספיק. לפני שנה חזרתי אליו, ואז הרגשתי שהוא מספיק חזק, נכון, ושלחתי את הספר ליגאל שוורץ."

מאד אמיץ מצידך לשלוח את הספר לעורך כה מוערך.

"הוא היה מרצה שלי באוניברסיטה. הכרתי אותו מעט ואמרתי שאני שולח לטוב ביותר ושהוא יקבע מה זה שווה, הוא יקבע את גורל הספר. אם הוא היה אומר לי שזה לא טוב, הייתי מסיים את קריירת הכתיבה שלי."

אתה זוכר מה הרגשת בשיחת הטלפון איתו?

"אלה היו רגעים עם דופק מאוד גבוה. אתה יודע שזה רגע גורלי שיכול להביא אותך לאושר המוחלט או לעצבות גדולה. זה היה יכול להיות סיום של חלום. כשהוא אמר שהספר טוב, כל השאר כבר לא עניין אותי. זה נתן אסמכתה להחלטה שלי לכתוב".

הספר כתוב בסגנון מיוחד מאוד. כל עמוד הוא קטע נפרד, שעומד בפני עצמו. אנא הסבר.

"כך הספר נכתב, ובאמת בשלב מסוים הרגשתי שככה לא כותבים, שזה קצת משונה, והתחלתי לחבר את הקטעים. כשחבר ראה את זה, הוא אמר שדווקא אולי כדאי להפריד אותם. התלבטתי אם אנשים יכולים להתחבר לדבר כזה, ובשלב מסוים ראיתי שאני לא יכול לכתוב אחרת. אם הייתי כותב פרקים ארוכים, לא הייתי נהנה. יש אנשים שכותבים ככה. הספר 'הר אדוני', למשל, כתוב כך. זה משהו על הגבול שבין פרוזה לשירה, כשכל קטע עומד בפני עצמו."

לא חששת שסגנון כזה ירחיק חלק מהקוראים?

"זה לא עניין אותי בזמן הכתיבה, לא חשבתי על זה. בסופו של דבר, אני חושב שזה דווקא יכול להקל על אנשים בקריאה, הקטעים מאוד קצרים. הכתיבה אמנם קצת שונה ולא הרבה מכירים את הסגנון, אבל מי שמתחיל לקרוא, יכול ממש מהר להתחבר לזה."

הגיבור שלך הוא תל אביב בן 30 שחי בבית הוריו. עד כמה הוא ועלילת הסיפור לקוחים מחייך?

"זה נורא רחוק מהחיים שלי. יש אנשים שקוראים את הספר וכל כך מאמינים שהוא עלי, ואני מסביר להם שהוא לא אוטוביוגרפי. יש דברים קטנים שמבוססים על חיי, כמו אצל כל אחד שכותב, אבל הסיפור עצמו הוא סיפור שנרקם בלילות. כל הכתיבה היתה סוג של געגוע לעיר. גרתי בחצבה, והיה געגוע ללכת ברחובות, לנשום ים, דברים שהכרתי רק בגיל 24. עד אז לא הכרתי רחובות בתל אביב."

מכנים אותך "הבטחה" בעולם הספרות. זה מלחיץ?

"ברגע שיגאל לקח אותי תחת חסותו, מבחינתי אני הבטחה ממומשת. הוא היה יכול להגיד 'זה נחמד, תעביר את זה למישהו.' מבחינתי, זו אמירה משמעותית.

ומחשבות על הספר הבא כבר יש?

"בטח, אני כבר כותב את הספר השני, וברור לי שרק יגאל יהיה העורך. הוא יהיה כנראה באותו סגנון, אבל אני מעדיף לא לדבר על זה."