« ינואר 2008 | Main | מרץ 2008 »
29/02/08
ספר לשבת
משימתו של המתרגם הזה מאת טוד חזק-לואי (מאנגלית: יצהר ורדי)
מאפה מקולקל בקפטריה של "יד ושם" מוביל לקטטה דו-לשונית בוטה בין תייר אמריקאי לקופאי ישראלי; עיתונאי מכין כתבה על חברת דיאטות שנעזרת במאבטחים צמודים להגנה על אכלני-יתר מפני עצמם; ארנק סורר שאבד מוציא את בעליו מדעתו בשעה שהעולם כולו עֵד לחורבן הגדול בתולדותיו; ראיון עבודה מוזר שהופך לטיפולי עלול להוביל לגילויים מזיקים; בטלן מוצא את עצמו משמש כמתרגם בכנס משפחתי עכור של משפחה מסוכסכת; חובב ספורט מערער את שגרת חייו של עמיתו לעבודה; נדודי שינה טורדניים מובילים רופא עיניים אל מותו.
משימתו של המתרגם הזה הוא קובץ סיפורים מצחיק, סבוך, אינטליגנטי ואנושי עד כאב, המסמן את לידתו של סופר בעל כישרון נדיר. בסגנון כתיבה חסר מעצורים מתאר טוֹד חָזָק-לוֹאִי דמויות נואשות שעוברות חוויות אבסורדיות ותפניות לא צפויות.
חדת תפיסה, מתוזמנת, נוקבת, מגנטית וממשית כפי שרק ספרות יכולה להיות, הסיפורים של טוד חזק-לואי משקפים את הפרדוקסים של התקופה שאנו חיים בה.
לפניכם הסיפור "משימתו של המתרגם הזה". קריאה מהנה!
הסיבה העיקרית היתה שאפתנותו היזמית המוזרה אך הממומנת היטב של טֶד. הִנה בחור שירושתו הלא בלתי מבוטלת, שהופקדה באורח לא סדיר באמצעות העברה בנקאית ובהוראתו של אביו הבריא כשור, שלא היה מעוניין במתח המורבידי הנלווה לצוואות ולבנים קצרי רוח, היתה עשויה להתבזבז כבר מזמן אילו היה חזונו מעט יותר יומרני. מדי שמונה חודשים בערך, מאז יום הולדתו השמונה־עשר, היה טד נתקף בחזון קטן בסופו של דבר, אבל מונומנטלי לאותו רגע, חזון שטיפח ומיקם בראשו לצד נסיקתו הקפיטליסטית של אביו (שהיתה קשורה איכשהו למִטען). חזונותיו, אף לא אחד מהם, בלי יוצא מן הכלל, מעולם לא קרמו עור וגידים, אף שכמה מהם פיתחו, באורח פלא, חיים קטנים משל עצמם, וזאת הודות למודעות מתמשכות בדפי זהב וכדומה. מה שבטוח, הם לא חדלו לצוץ, והרביעי שבהם יעסיק אותנו להלן. בראשו של טד היה צץ רעיון, רעיון להמצאה, לשירות, לעסקת תיווך כלשהי, מה שלא יהיה, והוא היה עושה קודם כול שני דברים: (1) קורא בשֵם — להמצאה, לשירות, לעסקת התיווך; ולאחר השלמת שלב 1, (2) משלם לחבר טוב בעל ניסיון בעיצוב גרפי סכום לא קטן כדי לעצב לוגו, כותרת לנייר מכתבים, כרטיסי ביקור, מודעות וכל דבר אחר מהסוג הזה, מתוך הבנה שכסף אינו הבעיה, לא באמת.
