אתר החדשות של הוצאות כנרת זמורה-ביתן דביר | kinnblog.com

ג'ולי אנדרוז עוברת לליטל, בראון

הכוכבת ג'ולי אנדרוז, שהפכה בשנים האחרונות לסופרת ילדים, מעבירה את סדרת הספרים שלה מהארפר קולינס להוצאת ליטל, בראון. אנדרוז, שהוציאה 25 ספרים תחת השם Julie Andrews Collection,
תפעל עכשיו תחת התת-הוצאה "ספרי ליטל בראון לקוראים צעירים". כך מדווח אתר Publisher's Weekly.

הספר הראשון שתוציא אנדרוז בסדרה החדשה יהיה Julie Andrews' Collection of Favorite Poems, Songs and Lullabies, המוגדר בהוצאה כאנתולוגיה מאויירת "דה לוקס". הספר ייצא בסתיו 2009, ויכלול שירים האהובים על אנדרוז מילדותה, לצד שירים שיצרה עם ביתה, אמה וולטון המילטון. הספר יהיה מלווה בדיסק מהקלטותיה של אנדרוז. באביב 2010 תוציא ליטל, בראון ספר נוסף בסדרה, The Very Fair Princess, אשר יציג דמות שעתידה להופיע גם בספרים הבאים.

דיון על "צלה של הרוח"

היום (שני) בשעה 19:00 ייערך דיון במסגרת מועדון הקוראים בהנחיית הסופרת ציפי שחרור. הפעם יוקדש הדיון לספר "צלה של הרוח" מאת קרלוס רואיס ספון, שיצא בהוצאת כנרת זמורה-ביתן. מחיר הכניסה: 25 שקלים.
הדיון ייערך בספריית הרצליה ב', נורדאו 50, 09-9582460

שירים ממקום אחר

השבוע הגיע לחנות הספרים "תולעת ספרים" בתל אביב, ספר השירים "שירים ממקום אחר", המרכז את שיריהם של 19 נערים ונערות, בני 13 עד 19, השוהים, או שהו, בבית המחסה "מקום אחר" וכתבו על חייהם, כך מדווח הארץ. המקום פועל מאז 1993, במסגרת תקציב של משרד הרווחה, ובין הפעילויות המוצעות לחוסים ניתן למצוא גם סדנת כתיבה. רכזת המתנדבים לימור גרינפלד העבירה קורס בכתיבה יוצרת עם המשוררת שרי שביט: "התוצאות היו מעל המצופה. הנערים התחברו לכתיבה לא רק ככלי תרפויטי ויצרו טקסטים יפים ומרגשים. החלטנו שחייבים לעשות עם זה משהו. בהתחלה התכוונו להוציא את זה על דיסק, אחר כך הגענו למסקנה שכדאי להוסיף ממד ויזואלי ולתת מקום גם לתצלומים שהנערים צילמו והוצגו לפני כחצי שנה בתערוכה. בסוף יצא ספר".

את ההקדמה לספר כתב רוני סומק. את השירים בספר הוא מתאר כ"תצלומי רנטגן של אנשים שניסו לצלם את החיים שלהם בפוטו רצח". "קיבלתי את הטקסטים לידי וחשתי שאני נכנס לשדה מוקשים רגשי", הוא אומר. "בני הנוער הלכו על כל הקופה, כתבו בעט ששרט את הנייר. התחושה שלי היתה שאני לא צריך להעיד אם זו שירה טובה או לא, מכיוון שהכותבים חתומים בדם על כל אחת מהמלים. קריאת הטקסטים משולה מבחינתי לטיול בג'ונגל, גיליתי שהשירים שבני הנוער כותבים דומים לציורים שצייר האדם המכונה קדמון על קיר המערה שלו - הוא לא ניסה לפתוח גלריה לאמנות אלא לצייר את הפחדים שלו".

הספר הודפס ב-2000 עותקים בהוצאה עצמית, וככל הנראה יימכר רק ב"תולעת ספרים".

"האסופית" בת מאה

לציון מאה שנה לצאת ספר הנעורים הקלאסי "האסופית" מאת ל.מ מונטגומרי, כותבת מרגרט אטווד על הספר עבור הגארדיין:"לאלה מכם שלא קראו את הספר כילדים - יש כאלה? כן, והם ברובם גברים - סיפורה של אן הוא סיפורה של נערה יתומה, ג'ינג'ית, מנומשת, בת 11, שנשלחת בטעות ל"חווה הירוקה" שבאבונלי. בעלי המקום מרילה ומתיו קאת'ברט, אח ואחות מזדקנים, ביקשו נער יתום שיסייע במטלות החווה, אבל אן, הדרמה קווין הלהוטה ורבת הדמיון, כל כך מרשימה את מת'יו, הרווק הזקן - שמתואר באיורים המקוריים כשילוב מוזר בין סנטה קלאוס לנווד - שהוא רוצה שתישאר, ומרילה הקשוחה והחמוצה לומדת להסכים איתו.

"הספר היה להצלחה מיידית עם הופעתו - אן "היא הילדה היקרה והאהובה ביותר בסיפורת מאז עליסה האלמותית", נהם מארק טווין הקשוח והציני - והוא ממשיך להצליח מאז. אן היוותה השראה לחיקויים רבים: יורשותיה הספרותיות האמיתיות כוללות בוודאי את בילבי בת-גרב, שלא לדבר על גיבורת המנגה היפנית סיילור מון - נערות מורדות, אבל לא יותר מדי. מונטגומרי עצמה כתבה שורה של ספרי המשך, אן מאבונלי, אן שרלי - הנערה מן האי, בית החלומות של אן, ועוד; אבל אן הבוגרת היא לא אותה אן, ואותו דבר גם לגבי אבונלי שאחרי מלחמת העולם הראשונה. כילדה קוראת, הרגשתי לגבי הספרים המאוחרים יותר דמתה לתחושתי על כך שוונדי בגרה בסוף הספר פיטר פן: לא רציתי לדעת.

"בחיים האמיתיים, לילדה יתומה כמו אן היו מעט מאוד סיכויים... אם לשפוט ממה שאנחנו יודעים על חיי יתומים מאותה תקופה... על פי הסטטיסטיקה אן היתה ממשיכה לחיות בעוני והזנחה. אלא שדרך מזל וכישוריה שלה, אן ניצלת על ידי האחים קאת'ברט, ומצטרפת לשורה ארוכה של יתומים ויקטוריאנים שזוכים לגאולה, מג'יין אייר ואוליבר טוויסט ועד טום מנקה הארובות הקטן ב"Water Babies". סוף מן האגדות, אנחנו קוראים להם, שכן במיתולוגיה ובפולקלור, יתומים לא היו רק אאוטסיידרים מדוכאים: הם עשויים להיות גיבורים בהמתנה, כמו המלך ארתור, או נתונים להשגחה מיוחדת של אלים או פיות".

חדר משלהם. גם בחו"ל

אתר ynet מספר על סופרים שמוצאים את ההשראה שלהם דווקא רחוק מישראל. הניתוק מהמוכר, מטרדות היומיום הם שמפרים סופרים מצליחים כחיים באר ושלומית גלבוע.

חיים באר כתב את "חבלים" ו"לפני המקום" בחוץ לארץ. כאשר נסע לביקור בלונדון עם דני קרמן, נחה עליו הרוח והוא החל לכתוב את "חבלים" וסיים את גוף הספר תוך שבוע. אחרי שנתיים, כשזכה במלגת סופרים והתגורר בקוטג' פרטי ליד אוקספורד, הצליח לסיים את הספר. את "לפני המקום" כתב בגרמניה - בברלין ודיסלדורף. "בלתי אפשרי עבורי לכתוב פה, דווקא משום שאני לא יכול שלא לשים לב למה שקורה סביב. כדי לכתוב אני חייב להתרחק מישראל, מכל הרעש פה, מאנשים שמתקשרים אלי ומבקשים ממני לקרוא את כתבי היד שלהם".

"זה היה מעניין נורא. יש איזה קסם או ברכה בזה שהסתכלתי החוצה ולא ראיתי נופים יפים, אלא קיר לבנים שבחיים לא ראיתי כמותו. זה היה באמת יוצא מן הכלל. כיון שגם בפריז, ואחר כך גם בברלין, אני לא דובר את שפת המקום, אז אני לא מתחבר לסביבה ועובד 16 שעות ביממה. .. זה עכשיו, או אף פעם לא. אני לא חוזר עם ספר גמור אבל אני משתדל לסיים את המהלך של הספר בשהייה בחו"ל. אני יודע שכשאני חוזר ארצה, המציאות סוחפת אותי, אני לא יכול להתחבר אחר כך חזרה לטקסט".

גם שלומית גלבוע גילתה את כוחה של ההשראה באנגליה, שם שהתה חמישה חודשים במסגרת מלגת כתיבה, במהלכם יצרה את הלהיט "ארבעה גברים ואשה": "שהיתי שם בנתק מוחלט. זה היה רגע מבחן אמיתי. כל השנים אמרתי לעצמי 'את סתם מקטרת שאת מוכרחה לכתוב, אבל אם יהיה לך זמן לא תכתבי'. אבל האמת היא שברגע שהתחלתי לא יכולתי להפסיק".