החזון הרביעי, הרלוונטי לענייננו, הפציע במוחו של האיש השאפתן בעל האמצעים שנועד להיות עשיר למרות עצמו, במהלך שנתו השלישית באוניברסיטה פרטית מופקעת מחיר, כמעט יוקרתית. אחד הקורסים שלו באותה שנה, שאליו נרשם בטעות, הוא אפילו לא התקיים בבניין הנכון, נקרא "טרנס־לאומיוּת וגבולות" או משהו כזה. טד קרא רק ארבעה עמודים, כלומר כחצי אחוז, מכלל חובות הקריאה, אבל פקד בהתמדה את השיעורים שבהם ישב בשתיקה, מכוּונן למתרחש באותה התעניינות עקבית אך סטרילית באופן מעורפל שבה עוקבים אחר שידור אירוע ספורט כלשהו המוקרן בטלוויזיה שממוקמת בצדו השני של פאב רועש. הוא לא צבר בשיעור שום מידע מוחשי, אבל המונח "טרנס־לאומיוּת" החל להתחבב עליו. המרצה, כמובן, השתמש במונח הזה למכביר, ואף שאותו סטודנט ספציפי מעולם לא תפס את משמעותו הבסיסית ביותר, קל וחומר את השלכותיו הרחבות יותר, פיתח טד חיבה אמיתית לתחילית "טרנס", היא היתה צצה בשרבוטיו, ובמהלך הזמן קרה הדבר גם לבנות דודה הסמנטיות — טרנספורטציה, טרנסצנדנטיוּת, טרנסילבניה, טרנס־סיבירי, טרנס־סקסואליות, טרנספּלַנטַציה, טרנסלציה, כלומר תרגום; בכל פעם שהן הופיעו, הן עוררו אותו איכשהו. וכך יצא חזון חדש לדרך, החזון הזה שהיה, כפי שכבר צוין לעיל, הרביעי בסדרה ארוכה יותר שלא פסקה מלהתארך. טד הסיק שכל העסק הזה עם ה"טרנס" טומן בחובו השלכות עתידיות כבירות — הוא הבין מהמרצה שלו, שנראה נלהב מאוד מכל הנושא הזה, שהעתיד טמון בטרנס־לאומיות, או משהו כזה — ושעסק כלשהו, עסק שיהפוך ביום מן הימים לתאגיד ענק, ממתין לנבוט מתוך רגע הטרנס הזה בהיסטוריה העולמית. טד התבונן ברשימות הטרנס שלו, שאותן יביא לכדי הבשלה: הפופולרית ביותר היתה טרנספורטציה; טרנספלנטציה — טכנית מדי; טרנס־סקסואליות — לא משהו שצפוי לייצר כסף. וכך הלאה, עד שהגיע לטרנסלציה. העסק שלו יהיה מוסד או חברה או שירות לתרגום שיתרגמו למען אנשים בכל פעם שיתעורר בכך הצורך, וזה, לדברי המנחה שלו, יקרה המון.
לפיכך, כמובן, משימתו הראשונה היתה, אחרי שפיזר יותר משבעת אלפים דולר על הגרפיקה המובחרת ביותר, לשכור את שירותיהם של כמה מתרגמים. הצרפתי והגרמני היו קלים לאיתור, אבל המנכ"ל הצעיר שלנו התעקש על כך שככל שרשימת השפות שהחברה שלו תציע, כלומר תוכל לתרגם, תהיה ארוכה יותר, כן ייטב. טד עצמו לא היה איש של עיצוב גרפי, אבל היתה לו בראש תמונה של המודעה העיקרית, המונה את כל השפות השמישות, בטור יורד ובפונט סמכותי למראה, עם רווחים מתאימים וכיו"ב, וככל שהרשימה ארוכה, וכו'.
וזה העניין שפשוט מטריף את בן. גם הוא למד באותו מרכז ללימודים גבוהים שעולה, כפי שאמרנו, כל כך הרבה, שאילו היו הוריו לוקחים את הכסף הדרוש לשכר לימוד, דיור, מזון, ספרים, טלפון, סמי מסיבות ונסיעות הביתה ובחזרה, ומחביאים אותו בתבונה — סך ההוצאות בארבע שנים עובר בכמה דולרים את הסכום מאה וארבעים אלף דולר — בפיקדון, בשוקי הכספים, בקרן נאמנות, בפנסיה עצמאית, בפנסיה אישית, באפיקי השקעה פטורים ממס, ורק דואגים לפרנס ולהזין אותו, מדרבנים אותו למצוא עבודה כמחלק עיתונים או שליח בפיצרייה, או בעיבוד נתונים או כל דבר עד גיל שלושים וחמש רק כדי למנוע היווצרות חוב, הוא כבר היה יכול לפרוש לגמלאות, פחות או יותר, הודות לשוּק שוֹרי שהיה הופך אותו, ביסודו של דבר, למיליונר. אבל הוריו לא עשו זאת, ולכן הוא התגורר באותה קומה בבניין גדול של מעונות סטודנטים שבה התגורר טד היזם במהלך שנת לימודיהם הראשונה.
בן, הגיבור שלנו, בחר, על מנת למלא את חובת הלימוד של שפה זרה, בשפה לא חשובה. אמנם מדובר בשפה אירופית, אבל זוהי שפה מזרח־אירופית מובהקת, שולית לחלוטין בכל גניאלוגיה קיימת של שפות, ובקושי זכתה להתקבל לטבלת משפחת השפות ההודו־אירופיות. בקושי. אולי היא בלטית, ככל הנראה סלאבית. השפה המהווה משקל נגד לצרפתית ולאיטלקית בטווח הבלתי רשמי של שפות ההולמות ערב רומנטי. השפה הזאת כמעט אינה זוכה לאזכור כלשהו מחוץ לגבולות בית הגידול המקומי שלה, אף שזוהי שפה שמדוברת בפיהם של חסרי המזל שתשומת הלב הבינלאומית מוסבת אליהם מדי חמש־עשרה שנה, פחות או יותר, אם בחסותם של פשיסטים או קומוניסטים ואם בשל הולכת שולל גיאופוליטית בלתי מוגדרת כלשהי, כאשר דובריה ושכניהם הלשוניים עושים דברים איומים זה לזה בשמן של האומה, הדת, האתניות וכיו"ב. מאחר שההערכה לשפה זו היא כה אפסית, היא זוכה בקושי לאזכור ולהכרה אפילו באוניברסיטאות ציבוריות ענקיות, מקומות שדי והותר אנשים לומדים ומלמדים בהם, לדוגמה, פלמית, כדי להצדיק את צירופם של כמה שולחנות זה לזה בביסטרו פופולרי סמוך לקמפוס בסוף הסמסטר כדי לחגוג את הדבר הפלמי הזה שהם כוננו. אבל הודות למרצה החולמני הסלאבי למחצה, שכתב אולי את אחד משלושת הגראנטים המוצלחים ביותר בעשור הנוכחי, גויס הון שדי בו כדי לייסד תוכנית להוראתה של אותה שפה. המנחה, שפשוט לא היה יכול לתפוס את זה, היה סבור שברגע שתוכנית הלימוד הזאת תצא לדרך, והאינרציה התחילית שפועלת נגדה תוכנע, תהפוך ההרשמה לַתוכנית לשגרה סטודנטיאלית, מתוך הערכה לעצם יופייה של השפה, או במטרה ללמוד אותה כדי להבין טוב יותר את האי־שקט העולה מן השפה הזאת, אי־שקט שהמנחה הסיק שאינו עומד להתפוגג. בן, שאין בו שמץ של סלאביוּת, שלא לדבר על בלטיוּת, עָקב חסר אונים, בימים הראשונים של אותו סמסטר ראשון, אחר אובייקטית רומנטית עוצרת נשימה, שהתייחסותו החמיאה לה, אבל לא תודה, שהיתה בעצמה סלאבית ונרשמה לקורס. גם בן נרשם. זה היה יותר קטע של "אני פשוט אלמד איתה באותו קורס ונראה מה יקרה", בהנחה שרוב הסיכויים שהוא יפרוש מהקורס וממנה, או שהיא תפרוש משניהם, או רק ממנו, אבל המנחה הזה, הו אלוהים, הוא לא העביר קורס שפות רגיל. לא שהוא הכניס בבן להט לשפה, הוא פשוט אילץ אותו להבין שזוהי חובתו הגלובלית לדעת את השפה הזאת; שהינתקות ממנה, אחרי שנחשפת אליה אפילו ברובד השטחי ביותר, היא מעשה של רשלנות סוציו־היסטורית חסרת תקדים. דבר זה מנע מבן לנטוש את הקורס בשלב מוקדם, ובהמשך הסמסטר, ממש כשתחושת ההיסטוריה שהושתלה בבן הלכה וקמלה, שוּוקה לוֹ השפה מזווית אחרת. המנחה לא היה יכול להרשות לעצמו לאבד סטודנטים. מימון עתידי הותנה בהיקף ההרשמה. מבחינת המנחה, לא היה די בכך שהסטודנטים לא יעזבו במהלך הסמסטר; הוא נזקק לכך שהם יירשמו לסמסטר השני ואז לשנה השנייה וכן הלאה. עד מהרה למד בן ששום דבר לא יעזור לו לקבל פחות מ־92; זה פשוט היה בלתי אפשרי. לכן הוא נותר בקורס במשך שלושה סמסטרים, אפילו אחרי שהגברת הסלאבית עברה לאינדיאנה. כמה הוא למד? לא יותר מדי. כמה ברכות בסיסיות ומשפטים, כמה מאות מילים, קומץ ניבים מוזרים. פואמה שנכתבה על ידי ניצול, קורבן, עֵד מסוג כלשהו. זה הספיק לטד כדי להציב את השפה הזאת, עם בן כמתרגם מטעם החברה, קרוב לתחתית אותה רשימה מַרשימה, שאורכה תשע־עשרה שפות, שהופיעה במודעת הפרסום.