"אלה היו חודשים של שיחרור חושים. זו היתה הפעם הראשונה שיכולתי להתחבר אל עצמי בלי הפרעות חיצוניות, ובלי ההפרעות שאת מייצרת לעצמך. אז גם קלטתי כדי להיות יוצר צריך להיות אנוכי כי אתה עובד מתוכך ובשבילך וברגע שאת מחליטה על סדרי עדיפויות בחיים את בולמת את עצמך כמו שאני בלמתי. האנוכיות מפרה. מאז, בכל פעם שאני רוצה לכתוב, אני יוצאת לחופשה וכותבת במקום רחוק מהבית".

בניגוד אליהם, איתן גלאס-נחמיאס הצליח להתרחק ולמצוא השראה בישראל, ועוד בבית ההוצאה לאור שלו. הוא הגיע בלילות לכתוב במשרד של העורכת ובעלת ההוצאה לאור. "גרנו אשתי ילדי ואני", הוא מספר, "בצפיפות בדירה של חמותי. לא היתה לי פרטיות ולכן עבדתי שם. בבוקר זה היה חדר העבודה של בעלת ההוצאה והעורכת, ובלילה זה היה חדר העבודה שלי".

"בבוקר הספרים שם היו עזרי העבודה שלה, בלילה הם היו השראה לעבודה שלי. היה לי חשוב לייצר לעצמי את הזירה הקבועה, את ההרגל הקבוע. היה לי חשוב לחזור כל יום לאותה זירת כתיבה ולנסות לכתוב. אפילו סתם לשבת מול דף. הרי בסוף לילה של כתיבה יכול להיות עמוד, שורה או 20 שורות. אתה מייצר לעצמך זירה של יצירה".

"עלילה מרתקת, קצבית" על "איש ללא צל"

ניר מן ממקור ראשון משבח את "איש ללא צל" מאת יוסי אבני-לוי, שיצא בהוצאת כנרת זמורה-ביתן: "הספר 'איש ללא צל' מצטרף למיטב
הפרוזה הישראלית העכשווית. העלילה מרתקת, קצבית, נוגעת, כתובה היטב ומטביעה את חותמה בקורא".

עוד הוא כותב: "בספר נסקרים כיבושי נשים סיטונאיים של חלק מהגיבורים, למרות ששורה בו אטמוספרה הומואית מובהקת. אווירה זו נרקמת משלל מצבים ואמירות עקיפות והיא מנשבת בסב-טקסט שבין השיטין – הלוקיישן הברלינאי, הסטיילינג, האסתטיקה, אבחוני הלוק והמותגים (הסטריאוטיפיים מדיי), הבדידות וכדומה. דווקא הצמצום המרומז של סצינה אירוטית בין הגיבורים, המכוסה במילים ספורות של תיאור נוף ומזג אוויר (עמ' 45), מקנה לסצינה את כוחה המכונן בספר".

"מהעמוד הראשון ועד זה האחרון ניכר שאבני-לוי התברך בכישרון לספר סיפור ולהעניק לגיבוריו אישיות מרובדת... ספר מעולה בעלילתו ואיכות כתיבתו מופלאה. אבני-לוי שולט ברזי מלאכת הכתיבה הספרותית ושפתו נהדרת. עשירה, אסוציאטיבית, קולחת, מדויקת בלשון דובריה."

ספר לשבת

"מספר חסוי" מאת ליעד שהם

מספר חסוי הוא רומן מתח מקורי וקצבי שמעורבים בו פיתוי, פשע ואהבה. בתוך כך, הוא חושף בפני הקוראים את אחורי הקלעים של מערכת המשפט ואכיפת החוק בישראל, ומציג את האנשים הפועלים בה בממדיהם האמיתיים, לטוב ולרע .

ליעד שהם עוסק בכתיבה ובעריכת דין. המותחן הקודם שלו, "שבוע באמצע החיים", וספריו הנוספים, "לונדון בפיתה", "החיים באלכסון", "אקסטרה סמול", ו"החברים של אלוהים", היו רבי-מכר וזכו לשבחי הביקורת.

לפניכם שני פרקים מהספר. קריאה נעימה!

פרק 1
התקדמתי בצעדים מהירים לעבר בית הקפה. אני לא אוהב לאחר. אלא שהשופטת גלזר התעכבה היום יותר מהצפוי בעבודה.

זה שמונה חודשים שאני עובד כמתמחה של השופטת רבקה גלזר, שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב. איך אומרים בצבא, עוד ארבעה חודשים למנאייק. זאת אומרת, עוד ארבעה חודשים להתמחות. אחר כך בחינות לשכה, ואם ירצה השם עוד חצי שנה בערך (טפו, טפו, טפו) אני אעמוד עם עוד אלף וחמש מאות עורכי דין צעירים באיצטדיון טדי בירושלים בטקס ההשבעה, כשבראשי, כמו בראשם של שאר העומדים שם, מנקרת שאלה אחת: איך לעזאזל אני מוצא עבודה בשוק מוצף כל כך?!

בגלל המחסור בחדרים בבית המשפט אנחנו יושבים יחד באותה לשכה, השופטת ואני. היא — מול שולחן גדול העומד במרכז החדר, ואני מול שולחן קטן הפונה אל הקיר. אני שומע את כל שיחות הטלפון שלה והיא את שלי. אין מה לדבר, אווירה אינטימית יצרה הרשות השופטת במדינת ישראל למתמחים ולשופטים. למרות זאת אני עדיין מכנה אותה "כבוד השופטת" או "גברתי". ולא רק באולם בית המשפט או בפני אחרים, גם כשאנחנו לבד. בהתחלה זה נראה לי מאוד מוזר. אבל, ככה זה. חוץ משניים־שלושה מתמחים בבית המשפט, שקוראים לשופטים שלהם בשמות פרטיים, כולם פונים כך לשופטים.

היא בסך הכול בסדר, השופטת גלזר. בואו נאמר, משהו כמו שישים וחמש בקטגוריית נשים מעל גיל חמישים. אולי אפילו שבעים. מהרגע הראשון היא גילתה כלפי יחס אימהי. מדי יום היא מתעניינת מה אכלתי, מה שתיתי, כמה ישנתי. אבל יותר מכול היא מתעניינת בחיי הרווקות שלי. כשאני מספר לה שנפרדתי מבחורה כלשהי, נדמה לי שהיא לוקחת את זה באופן אישי. "אבל מה לא היה בסדר?" היא שואלת בטון נעלב כמעט. "לא יודע, לא הסתדר," אני עונה לה. "אתה פשוט משגע אותי עם האדישות הזאת," היא נאנחת, "אתה לא משתדל מספיק." כשאני לא מודה באשמה, היא מעודדת את עצמה בספק אמירה, ספק שאלה, "טוב, לא נורא. מי החדשה על הכוונת?"

העניין עם השופטת הוא... לא יודע איך להסביר את זה. כשאתה לומד בפקולטה למשפטים, שופטים נראים לך אנשים שרק כותבים פסקי דין. מורמים מעם כאלה, שמתעסקים רק בבעיות עקרוניות. עכשיו, כשאני יושב כל כך קרוב אליה ומכיר עוד שופטים, אז, איך לומר זאת בפשטות: אתה מגלה שהם בני אדם.

בזמן האחרון מטרידים את כבוד השופטת שלושה דברים. האחד, בעלה שיצא לפנסיה ויושב בבית משועמם, מחפש תעסוקה ומוצא לעצמו עבודות יזומות. כשהיא מזהה את מספרו על צג הטלפון הנייד שלה, היא לוקחת נשימה עמוקה לפני שהיא עונה, ובדרך כלל אני לא מספיק לספור עד שבע לפני שהיא צועקת לתוך הטלפון, "עשית מה?! עשית מה?! בשביל מה היית צריך לעשות את זה?! דוד, אני אומרת לך, אין לי כוח לזה. אתה תגמור אותי. פשוט תגמור אותי."

הדבר השני שמעסיק את כבוד השופטת הוא הנכדה החדשה, שנולדה לבנה לפני חודשיים. כשהיא לא באולם, היא כל חצי שעה מתקשרת לכלתה לשאול מה שלום הנכדה: איך היא אכלה, איך היא ישנה, למה היא בוכה. בעיקר, למה היא בוכה. בשיחה האחרונה עם כלתה היא אפילו קצת נזפה בה. "אני לא יודעת למה היא בוכה כל כך הרבה," היא אמרה, "אצלי הילדים אף פעם לא בכו." אני חושב שבשלב ההוא הכלה ניתקה את הטלפון.

והדבר השלישי שמטריד את כבוד השופטת גלזר הוא נשיא בית המשפט המחוזי, השופט יהושע לוי, או "כבוד הנשיא", כפי שהשופטת מקפידה לכנות אותו. בשבועות האחרונים גלזר משוכנעת שכבוד הנשיא מתנכל לה ומנתב לעברה "תיקים לא מעניינים" בגלל הסטטיסטיקה שפירסם משרד המשפטים בדבר מהירות הטיפול של שופטים בתיקים, ואשר הציבה אותה במקום נמוך.

לכן באותו יום, למרות שפחות או יותר סיימנו את העבודה, ישבנו השופטת ואני בלשכה, דרוכים ומחכים שכבוד הנשיא יעזוב את לשכתו, שממוקמת בהמשך המסדרון שבו יושבת כבוד השופטת. החל בשעה ארבע וחצי בערך הצצתי בכל חמש דקות מבעד לדלת לעבר המסדרון לראות אם כבוד הנשיא יצא.

כשהודעתי לשופטת שהנשיא יצא מלשכתו, היא קמה במהירות מכיסאה, דחפה לידי את ערמת התיקים שהיתה מונחת על שולחנה ואמרה לי, "בוא." למרות שהיא כאמור אישה לא צעירה וגם לא מאוד רזה, היא יצאה במהירות מהלשכה ורצה לעבר מעלית השופטים. כבוד הנשיא עמד שם, מחכה למעלית שתיקח אותו לחניון השופטים.

"שלום, יהושע," אמרה לו, מתנשפת מעט.

יהושע לוי היה איש קטן ועגול, בעל ראש ביצה, שנע במהירות ממקום למקום, ומשום כך כונה "המפטי דמפטי" על ידי מזכירותיו ומתמחיו לאורך השנים.

"שלום, רבקה," בירך אותה לוי, "מה שלומך?"

"נו, אתה יודע. עובדים קשה. הנה תראה, לקחתי את כל העבודה הזאת הביתה," נאנחה וסימנה באצבעה לעבר התיקים שסחבתי.

"הייתי סוחבת אותם בעצמי," היא המשיכה, "אבל יש כל כך הרבה, ואתה יודע, הגב... אני הורגת את עצמי כל יום כשאני יושבת באולם. הרופא אמר לי לנוח. אבל אני, הרי אתה מכיר אותי, אם לא אעבוד אהיה חולה יותר."

לוי חייך לעברה ונכנס בשתיקה לתוך המעלית.

"מה שלום שרה?" שאלה השופטת בעודה צועדת אחריו.

"בסדר, תודה," ענה לה לוי ביבושת, "ודוד?"

השופטת נאנחה, "מאז שהוא יצא לפנסיה הוא יושב בבית ומשגע אותי. עכשיו הוא החליט ללמוד לבשל. אתמול הוא הכין פסטה עם רוטב עגבניות תוצרת בית. חזרתי הביתה ומצאתי אותו עומד בתוך מטבח שנראה כמו אחרי פוגרום, לבוש בסינר. כשראיתי את כל הכתמים האדומים שהיו עליו, חשבתי לרגע שקרה לו משהו. מה אני אגיד לך, יהושע..."

השופטת קטעה את דבריה כשהבינה שנסחפה. לא על הצרות בבית היא רצתה לדבר עם כבוד הנשיא.

"מי היה מאמין שסמנכ"ל משרד התחבורה, אדם שכל כך הצליח בחייו..." היא הוסיפה כדי לוודא שלנשיא ברור שאינה נשואה לאיזה עקר בית.

לוי חייך.

"והילדים?" ניסתה השופטת כיוון אחר.

"תודה. בסדר גמור."

השתיקה שהשתררה במעלית עוררה בשופטת אי־נוחות. חשתי שהיא קצת מאוכזבת שהוא לא שאל על נכדתה החדשה.

"כבד לך? אתה בסדר?" היא שאלה אותי פתאום, מחפשת נושא לשיחה.

הנדתי בראשי לשלילה. "זה בסדר, גברתי," אמרתי.

"תסלחו לי על חוסר הנימוס שלי," אמרה לשנינו, "כבוד הנשיא תכיר: זהו יוני, יוני בראל, המתמחה שלי."

"נעים מאוד, אדוני," אמרתי והפניתי את מבטי לעבר כבוד הנשיא.

"בוודאי שאני יודע מי האדון," הוא אמר, "מאז שהוא התחיל להתמחות אצלנו בבית המשפט, אני חושב שהתפוקה של העוזרת המשפטית ושל המתמחה שלי ירדה בעשרים וחמישה אחוזים לפחות."

השופטת הביטה בנשיא במבט מבוהל. אני לעומתה חייכתי במבוכה. ידעתי על מה הוא מדבר.

"לא פעם ולא פעמיים הפרעתי להן באמצע דיון עליך. 'השווה' אני חושב שהן קוראות לאדוני," אמר הנשיא בחיוך ממזרי.

השופטת צחקה. "אוי, יהושע, כבר הבהלת אותי לרגע," היא אמרה וחיוך מאוזן לאוזן נמרח על שפתיה. אם היא עצמה לא מקבלת מחמאות על עבודתה, אז לפחות על בחירת המתמחים שלה.

דלת המעלית נפתחה ויצאנו אל החניון.

"שיהיה לכם יום טוב," אמר יהושע לוי.

"גם לך, אדוני," אמרנו שנינו כמעט במקהלה.

ליוויתי את השופטת למכוניתה. היא היתה במצב רוח מרומם. הפגישה עם כבוד הנשיא היתה מוצלחת בסך הכול.

"נתראה מחר, גברתי," אמרתי לאחר שהנחתי את כל התיקים במושב האחורי של המכונית.

"המתמחה של הנשיא, עינת, דווקא עושה רושם של בחורה נחמדה," אמרה השופטת בעודה נכנסת למכוניתה. "למה שלא תזמין אותה לצאת? רק אתמול אמרת לי שנפרדת מהבחורה הזאת שעובדת בבנק. נו, מה שמה? נעמה, כן נעמה. זאת שגילית שהיא לוקחת כדורים נגד דיכאון וגם שהיא... טוב, לא משנה."

חייכתי אליה ולא אמרתי דבר. חיכיתי שתאמר מה באמת הפריע לה אצל אותה בחורה, אבל היא עצרה בעצמה. חוץ מעניינים פוליטיים לא היה נושא שנחשב טאבו לשיחה ביני ובין השופטת. בעניין הזה היא נזהרה מאוד לא להביע עמדה בפני. אבל אני ידעתי מה הפריע לה אצל נעמה. לא העובדה שהיא לקחה כדורים (האמת היא שגם אני לא התרגשתי מכך — זו לא פריווילגיה שאתה יכול להרשות לעצמך בתל אביב), אלא דווקא העובדה שסיפרתי לה שבבחירות האחרונות היא הצביעה לאיזו מפלגה ערבית. דברים כאלה היו בשביל השופטת סדין אדום. בשבילי, אגב, פחות. אחרי שיצאתי עם מתנחלת שקנתה לי חולצות כתומות; עם בחורה שלקחה אותי לערבי שירה פלסטינית ודחפה לי ספרים על עוולות הכיבוש; ולסיום עם בחורה שהתעניינה במה שקורה ב"כוכב נולד" יותר מאשר במה שקורה במדינה — החלטתי שדעות פוליטיות לא נכנסות אצלי לניקוד.

"נו, אז מה אתה אומר על עינת?" דחקה בי השופטת.

המשכתי לשתוק. אין סיכוי שאצא איתה. יש לי כלל ברזל: אני לא יוצא עם בחורות שהן פחות משבעים וחמש. ועינת הזאת, היא בקושי שישים, וגם זה אחרי עשר נקודות בונוס על כך שהיא אוהדת של הפועל תל אביב.

"אני אחשוב על זה," אמרתי לשופטת.

היא נתנה בי מבט ספקני ונכנסה למכונית.

פרק 2
אחרי שנפרדתי מהשופטת, מיהרתי לקפה ג'ו מול בית המשפט. תיארתי לעצמי ששחר כבר שם.

ואמנם, כשעליתי במדרגות אל בית הקפה, הוא כבר חיכה לי. את שחר הכרתי בשנה א' באוניברסיטה במסגרת פרויקט "אחים חונכים" שאליו נרשמתי. האמת, יד על הלב, כשנרשמתי לפרויקט עשיתי את זה ממניעים כלכליים. לנרשמים הובטחה הנחה לא מבוטלת בשכר הלימוד וההשקעה שנדרשה לא היתה גבוהה. בסך הכול פגישה אחת בשבוע, תמיד עם אותו חניך. אלא שדי מהר ובאופן מפתיע התחלתי להיקשר לילד. אמו נפטרה כשהיה בכיתה א', ואביו נישא זמן קצר לאחר מכן והקים משפחה חדשה. שחר, שהרגיש זר בביתו החדש, החל להידרדר בלימודים. כפיצוי על אובדן החום בבית החל גם להשמין, עובדה שעירערה את מעמדו החברתי.

אני עדיין זוכר את פגישתנו הראשונה. לא היה לי מושג איך ליצור איתו קשר. אמנם יש לי שני אחים צעירים, גדולים משחר בכמה שנים בלבד, אלא שהקשר שלי עם אחַי התמצה במילים: "שלום", "כן", "לא" (בעצם, בעיקר "לא"), "תעוף לי מהחדר", "יא מתרומם" וכמובן "אמא, תגידי לו".

גם שחר לא היה נלהב לשתף איתי פעולה.

לשמחתי, גיליתי מהר מאוד ששחר אוהב לשחק כדורגל. וכך, במשך תקופה ארוכה, היינו נפגשים בלי להוציא כמעט מילה, עסוקים אך ורק בהתמסרות זה עם זה בכדור. לאחר זמן־מה הצעתי ששחר יזמין חברים למשחקי הכדורגל. אבל לשחר, כפי שהתברר לי, לא היו חברים. לכן הצעתי שנלך למקום שבו הילדים בכיתה שלו משחקים כדורגל בשעות אחר הצהריים. בכדורגל אני לא רע, ותצוגת התכלית שעשיתי בפני חבריו של שחר היתה מרשימה מספיק כדי להכניס אותו ואותי לרשימת השחקנים המועדפים. וכך במשך תקופה ארוכה שימשתי שחקן, מאמן ושופט במשחקי כדורגל של ילדי כיתה ז' בשכונת הדר יוסף.