"לא. לא. לא בא בחשבון, טד," מחה בן בתחילה. טד השיב, במסגרת מה שמכונה ארוחה עסקית במסעדה יקרה, שאיש לעולם לא יבקש שירותי תרגום בשפה הזאת. הארוחה הסתיימה בבן שתוי אך עדיין בלתי מתפשר. ההתנגדות שלו דוכאה לבסוף ברגע שהסכים להאזין לטד, ששטח את אותו טיעון על בקבוק וחצי של אותו יין יבש, אך עשיר ואיכותי, באותו ביסטרו באותו יום שבוע אחר כך, שוב על חשבון החברה. שכן, בעצם, מה כבר יש להפסיד?
המכתב הגיע ארבע שנים אחרי ייסודו של מכון התרגום, שנתיים ותשעה חודשים אחרי שהמכון סיפק שירותי תרגום בפעם האחרונה (באיטלקית). וכך נכתב בו:
גברים וגברות נכבדות:
אני עושה לכם את המכתב הזה כדי לבקש מעזרתכם. אני
רוצה לנסוע בקרוב לארץ שהיא שלכם כדי לפגוש שם את
המשפחה המקיפה שלי עוד שלושה חודשים. לפני יותר שנים
קרה משהו קשה וזה בגללי שבגלליו אני לא בקשר עכשיו
וקודם עם המשפחה המקיפה הזאת. אני כואב מזה מאוד.
המזלות שלי הם עכשיו שאני מותר לטייל לארץ שלכם כדי
להתפגש עם המשפחה המקיפה הזאת בשביל לבקש סליחה.
אבל לא אנגלית אני מדבר. בבקשה, אז, בבקשה אני ישלם
לתרגום. 91 אוקטובר בשנה הזה. אני כל כך רוצה נפגש
עם האיש המתרגם, לפני זה שבוע מהפגישה עם המשפחה
המקיפה.
אני מודה אותכם
גוראן וַנסָליביץ'
טד היזם, שכבר מזמן עבר לעניינים שאינם גדולים בהרבה, לא כל שכן טובים בהרבה, מיהר לנסוע במכונית הספורט היפנית החדשה שלו לדירה של בן, המכתב (שכבר הוצמד לתזכיר רשמי מטופש של "תרגומי המילה האחרונה") בידו, כדי לדרוש את שירותיו. כעבור שעה חזר בן ממשחק כדורסל מאולתר, לבוש, עכשיו זה נשמע אירוני, במכנסי טרנינג של הקולג', ומצא את טד מתמקח בטלפון הנייד שלו על רכישתה של חברת כספומטים קטנה, שבסופו של דבר, לא שזה חשוב לענייננו, הגדילה את עושרו המרשים גם כך.