עם הזמן והצטברות הפנדלים והנבדלים, החל שחר להיפתח בפני ולספר לי על חוויותיו בבית הספר, ועל הבדידות שחש במשפחתו החדשה. כשאני הייתי בגילו, עניינו אותי רק שני דברים: איך להתבגר ולהימלט מהחור שבו אני גר, ואיך לגרום לכמה שיותר בנות בכיתה להתאהב בי. הסיפורים של שחר והבעיות שאיתן התמודד נגעו ללבי ומצאתי את עצמי מקדיש לו יותר ויותר זמן.

כשסיימתי את לימודי באוניברסיטה, הסתיימה גם השתתפותי הרשמית בפרויקט, אך את הקשר עם שחר לא הפסקתי. ומאז אנחנו נפגשים בכל יום ראשון בשעה חמש בקפה ג'ו מול בית המשפט.

עכשיו מיהרתי אליו. הבוקר היתה לו בחינה חשובה במתמטיקה שתקבע אם יוכל ללמוד לחמש יחידות בבגרות ולא לארבע. מכיוון שעזרתי לו לא מעט להתכונן לבחינה, הייתי סקרן לשמוע איך היה.

"הלו, גבר," אמר שחר כשראה אותי, ואני ניסיתי לכבוש את צחוקי. בזמן האחרון שחר התחיל לפתח גינונים של גברבר צעיר. מאז הפעם הראשונה שפגשתי אותו, לפני חמש שנים בערך, השתנה שחר מאוד. הוא גבה והשיל חלק ניכר ממשקלו העודף.

"אני מצטער על האיחור," אמרתי, "השופטת התעכבה ואני... לא משנה. סליחה. נו, תגיד, איך היה?"

"בסדר," ענה שחר בלקוניות.

"כלומר?" שאלתי, מוטרד.

"עניתי על כל חמש השאלות, אבל לגבי השאלה בגיאומטריה אני לא כל כך בטוח..."

חייכתי. וואלה, הייתי מרוצה. ציון גבוה משמונים בהחלט יכול להיחשב הישג.

"בוא נשב ותראה לי את השאלה. נראה מה ענית," אמרתי לו.

נכנסנו לבית הקפה והתיישבנו. מלצרית, שחייכה חיוך רחב במיוחד לעברי, לקחה מאיתנו הזמנה.

שחר הציג בפני את השאלה בגיאומטריה ואת הפתרון שלו. הוא לא היה מושלם, אבל קיוויתי שיקבל לפחות חלק מהניקוד.

המלצרית חזרה והניחה על השולחן בקבוק בירה בשבילי וכריך חביתה וקפה קר בשביל שחר. הבטתי בה בעודה מתרחקת. נחמדה, שישים ושלוש בלחץ (תחת גדול). סקרתי את בית הקפה. את עיני צדה בחורה צעירה, בערך בגילי, שישבה לא רחוק מאיתנו והקלידה במחשב נייד. זאת בהחלט שווה, חשבתי לעצמי, בעודי בוחן את גופה. היא לבשה חצאית הדוקה בצבע אפור שחשפה רגליים ארוכות ויפות, וחולצת כפתורים ורודה צמודה. אך מה שמצא חן בעיני יותר מכול היה תנועות שפתיה שזזו בעודה מרוכזת במחשב. הן שיוו לה מראה של ילדה קטנה, שהיה מנוגד לבגדים שלבשה. שמונים וחמש, סיכמתי לעצמי.

"נו, אז מה קורה איתך?" חזרתי לשיחה עם שחר. "בשבוע הבא אתם נוסעים לטיול שנתי, לא?"

שחר השפיל את עיניו ולא ענה.

"קרה משהו?" שאלתי מודאג. את המבט הזה של שחר כבר הכרתי.

"לא, סתם... עזוב," אמר שחר, עיניו עדיין מושפלות.

הבטתי בו בשתיקה. גם לאחר שנים של היכרות לא תמיד ידעתי איך לדובב אותו ולגרום לו לדבר על נושאים שמציקים לו. ניסיתי לעשות בראשי רשימה של סיבות שבגללן לא ירצה לדבר על הטיול השנתי. היו יותר מדי אפשרויות.

החלטתי להמשיך לשתוק. אולי השתיקה תגרום לו לדבר.

"לא נותנים לי לצאת," אמר שחר פתאום, לאחר דקה של שתיקה.

לכך לא ציפיתי. "מי לא נותן לך לצאת?"

"המורים... כאילו, צריך לשלם שבע מאות שקל על הטיול השנתי, ואבא אומר שאין לו, אז המורה אמרה..."

"מה המורה אמרה?" שאלתי בכעס. לעזאזל עם מערכת החינוך הזאת.

"המורה אמרה שמי שלא משלם לא יוצא," ענה שחר בקול שקט.

"אבל... מה זאת אומרת 'מי שלא משלם לא יוצא', מה עם חוק חינוך חינם... היא לא יכולה... זה לא חוקי..." ניסיתי להיזכר אם כשאני הייתי תלמיד ההורים שלי שילמו על טיולים שנתיים. לא זכרתי תשלום כזה.

"ככה זה," משך שחר בכתפיו כמשלים עם הגזֵרה.

"ואבא שלך..." אמרתי ומיד השתתקתי. היתה לי ביקורת רבה על התנהלותו של אביו, אך מעולם לא השמעתי אותה בפני שחר. חשבתי על הורי. מצבם הכלכלי מעולם לא היה מזהיר, אבל בכל מה שקשור לחינוך שלי ושל אחַי הם אף פעם לא חסכו דבר.

כאב לי לראות אותו במצב הזה. נזכרתי איך בתור נער חיכיתי לטיולים השנתיים. זכרתי את החברויות הנוצרות בטיולים האלה, את הזוגות שמתחברים ומתפרקים, וידעתי ששחר יפסיד חוויה משמעותית.

התכופפתי אל התיק שלי והוצאתי את פנקס הצ'קים. בעודי אוחז בפנקס, היססתי לרגע כשנזכרתי בחשבון הבנק המידלדל שלי, במשכורתי העלובה כמתמחה, בהלוואות שהורי נטלו כדי לממן את לימודי באוניברסיטה ובכוונתי להחזיר להם את הכסף מהר ככל האפשר, אך המחשבה נעלמה במהירות שהגיעה. לא ידעתי איך להסביר את זה, אבל הרגשתי שאני חייב. חייב לעזור לשחר. בלי לחשוב הרבה, רשמתי שבע מאות שקלים בצ'ק ומסרתי אותו לשחר.

"קח," אמרתי לשחר, "על חשבון מתנת יום ההולדת..."

עיניו של הנער אורו משמחה כאשר הוא הסתכל על הצ'ק.

"יוני, וואו," הוא אמר בקול נרגש, "אבל אני לא יכול לקחת את זה," הוסיף באותה נשימה.

"אתה כן," אמרתי, "סע ותיהנה. מגיע לך. במיוחד אחרי שעבדת כל כך קשה לקראת הבחינה במתמטיקה."

"מה אני אגיד לאבא שלי?" שאל בקול מהוסס.

"תגיד לו בדיוק מה שזה. מקדמה למתנת יום הולדת."

שחר הביט בי ואחר כך בצ'ק והתלבט.

"נו, די," דחקתי בו, "אל תהיה לי פולנייה. כשנותנים לך מתנה — תיקח."

"תודה, יוני, תודה," הוא אמר לבסוף וקולו נשבר.

גם אני התרגשתי. הילד הזה עושה לי את זה. כמעט קמתי לחבק אותו, אבל חשבתי שזה יביך אותו.

"אתה רוצה מים? אני קצת צמא," אמרתי במפגן של יכולת רגשית גברית והצבעתי על מכונת מים קרים שעמדה על הדלפק מולנו.

"כן, למה לא?" השיב שחר, עדיין נרגש.

קמתי ממקומי וניגשתי למתקן המים. בדרך עברתי ליד אותה בחורה יפה שבחנתי קודם. היא עדיין היתה שקועה בעבודה על המחשב. ריח נעים של בושם נדף ממנה. עוד שלוש נקודות על ריח טוב, חשבתי. תהיתי אם לומר לה משהו, אך החלטתי שלא. היא אפילו לא הרימה אלי את עיניה.

מילאתי מים בשתי כוסות פלסטיק והתקדמתי לעבר השולחן. מחשבותי נדדו לשאלה כיצד אשלם את הוצאותי בחודש הקרוב. בעודי הולך לעבר השולחן, הסיטה הבחורה, שישבה עכשיו בגבה אלי, את הכיסא בפתאומיות כדי לקום. בלי כוונה נתקלתי בכיסא, איבדתי מעט שיווי משקל ו... שפכתי עליה את תכולת שתי הכוסות.

הבחורה קפצה.

"אני כל כך מצטער," אמרתי לאחר שהשבתי לעצמי את שיווי המשקל.