"נפלת על הראש?" שאל בן רטורית במטבח שלו כעבור כמה רגעים. טד, שלא היה טיפש כפי שחשבנו בתחילה, הכריז, "הנה המקדמה שלך, אני אצלצל אליך בעוד כמה ימים לפרטים נוספים," הניח כלאחר יד צ'ק על הדלפק המטונף של בן ויצא. בן, על אף יותר ממאה ארבעים אלף הדולרים ששיגרו לו הוריו, נזקק לכסף הזה באמת ובתמים לאחר שניצל בטירוף את מסגרת האשראי שלו על כל דבר אפשרי, החל ברכישה שיטתית של כל הדיסקים הנדירים של הנדריקס ועד השתתפותו בערב הסושי הבינלאומי (המתקיים בכל יום שלישי המצטלב עם תאריך
אי־זוגי). מכנסי הטרנינג היו, למעשה, כל מה שנותר לו משמונה סמסטרים של מדעי הרוח. יופי של מכנסיים, אבל בכל זאת.
זה השאיר לבן יותר מחודשיים ללמוד (מחדש?) את השפה המוזרה הנידונה. הוא איתר באורח פלא כמה חומרים ישנים, ספר לימוד אחד וחבילה של כרטיסיות, ובסיועה של המקדמה בעלת ארבע הספרות (כמעט) שקיבל מידידו, הוא קיבל על עצמו להגיע לשליטה שמעולם לא התקרב אליה אז, באותו קמפוס יקר ומשופע עצים. כעבור יומיים שלט בן בחומר מהסמסטר השני והרגיש ממש בבית עם צורות הבינוני ועם מילים כמו "כלב", "כיור" ו"ראש ממשלה". כדי לאתר חומרים נוספים ערך בן חיפוש מוטרף ולא יעיל ברשת אחר המנחה ההוא, שעתה הרוויח הון תועפות במחלקת המדינה, ואז יצר קשר עם שורה ארוכה של בתי ספר, מוסדות וחנויות ספרים בחיפוש אחר אותם חומרים, אבל בסופו של דבר נאלץ לנבור בעותק ישן של מילון באותה שפה בספרייה העירונית. הוא עשה זאת במשך שלושה ימים תמימים ולמד מילים כמו "תזמורת", "אגדה" ו"יהלום". בעיצומו של היום השלישי, כשהוא מנסה, כבמעין תרגיל ספונטני, לתאר לעצמו את הבוריטו שאכל בשפה ההיא ("גדול", "טעים", "חוּם", "משובח", "רציני"), הוא מרים ידיים, נוסע הביתה בתחושת הקלה ומתאמן בנאומי התפטרות (באנגלית) שיישא באוזני טד, אבל אז, בהמשך היום, הוא מוצא בדואר את המחצית הראשונה של שכרו המופרז.
בפגישתם הפותחת, שלקראתה שינן בן ביסודיות דיאלוגים מקדימים הנוגעים להוראות הגעה לתחנות רכבת ושאלות בעלות אוריינטציה גיאוגרפית, האיש דיבר רוב הזמן. הוא היה נמוך ושברירי, עם נעליים משובחות וסנטר מרשים. עיניו היו ירוקות כהות. בן הקשיב בריכוז ושמע:
שמי הוא גוראן ונסליביץ' ואני בְּלָה לךָ בְּלָה. לפני בְּלָה שנים
האחים שלי (צורת סָבִיל?) בְּלָה בְּלָה. ניסיתי בְּלָה לבְּלָה (לעמוד
על שלי?) אבל לא הצלחתי. הילדים הקטנים שלהם (צורת
סָבִיל?) בְּלָה מהארץ שלי ובְּלָה לארץ שלכם, בְּלָה בְּלָה בְּלָה
בְּלָה. ניסיתי להסביר למה אני בְּלָה ולא בְּלָה בְּלָה, אבל הם
בְּלָה בְּלָה בְּלָה בכל אופן בְּלָה בְּלָה בְּלָה בְּלָה.
בן המיוזע הינהן במרץ, לגם מהקפה, שעליו עתיד גוראן לשלם מיד, כאילו היה אפריטיף, ומילמל, מנסה להבליע את ההבדלים בין הווה לעבר, שחמקו לפתע מזיכרונו, בכל פעם שאמר "אני מבין" או "הבנתי". האיש המשיך:
כבר שלושים וחמש שנה בְּלָה אני בְּלָה לבְּלָה עם המשפחה
שלי, עם האחיינים והבְּלָה שלי. אני מנסה לבְּלָה אבל הם בְּלָה
עד שאני בְּלָה, ועכשיו סוף־סוף מותר לי לבְּלָה בְּלָה בְּלָה, אבל
בְּלָה. עוד שבוע, בבְּלָה בְּלָה שליד תזמורת הבְּלָה, אנחנו בְּלָה
לבְּלָה בְּלָה עם המשפחה שלי ושם אני, אני מקווה, בְּלָה בְּלָה
(מטבח?) בְּלָה.