הבחורה נעמדה מולי. המים שנשפכו עליה הפכו את החולצה שלה לשקופה כמעט. נעצתי מבט בקווי המתאר של חזייה קטנה ואלגנטית, אבל מיד התעשַתי והרמתי את עיני אל פניה, שגילו זוג עיניים ירוקות ויפות. התלבטתי אם להעלות את הניקוד לתשעים, אך החלטתי שלא. המשמעות של ציון תשעים היא שאין מצב שאני לא מזמין אותה לצאת איתי, ובשלב הזה לא ידעתי אם זה מתאים בכלל.

"אני באמת מתנצל," חזרתי על עצמי.

להפתעתי, הבחורה חייכה אלי. "זה בסדר. לא קרה שום דבר. תיכננתי לעשות היום מקלחת. לא חשבתי שזה יהיה מוקדם כל כך ועוד במקום ציבורי..."

היא בסדר, חשבתי לעצמי.

היא יישרה את החולצה שנצמדה לגופה והחמיאה לה עוד יותר מאשר כשהיתה יבשה. תשעים, חשבתי לעצמי כשהבטתי בפטמות הזקורות שלה. אין מה לעשות. ללא ספק, תשעים.

"אני יוני, ואני באמת מצטער," אמרתי לה בחיוך והושטתי אליה את ידי.

"מאיה," היא ענתה והושיטה גם היא את ידה. לחצתי אותה והרגשתי כמה היא עדינה ורכה.

"אז עכשיו שאנחנו מכירים, אכפת לך לשמור לי על הדברים כמה דקות? יש לי פגישה כאן בבניין עוד מעט, ואני לא בטוחה שהמראה הרטוב הוא המראה הנכון."

"אין בעיה," אמרתי, "למרות שאם אני הייתי במקום האנשים שאת הולכת לפגוש, הייתי מאוד שמח אם היית מגיעה כמו שאת עכשיו."

מאיה ציחקקה לעברי, הסתובבה והתקדמה לעבר השירותים.

שחר מיהר אלי. "אתה בסדר?" שאל.

"כן, אני בסדר," עניתי.

"הבחורה הזאת שמונים וחמש," אמר לי בהערכה. אני כבר ארבע שנים מנסה להנחיל לו את שיטת הניקוד. כמו במתמטיקה, שמחתי לראות גם כאן פירות לעבודתי, למרות שבינינו, הוא היה יכול להיות יותר נדיב.

חייכתי אליו בשתיקה בעודנו עומדים ליד המחשב של מאיה.

מאיה חזרה אל השולחן. שחר ואני שוב התבוננו בה צועדת לכל אורך המסלול מהשירותים לשולחן, לא מצליחים להתיק את עינינו מגופה החטוב ומפניה היפות.

"עכשיו אני בסדר. מזל שיש להם כאן בשירותים מכונות ייבוש," היא אמרה, "אפשר להמשיך את היום."

"תני לי לפצות אותך," אמרתי, "מה את אומרת, כוס קפה על חשבוני?"

"תודה. אבל אמרתי לך, אני ממהרת לפגישה," היא אמרה, פתחה את התיק שלה, הוציאה שטר של חמישים שקלים והניחה על השולחן.

"לא התכוונתי לעכשיו. התכוונתי יותר לכוס קפה בכיוון הלילה."

מאיה חייכה אלי. סימן טוב.

"זה בסדר," היא אמרה, "זו לא אשמתך."

"או־קיי," אמרתי, "שחר, ניצחת בהתערבות."

שחר תלה בי זוג עיניים תוהות.

"שחר ואני התערבנו," אמרתי והפניתי את מבטי לעבר מאיה, "שאחרי ששפכתי עלייך מים, לא תיתני לי את מספר הטלפון שלך. מה לעשות, הוא צדק."

מאיה צחקה. "אני מקווה שלא התערבתם על הרבה כסף."

"הרבה מאוד," עניתי וחייכתי אליה, "ואני כולה מתמחה בבית משפט. מאיפה אני אשיג את הכסף? שחר זה, כמו שאת רואה אותו, הוא נושה רציני."

עכשיו צחקנו כולנו.

"בסדר. בסדר," היא אמרה וחייכה חיוך מקסים, "אני אתן לך את הטלפון."

היא שלפה כרטיס ביקור של חברת השקעות, רשמה עליו מספר נוסף והושיטה לי אותו.

"אני אתקשר," אמרתי.

"אני מחכה," היא ענתה.

"מבריק ומרתק" - על "ההיסטוריה הקצרה של המתים"

הסופרת אסתי ג. חיים כותבת להארץ ספרים על ספרו של קווין ברוקמייר, ההיסטוריה הקצרה של המתים", שיצא בהוצאת זמורה-ביתן.

לדברי חיים, זהו "ספר פוסט-אפוקליפטי המתואר מנקודת מבטם של אלה שאיבדו את חייהם, ולא רק אלה ששרדו; בסיסו הרעיוני של הרומן מבריק ומרתק - אין הוא עוסק דווקא במוות, אלא בזיכרון כגרעין הקיום האנושי, וכיצד מגלמים אנשים שונים תפקידים עיקריים ומשניים, לפעמים אף מקריים, בסיפור חייו של האדם, וביחסי הגומלין הלא מודעים בין החיים למתים, בין הזוכרים לזכורים. המוות הוודאי, הסופי, איננו פיסי - הכיליון המוחלט הוא רק התפוגגות מפני שאין מי שיזכור.

"על אף היותו רומן בעל סממנים בדיוניים-פנטסטיים, הוא כתוב באופן ריאליסטי, ויזואלי מאוד. עיר החיים-המתים מתוארת כעיר שגרתית, שחיה את חייה. רוב התושבים עוסקים במה שחלמו לעשות ולא הצליחו לממש בחייהם - כמו אמה של לורה בירד, ש"חייה האמיתיים החלו לאחר מותה", או בעל המסעדה שלא מימש את תשוקתו בחייו. הדמויות השונות המאכלסות את העיר אינן קשורות זו לזו, אלא לעובדה שכולן הכירו את לורה בירד. החוטים בין הדמויות ללורה נקשרים לאט במהלך העלילה, ודמות שנראתה תלושה לחלוטין מוצאת את מקומה בפסיפס הזיכרון של בירד.

"סיפור מסעה האחרון של לורה בירד קולנועי ממש. הידע שמפגין ברוקמייר במסע מסוג זה - על האבזור, מזג האוויר, מבנה השטח והסכנות האורבות - מהימן מאוד. ניתן לראות את המרחבים הריקים מאדם, לחוש את הקור הצורב, המקפיא".

מחווה לדויד גרוסמן במדיטק

ב-4 באפריל יתקיים אירוע מחווה במדיטק חולון לסופר דויד גרוסמן, לכבוד צאת ספרו החדש "אשה בורחת מבשורה", כך מדווח ynet. האירוע מתקיים במסגרת סדרת המפגשים "תן למילים לעשות בך".

באירוע יקריא גרוסמן, שכידוע מסרב להתראיין לרגל צאת הספר, קטעים מ"אשה בורחת מבשורה". לצדו ישתתפו האמנים קארין אופיר, דרור קרן, אפרת בן צור, רונה קינן, ערן צור, דויד פרץ, יוני רכטר ושאנן סטריט. השחקנים מביניהם יקריאו קטעים מספרים אחרים של גרוסמן, ביניהם: "שתהיי לי הסכין", "עיין ערך אהבה", "בגוף אני מבינה" ואחרים. המוסיקאים יבצעו שירים שגרוסמן כתב את מילותיהם, כמו "בבית קפה", "בוא ותקלף אותי", "תאהב אותי" ואחרים.

דניאל סטיל... לילדים

סופרת רבי המכר הרומנטיים דניאל סטיל תוציא בשנה הבאה ספר ילדים, כך מדווח אתר Publisher's Weekly. הסופרת, שכתבה 88 רומנים למבוגרים וזוכה להצלחה בינלאומית, תוציא את הספר The Happiest Hippo in the World בהוצאת הארפר קולינס, שרכשה זכויות עולמיות על הכותר.

זוהי אינה גיחת הבכורה של סטיל למחוזות הילדים: בין השנים 1989 ל-1991 הוציאה הסופרת 10 ספרים מאויירים בסדרת Max & Martha שטיפלה בבעיות אמיתיות מעולם הילדות, כמו הסתגלות למקום חדש, אובדן וכו'. אחר כך הוציאה ארבעה ספרים שבמרכזם הדמות פרדי, המתמודדת גם היא עם קשיים מהעולם האמיתי, כמו לינה מחוץ לבית, ביקור רופא ועוד.

הספר החדש של הסופרת המצליחה עוסק בהיפופוטם תינוק שנולד ירוק, ולא אפור כמו חבריו. הכינו את הממחטות.

חדש בהוצאה - ג'ון לה קארה

שיר המיסיון, המותחן החדש של ג'ון לה קארה (מאנגלית: יוסי מילוא, הוצאת כנרת)

בְּרוּנוֹ סלבדור המכונה סַלבוֹ הוא צעיר יתום ותמים להפליא, בן לאב לבן ולאם שחורה, שהתחנך בבית ספר של המיסיון במזרח קונגו. בהשפעת מורו ומדריכו האח מַייקל הכשיר סלבו את עצמו להיות מתורגמן מקצועי בשפות אפריקאיות נידחות, שכמעט מיום לידתו למד לדבר אותן. עד מהרה הוא עושה חיל במקצועו, ואת שירותיו מבקשים גופים רבים, בהם כמובן המודיעין הבריטי. הוא נשלח לאי עלום שֵם בים הצפוני, שבו נערכת פגישה חשאית בין תאגיד מערבי לראשי מיליציות ממזרח קונגו, ונאלץ לתרגם דברים שלא נועדו למצפון האפריקאי ששב ומתעורר בו. בד בבד מחזרת אחריו – וזוכה בו - פֶּנֶלופּי, בת טובים לבנה, עיתונאית במקצועה שכוכבה דרך, והוא נושא אותה לאישה באימפולסיביות אופיינית. אבל כבר אז זורחת עליו אהבה חדשה שאין לעמוד בפניה.

שיר המיסיון הוא סיפור מתח ואהבה ומשל לתקופתנו, המגולל את פרשת מסעו ההרואי של סלבו אל האור מתוך לב המאפליה של הצביעות המערבית.

ג'ון לה קארה הוא סופר בריטי, מחברם של מותחני הריגול הטובים בעולם, בהם "המרגל שחזר מן הכפור", "כל אנשי סמיילי" ו"המתופפת הקטנה". כמה מהם עובדו לקולנוע ולטלוויזיה. כל ספריו ראו אור בעברית בהוצאות כנרת וזמורה-ביתן.

"יהיה זה עוול לקטלג את לה קארה ככותב ספרי ריגול. הוא משתמש בעולם הריגול כפי שקונרד השתמש בים – כדי לחשוף את הצדדים האפלים בטבע האנושי." וושינגטון פוסט

"לה קארה צולל באופן מצמרר אל נבכי הקשר ההדוק המסוכן שבין שחיתות ואינטרסים פוליטיים." ניו יורק טיימס

"מותחן קליל, לגמרי משלנו" - על "מספר חסוי" בלאשה

"בא לכם על מותחן קליל, שיש בו את כל המרכיבים הנכונים והוא לגמרי משלנו? לכו על החדש של ליעד שהם", ממליצה ענת בר לב בלאישה על הספר מספר חסוי.

יוני בראל הוא מתמחה בבית המשפט המחוזי, שחי בדירה שכורה בתל אביב עם שותף הומו ואין לו שום קושי להשיג בחורות. פגישה מקרית בבית קפה עם יוצאת השקעות יפהפייה משנה את חייו, לאו דווקא לכיוון שאתם חושבים. בגלל מידע שהוא מקבל ממנה הוא משקיע את הכסף שאין לו, נקלע לחובות ומוצא את עצמו במרכזו של ניסיון סחיטה: כדי לצאת מהחובות אליהם נקלע, הוא מתבקש לגרום לשופטת שאצלה הוא מתמחה להטות פסק דין מסוים. כמו שכבר ניחשתם, זה רק הולך ומסתבך.

"מספר חסוי" הוא רומן המתח השני של ליעד שהם, שעוסק גם בעריכת דין, ושכתב גם ספרים כמו "לונדון בפיתה" ו"החיים באלכסון". המותחן הקודם שלו, "שבוע באמצע החיים", עסק גם הוא בעורך דין צעיר שמסתבך בגלל בחורה יפה, וגם שם היתה הצצה אל מאחורי הקלעים של מערכת אכיפת החוק בישראל ופרק או שניים בדינים. טוב, סוס מנצח לא מחליפים והאמת היא שלא צריך. שהם כותב בדיוק על מה שהוא מבין בו, ואין סיבה ש"מספר חסוי" לא יהיה רב מכר כמו קודמו. כיף לקרוא אותו, הוא בנוי בקצב נכון, קולח ומותח במידה. אמנם זה לא מסוג ספרי המתח שלא מאפשרים לך לנשום, אבל הסוף שלו מצליח להפתיע, וזה חשוב. אנחנו הרי לא רוצים לקרוא ספר שהרגשנו מההתחלה שאנחנו יודעים את פתרונו, נכון?

בקיצור, אם אהבתם את הספרים של אורי אדלמן ושל אמנון ז'קונט, ובא לכם להעביר כמה שעות נעימות בקריאה, לכו על "מספר חסוי". הוא בטח יהיה להיט בחנויות הספרים בשדה התעופה.

ג'יי קיי רולינג מודה: "היו לי מחשבות אובדניות"

הסופרת המצליחה ג'יי קיי רולינג מודה בגילוי לב שבעבר היו לה מחשבות אובדניות, כך מדווח הארץ. הסופרת, בת 42, מחברת סדרת ספרי הארי פוטר, התראיינה למגזין הסטודנטים של אוניברסיטת אדינבורו. בראיון היא מספרת שבאמצע שנות ה-20 לחייה, בעקבות התפרקות נישואיה הראשונים, הגיעו המחשבות: "אני מדברת על מחשבות אובדניות, לא על קצת אומללות". בזכות אהבתה לבתה, חיפשה פתרון ופנתה לטיפול שהיה לדבריה "מועיל להפליא".

ספר חדש לדויד גרוסמן

אתמול הוצע לראשונה למכירה ברשת ספרו החדש של דויד גרוסמן, "אשה בורחת מבשורה". הספר, שעליו שקד גרוסמן בחמש השנים האחרונות, עוסק באורה, אימו בת החמישים של חייל היוצא למבצע צבאי גדול. על מנת לא להיות בבית כשתגיע הבשורה הרעה, שהיא בטוחה שבוא תבוא, היא יוצאת אל הגליל ולוקחת איתה את אהוב נעוריה. השניים נודדים יחדיו ברחבי הארץ.

גרוסמן סירב להתראיין לרגל צאת הספר. במקום ראיון כתב טור אישי, המתפרסם באתר ההוצאה לאור של הספר, הספריה החדשה. למרבה הצער, הבשורה המרה שממנה נמלטת אורה מוכרת לגרוסמן היטב: לפני שנה וחצי, במלחמת לבנון השנייה, נהרג בנו אורי, כאשר טיל פגע בטנק שלו. בטור האישי שלו כותב גרוסמן שבנו הכיר היטב את עלילת הספר והדמויות שבו, ונהג לשאול את אביו מה התחדש איתם. גרוסמן אומר כיום, "היתה לי אז תחושה – או נכון יותר, מִשאלה – שהספר שאני כותב יגונן עליו."

ועוד הוא כותב: "כתיבת הסיפור הסתיימה. כמעט חמש שנים שבהן כתבתי כל יום, וכל היום. כעת אני מרגיש כאילו אני "יוצא לאור" במובן הפשוט והמילולי של הביטוי: יוצא מחדר שהייתי בו זמן רב, ועומד (וממצמץ) מול האור.

"את הכתיבה אני חוֹוה כמו תהליך של הסרת עוד ועוד שכבות של קטרקט, שמונעות ממני לראות נכוחה את הסיפור שאני כותב. אולי הן נוצרו בי מפני שמעולם לא העזתי להביט למקום התרחשותו של הסיפור הזה בתוכי. או אולי אני לא די בשל – כאדם או כסופר – להבין את מה שהסיפור אומר לי, לעמוד מולו.

"הספר מתרחש ברובו בטבע, בהליכה, במסע רגלי בארץ, ואני לא יכולתי לוותר על ההזדמנות לעשות את מה שגיבורי סִפרי עושים, והלכתי איתם. הלכתי מן הנקודה הצפונית ביותר בישראל, בגבול עם לבנון, ועד לביתי במבשרת ציון. שישה שבועות של בדידות בטבע, של התענגות על השקט והיופי של הטבע וגם על מפגשים עם מטיילים אחרים. יש משהו נפלא בפגישות אקראי כאלה. משהו קליל וראשוני כאחד. יושבים ומרתיחים מים, ושותים קפה ומדברים על דברים שבדרך כלל, בכל הֶקשר אחר, היה לוקח זמן רב להגיע אליהם.

"והארץ יפה, על צלקותיה ועל זיכרונותיה המרים, ואינספור גַלעדיה ואנדרטאות הזיכרון שלה. יפה ושופעת, וכל-כך הרבה נחמה יש בה, ברגעים שהיא מניחה לך לשכוח את הרעות והחולות שדבקו בה, ובַמקומות שבהם היא נוף ומרחבים ולבבות פתוחים".

"אשה בורחת מבשורה" יגיע לחנויות הספרים ב-7 באפריל.

פרס ניומן לחיים באר

היום יוענק פרס ניומן לסופר חיים באר, כך מדווח עיתון הארץ. הפרס, על שם ישראל וברטה ניומן, מוענק מאז 1960 באוניברסיטת בר אילן. חברי ועדת השופטים, הפרופסורים אפרים חזן, אבישי לוביץ, אבידב ליפסקר, מירי קובובי, שמואל רפאל וד"ר רחל אלבק-גדרון, החליטו להעניק לבאר את הפרס, על סך 10 אלפים דולר, כדי להוקיר את פועלו והישגיו בתחום היצירה העברית ובהנחלתה. עם הזוכים בשנים עברו נמנים דוד שחר, סמי ברדוגו, חיים גורי, עמליה כהנא-כרמון, אהרן מגד, יהושע קנז, יואל הופמן ואחרים.