והוא הניח את ידו על השולחן בעדינות, ליד הספל הריק, והתבונן בבן, שבהונותיו היו מכווצות. ובן השמיע את המשפט הבא, שלא היה בו רבב — אם נתעלם ממבטא, נימה והטעמה: "אני מצפה בקוצר רוח לסייע בידך בשבוע הבא." ולאחר שהשמיע את המשפט הזה, ששינן לקראת המפגש, הושיט את ידו לעבר גוראן, בתקווה שעכשיו ייפרד ממנו לשלום ויֵצא לדרכו.
אבל גוראן המשיך, ביתר מהירות ועצבנות:
אבל הם בְּלָה בְּלָה לא מבינים למה בְּלָה בְּלָה בְּלָה (איוּם?) בְּלָה
בְּלָה בְּלָה אחִי, בְּלָה בְּלָה בְּלָה אקדח מהאיש השני בְּלָה בְּלָה
בְּלָה בְּלָה בְּלָה בְּלָה. אם אני בְּלָה מחליט בְּלָה בְּלָה אני בְּלָה
בְּלָה אולי בְּלָה בְּלָה דלת בְּלָה בְּלָה בְּלָה קבר. אבל אם אני בְּלָה
מחליט בְּלָה בְּלָה, אני בְּלָה לעבור בְּלָה בְּלָה (לשון עתיד?) לא
בְּלָה יחד, לא בְּלָה או בְּלָה בְּלָה בְּלָה, אבל רק, כן, רק בְּלָה
בְּלָה בְּלָה בְּלָה בְּלָה בְּלָה בְּלָה בְּלָה. אתה חייב לבְּלָה, אסור לך
בְּלָה, כן, אני, לא בְּלָה בְּלָה בְּלָה [ידו של גוראן לופתת צוואר
דמיוני, קולו חורג מגבולות הסבירות, והאמריקאים שיושבים
שם מסובבים את ראשיהם לעברו, בלי להצניע זאת] בְּלָה בְּלָה,
ואז בּוּם, האחים שלי, האחים שלי בְּלָה ואני בְּלָה, אבל לא,
בְּלָה, אל תְבְּלָה, הם חושבים שאני בְּלָה, אבל אני לא, לא, לא,
בחיים לא, לא, לא, לא, בְּלָה, או בְּלָה, בְּלָה בְּלָה בְּלָה (ניב
שפירושו "סוף הוא תמיד התחלה").
ולפני שבן ואי־הבנתו ייקלעו לסכנת חשיפה, מחה גוראן את מצחו הצר, קם, התנצל ויצא מבית הקפה והותיר שטר חדש לחלוטין של חמישים דולר על השולחן בשביל שני ספלי קפה ומאפה אוכמניות שבן השחית עד לבלי הכר.
אחרי הפגישה העביר בן את רוב היומיים הבאים במצב של שכרות
ו/או במיטה, כאשר מֶשֶׁך הו' — ו' החיבור — במשפט הנוכחי הוא רצועת זמן אפורה ומעיקה מאוד בין שבת בערב ליום ראשון, שבמהלכה נאבק בן ללא הצלחה במצעיו העוינים, הבלתי מתפשרים. הפעילות הראשונה שבן מצליח לבצע היא גיחה לחנות הווידיאו. פעילות זו היתה כרוכה בקימה, שיטוט בדירה, התלבשות, יציאה מהבית בחזות על גבול הסביר — שיניים מצוחצחות, שיער מטופל, נעליים — נהיגה של חמש דקות, חנייה, שהות במחיצת אנשים אחרים, שוטטות בחנות, הכרעה, תשלום, עוד נסיעה של חמש דקות. זוהי משימה לא פשוטה, אבל זה ההימור הבטוח ביותר שלו כמי שמבקש, בחוסר התלהבות אך גם באופן בלתי נמנע, להשתלב מחדש בחברה הסובבת.