פנגווין מציגה: סיפורים קצרים דיגיטליים

הוצאת פנגווין חברה לסיקסוסטארט, חברה העוסקת במשחקי מציאות מדומה, כדי ליצור את We Tell Stories, מבחר סיפורים קצרים מאת הסופרים המבטיחים בבריטניה כיום, המבוססים על ספרים קלאסיים. הספרים עושים שימוש במשחקים, בלוגים וכלים אינטרנטיים המוטמעים בתוכם, כך מדווח הגארדיין.

ראשון בסדרה הכוללת שישה ספרים הוא The 21 Steps, ספרו של צ'ארלס קאמינג המבוסס על הקלאסיקה "39 המדרגות". הספר משתמש ב-Google ו-Google Maps כדי להראות את המסלול שעובר צעיר לונדוני, שעליו להבריח נוזל מסתורי בטיסה.

סופרים נוספים בסדרה הם טובי ליט, נעמי אלדרמן ומוחסין חמיד. את הסיפורים ניתן לקרוא אונליין, ולאחר פרסומם יוזמנו הקוראים הבריטים לענות על שאלות ואולי לזכות בכ-1,300 ספרים של פנגווין, בעלות כוללת של 13 אלף ליש"ט.

נטלי פורטמן ממליצה: "רקוויאם גרמני" של עמוס אילון

בראיון שנתנה לאחרונה השחקנית נטלי פורטמן למגזין "טיים", נשאלה השחקנית, ילידת ישראל, מהי התקופה החביבה עליה בהסטוריה. השאלה באה בעקבות סרטה האחרון של פורטמן, "בת בולין האחרת", סרט תקופתי המתרחש במאה ה-16, בו היא מגלמת את אן בולין, אשתו של הנרי השמיני, שהוצאה להורג בהוראתו. פורטמן, בוגרת החוג לפסיכולוגיה בהרווארד שלמדה בהמשך גם באוניברסיטה העברית, בחרה להמליץ על הספר רקוויאם גרמני, מאת עמוס אילון, שיצא בהוצאת דביר בשנת 2004, בתרגומו של דני אורבך.

"אני מאוד מתעניינת בברלין של שנות העשרים", ענתה פורטמן. "קראתי ספר נפלא מאת עמוס אילון בשם The Pity of It All
[שמו המקורי של "רקוויאם גרמני"]. הספר עוסק בחיי היהודים בברלין ממש לפני המלחמה. כל האווירה של הסלונים הספרותיים וכל התרבות הזאת - היתה ממש תחושה של פתיחות וחופש. מפחיד לחשוב שהתגובה לזה היתה פשיזם בלתי יאומן".

על "ההסטוריה הקצרה של המתים" בטיים אאוט

ההיסטוריה הקצרה של המתים – ביקורת של סמי דואניאס

Time out 20.3.08

טעם החיים

"ההיסטוריה הקצרה של המתים", קווין ברוקמייר מאנגלית: גיל שמר זמורה-ביתן, 239 עמ'

משהו טוב קורה לספרות הפנטזיה בשנים האחרונות. העולמות הדמיוניים שלה מתחילים לזלוג לקהלים רחבים יותר, דבר שמסביר את הצלחתם העולמית של רבי-מכר כמו "סודו של מיסטר Y" (סקרלט תומס) ו"צלה של הרוח" (קרלוס רואיס סאפון). יותר ויותר קוראים, אולי בגלל מחסום פסיכולוגי שפרץ הקוסם הממשוקף ההוא, מרשים לעצמם לצלול לעולמות מוזרים, על-טבעיים. הפנטזיה מזינה את העייפות מהמציאות הבנאלית בחומרים משכרים ומעוררים, כמו במקרה של "ההיסטוריה הקצרה של המתים".

הרומן השני של סופר הפנטזיה האמריקאי הצעיר קווין ברוקמייר (36) זכה להצלחה כבירה עם צאתו, ב-2006. זכויות ההסרטה שלו נקנו על ידי האחים וורנר, והוא תורגם עד כה ל-11 שפות. הספר מבוסס על אגדה אפריקאית עתיקה, על פיה העולם מורכב משלושה יקומים: עולם החיים (העולם הזה); עולם ביניים שאליו עוברים אנשים שמתו זה מכבר (מתים-חיים) ושממשיכים לקיים סדר יום רגיל בעיר מסתורית גדולה כל עוד הם ממשיכים לחיות בזיכרונם של החיים; ועולם מתים שמשמש תחנה סופית ועלומה לכל הנשמות.

אל תוך המבנה המרתק הזה יוצק ברוקמייר אפוקליפסה נוראית שמתרחשת עלי אדמות. נגיף קטלני שמופץ בבקבוקי קוקה קולה גורם לשואה טוטאלית שמחסלת את האנושות. בעקבות המוות ההמוני מתחילה להתרוקן גם אותה עיר מסתורית של חיים-מתים (כי תושביה מפסיקים להתקיים בזיכרון), עד שנותרת ברחובות קבוצה מצומצמת של אנשים שלהם מכנה אחד משותף – האישה האחרונה שנותרה על פני האדמה, לורה בירד.

בפרקים מתחלפים, סוחפים בקצבם, מלאי דמיון ולעתים גם פיוטיים, מתאר ברוקמייר את הנעשה בשני העולמות. הפרקים שנוגעים לעולם הזה מתארים מסע הישרדות אכזרי של לורה בירד במרחבים הקפואים והמושלגים של אנטרקטיקה, לאחר שנותרה הניצולה היחידה מצוות של חוקים. כל זמן שהיא מתקיימת ממשיכים לחיות בעיר המתים-חיים הוריה, חבריה, מכריה, עמיתיה לעבודה. אבל זמנה אוזל, וכך גם זמנם. למעשה, מותה של לורה בירד מסמל את קצה המוחלט של האנושות.

מאחורי הווירוס הקטלני מסתתרת קונספירציה מרושעת שמובילה לשואה טוטאלית. ברוקמייר לא ממש מצליח לשכנע עם הקו העלילתי הזה, אבל ראוי לשבחים על האומץ להציב את תאגיד המשקאות הגדול בעולם, קוקה קולה, כציר רשע מרכזי בעלילה. "שקלתי להמציא חברה", אמר ברוקמייר בראיון שנתן למגזין "טיימס" לפני כשנה, "אבל הכל נשמע לי מלאכותי ואפילו טיפשי. הייתי צריך גוף כמו קוקה קולה כדי להניע את העלילה, אבל מסיבות אסתטיות. רציתי למצוא שם של מוצר שלא יהרוס את האווירה של הסיפור. עד כמה שאני יודע, לא היתה עד כה שום תגובה מהחברה [...] היו הסתייגויות מפורטות בדף הזכויות שבתחילת הספר, אני מאמין שהמו"לים שלי יודעים מה הם עושים". בגירסה העברית, אגב, ההסתייגויות האלה לא קיימות.

אין הרבה תובנות פילוסופיות שאפשר לחלץ מהאגדה המודרנית של ברוקמייר, אף על פי שאם ממש מתעקשים אפשר לגלוש לחיבוטי נפש על משמעות המוות. הזיכרון והחיים בכלל. אבל לא בכך נעוץ כוחו של הרומן – ממש כמו במקרה של "סופו של מיסטר Y" עמוס התאוריות הפיזיקליות – אלא ביכולתו של ברוקמייר וסופרים דוגמת סקרלט תומס לבנות יקומים דמיוניים אמיתיים כמעט לגמרי. תיאורי העיר הענקית של החיים-מתים והמרחבים הבלנים של אנטרקטיקה מהפנטים ביופיים, עשויים בלוליינות ויזואלית ופנטסטיים בכל מובן.

דקארט אחד, שתי הוצאות ספרים

ב-nrg מספרים ש"המאמר על המתודה" של הפילוסוף רנה דקארט מ-1637, יראה אור בקרוב בשני תרגומים שונים, בשתי הוצאות שונות. דר' עירן דורפמן, שתרגם את המאמר להוצאת כרמל, מספר על האתגרים שעומדים בפני המתרגם: "בטקסט פילוסופי יש פחות חופש תרגומי, צריך לדייק במונחים ולשמור על אחידות. עם זאת, בספר 'המאמר על המתודה' יש מאפיינים ברורים של טקסט ספרותי כך שבה בעת היה צריך לשמור על החיות, על הרעננות ועל הזרימה... היה צריך לשמר את העתיקות של הטקסט, את תחושת התקופה ואת נסיבות החיים, ובמקביל להופכו לעדכני וקריא גם היום"

למרות שכתביו של דקארט זוכים לפרסומים ותרגומים מחודשים לרוב, מעניין לגלות שבקרוב יראה אור המאמר גם בתרגומו של יהושע קנז, בהוצאת ידיעות אחרונות.

מה פשרה של ההתעניינות הפתאומית שזוכה לה דקארט?
דורפמן: "יש צמא רוחני שמתבטא ברצון להבין תופעות ומהלכים, רצון למצוא תשובות. כמו כן התרגומים הקודמים התיישנו, והיום השפה העברית מגוונת ועשירה ומאפשרת לחדש ולרענן את תרגום הטקסטים העתיקים".

טיול בעקבות מרדכי ואסתר

אתר נענע מביא טיול מיוחד לפורים מתוך הספר לטייל עם חגי ישראל מאת שרה שוב, אחד מחמישה עשר טיולים בעקבות מועדים יהודיים.