החנות היתה ענקית מדי: ארבעים אלף סרטים. בימים מסוימים זה מה שנדרש לו: ארבעים אלף כותרים. שעות על שעות של הרפתקאות קולנועיות שהומרו לווידיאו. בימים מסוימים הוא נזקק לידיעה שבאפשרותו לבחור מתוך יותר מארבעים אלף כותרים, כל מה שג'ון קנדי הופיע בו, שישה סרטים תיעודיים על מועדון רוכבי האופנועים "מלאכי הגיהינום", כדי שישוכנע ליזום את השאלתו של סרט אחד ויחיד. אבל היום הוא נכסף למצאי שאפיין חנויות מכולת בבעלות משפחתית באתרי נופש בשלהי שנות השמונים: חמישים עד מאה אפשרויות, כמה סרטים חדשים, כמה מחזות זמר ישנים ומוזרים או סרט של קרי גרנט, שניים־שלושה סרטים עם גברות עירומות, משהו מתחילת הקריירה של סטיב מרטין ו"מלחמת העולמות". בחירה פשוטה. אבל עכשיו הוא בחנות החדשה הזאת, בחנות ה"משודרגת" הזאת.
לכן הוא האריך בשיטוטיו, עד שחש שהוא נמצא במוזיאון גרוע במיוחד. הוא ערך בראשו רשימה באורך של עשרים שורות של "אולי", אבל אף אחת מהשורות לא קסמה לו. הוא שב לשוטט כשהוא מהרהר בגרביו. פיהק.
התחנה האחרונה היתה הזָרים. לא תמיד זה היה כך; היו ימים ששאיפות אינטלקטואליות, תחושת תרבותיות עמומה, משכו אותו אל המעבר הכוחני־הבורגני ההוא, בעל הגינונים משלו, "זרים". האזור שבו כינויי גוף בצרפתית ותמונות קונטרסטיות של התת־יבשת ההודית קישטו קופסאות קטנות ובהן הבטחות למשהו אחר. המקום שבו האמנות אמורה לשכון. איזה קשקוש. כיום צפייה בסרט אין פירושה קריאה של סרט. אבל השיטוט נעשה נוח וצפוי ולא מכאיב כל כך.
הרמז הראשון לא היה השפה עצמה, אלא סנטרו של השחקן המצולם. התמונה לא היתה גדולה מהרגיל, אבל איכשהו חדה יותר וקרובה יותר לפני השטח. סנטר זוויתי, כמעט מאיים, שדמה לאלה של המורה שלו, של הבחורה ההיא, של גוראן, ולתמונות שצולמו מעיתון במכונת צילום. גֶן דומיננטי להפליא. לא מדובב, אלא עם כתוביות. ללא הפרעה לשפה המקורית. ויתר על כן, בליווי המקבילות האנגליות. בן, דרוך וחסר מנוח, שלף את הקלטת, דהר בעדינות ובזהירות אל דלפק ההשאלה ובידיו ספר לימוד שאליו נכסף זה מכבר.
בן טס הביתה, חתך רמזור אדום ויחיד ואפילו לא הדליק את הרדיו. בדירתו נחרד מהזמן שנדרש לָאוֹת מן השלט־רחוק להגיע לטלוויזיה ולמכשיר הווידיאו. בטירופו המהול בפחד הוא דחס בזהירות את הקלטת לתוך המכשיר. הוא משך אליו ארגז חלב מרופד והתיישב. בן צפה בסרט לכל אורכו, מגובנן על הארגז שלעיל, ללא תנועה, והמפתחות עדיין בידו.
במשך חמשת הימים הבאים צפה בן בקלטת עשרים ושש פעמים. אורכו של הסרט היה מאה ושמונה־עשרה דקות. אם נוסיף לכך את הזמן הנדרש לבן כדי להריץ לאחור את הסרט, לעצור אותו באמצע, להקשיב שוב, לתעתק ולחזור על הנאמר, מדובר כאן ביותר מעשר שעות יומיות של הדרכה בווידיאו. הצפייה השנייה, שהופרדה מהראשונה בהשתנה חפוזה שמותירה כתם קטן על התחתונים ובאיתורם של עט ונייר, סימנה את תחילתו של פרויקט התעתוק של בן. האיש הקטן — נבון, אבל חלש ומרבה להתנצל — דיבר בשקט ובמהירות, מה שהרגיז את בן. שותפו לתא היה נמרץ וגאוותן; דבריו, תודה לאל, נאמרו במנות אטיות ורבות משמעות ברוב טקס:
"אינני יכול להשיב את הנעשה, אבל אני, אני, אני, ממש, ממש, ממש, מצטער, מצטער, מצטער. הֶה הֶה."