הטיול מוביל לגליל העליון, ליער ברעם. בדרך אליו נמצא מבנה הרוס, אשר המסורת קבעה אותו כקברם של מרדכי ואסתר (זאת למרות העובדה שגם בעיר חמדאן שבאירן ישנם מבנים מפוארים המזוהים כקברם של השניים). ייתכן שהמבנה ביער ברעם הוא מוזוליאום של אדם אמיד שהתגורר במקום, או מתקן שמירה. בכל מקרה, מאז המאה ה-12 קיימת מסורת לפיה אסתר קבורה בברעם, ומאוחר יותר יוחס המקום גם למרדכי. מאז פורים תש"ט, לאחר שחרור הגליל במלחמת העצמאות, "יצאה קבוצה של יהודים מצפת כדי לחדש את מנהג העלייה לקבר מרדכי ואסתר. הם מצאו את המקום וסימנו אותו מחדש. האם הם מצאו את מקום הקבל שצוין בעבר או מקום אחר? אין לדבר חשיבות רבה, כל עוד המסורת ממשיכה להתקיים באותה סביבה".

"קריאת חובה" - על "נפשות מתות" בטיים אאוט

נפשות מתות – ביקורת של עינת יקיר

Time out 20.3.08

רוס, לאן את דוהרת?

ברומן המופת של ניקולי וסילייביץ' גוגול "נפשות מתות" נמצאים השורשים שיצמיחו לימים יצירות של ענקים רוסים אחרים. קריאת חובה // עינת יקיר

אל אי הגוברנייה NN, אל אנשיה המרתקים בטיפשותם, בתמימותם ובשחיתותם, בא, או ליתר דיוק מתגלגל, הנוכל צ'יצ'יקוב. בדרכים עקלקלות הוא נכנס אל בתיהם כמו אל לבם, כדי להשיג את המופרך והמבריק ביותר שאפשר לבקש – המת החי.

הרומן הענקי "נפשות מתות", יצירת האחרונה של ניקולי וסילייביץ' גוגול (1852-1809), ראה אור ב-1942 והיה אמור להיות חלק ראשון בטרילוגיה ברוח "הקומדיה האנושית". אלא שגוגול שרף את כתב היד של החלק השני עשר הימים בטרם נפטר, וכך נותרנו בלי טרילוגיה אבל עם "טרויקה" מופתית בדמות אותם שלושה סוסים המובילים את מרכבת צ'יצ'יקוב ברחבי רוסיה של המאה ה-19.

מי הן הנפשות המתות? נשמות איכרים וצמיתים שעבדו בשירות בעלי אחוזות ומתו, אך באופן רשמי עדיין רשומים כחיים במפקד האוכלוסין. צ'יצ'יקוב מנצל פרצה זו בחוק: הוא קונה את שמם מבעלי אחוזות (שנדרשים לשלם בעבורם מס צמיתים) ומתכוון להציג עצמו בפני הביורוקרטיה הרוסית כאדונם, על מנת ש"איכריו" יעניקו לו יאפשרו לו לקבל כספים מהבנק. מטרתו הסופית היא לברוח עם הכסף, לבנות אחוזה מפוארת ולהפוך סוף סוף לאציל. לכן הוא נוסע ואוסף נשמות אומללות שנסחרות ברובלים ובקופייקות. סחרו בהן בחייהן ועתה סוחרים בהן במותן.

התוכנית קורמת עור וגידים: שטיחים אדומים נפרשים בפני צ'יצ'יקוב, בין אן במוסדות ביורוקטיים מנומנמים ובין אם באחוזות רקובות. הוא רק מצווה לדהור אל הבית הבא, והמרכבה, נהוגה בידי עגלון רוטן, דוהרת קדימה. כמה רוטן העלון וכמה מופלאה רטינתו. אפשר לשער כי ממנו צמח על דרך ההיפוך יונה פוטפוב של צ'כוב מהסיפור "יגון", אותו עגלון אומלל המוצא אמפתיה לאבלו על מות בנו דווקא אצל סוסתו היחידה.

הסוסים מעכבים את המסע, מקרבים אל מחוז חפץ אך גם מרחיקים ממנו. המקרב – מרחיק, המוליך – מפריד. האבסורד הזה נמצא אצל גוגול בכל רגע, אך הנפלא כאן, כמו בכל מעשה סאטירי ממולח, הוא ההיגיון הפנימי שנוצר. שום רגע לא נפרם, הכל ממשיך ונתפר בהיגיון הפנימי של האבסורד. הסוסים ממשיכים לתעות בדרך, ודווקא תעייתם היא שמובילה אל מחוץ החפץ.

אם אפשר להצביע על אחת מתכונותיו הגדולות של גוגול, הרי זו יכולתו להקים אבסורד בתוך מציאות רוסית מפוהקת, ואז לקיים את האבסורד כגיבור מטאפורי במעשה פתלתל ומאורגן היטב. כך בסיפורו הקצר "החוטם", שבו נתון הגיבור במרדף אחר אפו בסבך הביורוקטיה, וכך גם במחזה "רביזור" (שתורגם לעברית כ"מבקר המדינה"), שבו מגיע פקיד פשוט בשם חלסטקוב אל עיירה שכוחת אל, אך כולם טועים לראות בו מבקר מטעם השלטונות וחושפים אגב כך סיאוב חברתי.

איך מתקיים האבסורד אצל גוגול? איך הוא מתעצם? איך הוא לא נחשף? בשל התרדמת. זוהי תרדמת של "נפש רוסית הומייה" הנופלת בשבי הקטנוניות: רוצה לעשות מעשים גדולים, לצטט שירה, לבכות מבן איכרים חולה, אך נופלת למעשים קטנים, בלתי נמנעים – התחשבנות כספית, תאווה למנעמים, התמכרות למחוות. וצ'יצ'יקוב, שליחו הקטן של גוגול, בא ומתיישב על קו התפר הזה כמו על ערסל בין שני עצים עבותים, מתנדנד ומטלטל את העצים ולבסוף ניתק משם כשמבוקשו בידו. והעצים ממשיכים לנוע, טלטלה חלפה בהם, בא מישהו והרעיד את נשמתם ועצביהם, עד שהם נרדמים שוב על מקומם.

כשאבסורד כזה מוצא עצמו בתוך מחוות רדומות ופאתוס עצום הוא מתנהל כצלופח, מפריש ריר המחליק על גופו ומקל על החיכוך עם המים. טיבו של הריר בפאתוס החוזר, במחווה החוזרת, במיצג החנופה שמעמיד צ'יצ'יקוב מול בעלי האחוזות. הוא יודע על אילו עצבים לפרוט, הוא יודע לנצל למופת את רדמת המים העמוקים של אותה נפש רוסית, ולאחר שהוא משיג את מבוקשו ומורה למרכבתו להימלט בסערה עוד עומדת הנפש ומנופפת לשלום, שקועה בשרעפים.

מפליא לראות כמה תפריו של גוגול עדינים ודוקרניים. את האבסורד בנוכחות ההיעדר (החוטם החסר, מבקר המדינה המזויף, הנשמות המתות) ממלא גוגול בעודפות אחרת, לא רק התנהגותית אלא גם לשונית. גוגול הוא אמן השפה. לא מקרי שיצירה זו – שלכאורה נכון היה לקרוא לה רומן סאטירי או אפילו פארסה – נקראת בפיו "פואמה". לשונו הפואטית, הלירית, מתרוממת לגבהים וצוחקת ממרום גובהה על העולם שאותו היא מגוללת, עולם שלא ראוי לשירה ושדווקא דרכו, באופן אבסורדי, נבראת שירת הפרוזה של גוגול. הדיבור הלירי של המספר קורס אל תוך דיבורם הפשוט, היומיומי, הז'רגוני והנס של דמויותיו ויוצר תנודות מרתקות. המפגש בין שני הדיבורים לוכד את הקריאה.

לקרוא את "נפשות מתות" הוא הכרח, ולו רק בשל המתח הזה. יש לברך את הוצאת דביר על ההוצאה המחודשת של הספר שאזל. קריאה בו תסביר כמה נכון המשפט ההוא שטבע דוסטויבסקי: "כולנו יצאנו מתחת לאדרת של גוגול". יש בו פיתולים מסתאבים שיהפכו לתשתית עלילתית ברומנים של דוסטויבסקי; יש דמויות של חלכאים ונדכאים שצ'כוב יפתח בסיפוריו הקצרים; יש את הנימה הסאטירית של בולגקוב; ויש את צ'יצ'יקוב – דמות נוכל בלתי נשכחת שהצמיחה מתוכה, כעבור יותר משמונים שנה, את דמותו הכובשת של אוסטפ בנדר מספריהם של אילף ופטרוב, "12 כסאות" ו"עגל הזהב".

גוגול הוא ללא ספק אבי הספרות הרוסית הריאליסטית והמודרנית, ונדמה שבפואמה זו הדבר ניכר במיוחד. נכון שהוא לא גילה בכתיבתו חמלה יתרה לנפש האדם, אלא ניצל את הבנתו העמוקה כדי למרר את חיי דמויותיו או לחשוף את עליבותם. עם זאת, מורכבותו מתקיימת ונובעת מאהבתו הטוטאלית, האבסורדית, לרוסיה עצמה, לאמא רוסיה. שם הלשון הפואטית של גוגול נוסקת פתאום לגבהי הפאתוס, שם הוא יכול לחתום את הספר בזו הלשון: "האין גם את, רו