"התנצלויות ובלבולי מוח. בלבולי מוח והתנצלויות. ידידיו הטובים ביותר של הנבל מרגע שנתפס."
בן שנא את האיש הקטן, והיה אסיר תודה על כך שגם הוא, בסופו של דבר, נתפס ונכלא עם המנהיג שבו בגד. כמו מחזה שעובּד בחוסר מעוף לסרט, סצנה אחר סצנה של שיחות בתא. השומר הסדיסטי מופיע מדי פעם.
בן צפה בשליש הראשון של הסרט ארבע פעמים ברציפות, נחוש לשנן אותו בשלמותו ולהמשיך הלאה. ביום השלישי, לאחר שנאלץ לרוץ לחנות המכולת לקנות סוללות אצבע לשַׁלט המותש שלו, ציטט בן בכמעט פיזוּם:
"עשיתי שגיאה, טעות. אני גבר. בזה אנחנו הכי טובים."
"אתה טועה! זה מה שאנחנו עושים הכי הרבה. אנחנו הכי טובים במאבק לשלמות, לצדק, לאמת. אתה לא תהיה כאן לנצח, פֶּטר... איך תחיה כשתשוחרר? בכלא של חירותם המדומה, או כלוחם לחירות אמיתית?"
באמצע הסבב הרביעי של שינון השליש השני, בשעה שהקלטת רצה לאחור כפי שהִנחה אותה השלט האדיב, נתקף בן בדחף לגלות כיצד כל זה נגמר. הצפייה הראשונה התפוגגה איכשהו מזיכרונו. אי לכך הוא ממש התיישב, הניח את העט ואפילו העניק לשלט הפוגה כלשהי.
אישה, מכתבים שנקראו בקול רם, מהלומות ושוב מהלומות. שומר נוסף שהוא למעשה בוגד. שוחד, או הבטחה לתשלום שוחד. שני הגברים נסחפים למונולוגים ארוכים, בוכים בפראות וללא שליטה, לוֹנג־שוֹט של חמש־עשרה דקות או יותר, ייאוש וקריסה נטולי עידון, נטולי בימוי ונטולי עריכה.
הדירה של בן היתה חשוכה או כמעט חשוכה כבר כמה ימים. ריחות בלתי ידידותיים עולים ממִשכּנו ומגופו. דברים, בכל מובניהם, קצת התבלגנו, שוב, בכל המובנים.
הסיום נראה מעט בלתי פתור, או לפחות פתוח. האיש הקטן השתכנע, אבל מיהו המשכנע? מיהו המנהיג למעשה? המנהיג נשבר, כך נראה, ועתה, עם הכסף המובטח לו, האם אינו אלא מלכודת? האם האיש הקטן הוּלך שולל שוב כדי שילשין, הפעם למורו וגיבורו, שאינו מורה וגיבור כלל, והפעם ללא ידיעתו? לעזאזל. הסוף, מה זה הסוף הזה?
בן לא אהב את זה. הוא אהב קצת, אבל לא ממש. הוא הוקסם יותר משהיה מרוצה. בינתיים הוא שכח מכל העניין הזה עם השפה הזרה וצפה בסרט שלוש פעמים מראשיתו עד סופו, נחוש להגיע לאמת, כשהוא מרחיק לכת עד כדי השענת מראה גדולה על הקיר בדיוק בתנוחה הדרושה לכך שהגיחות לשירותים יבוצעו מבלי שייאלץ לעצור את הקלטת. עד כה הוא לא אכל הרבה. כל מה שהיה בהישג יד. בננה, פחית של שעועית אפויה בטמפרטורת החדר, כיכר לחם, פרוסה בכל פעם, כששקית הניילון המלבנית מכורבלת לצדו כמו חיית מחמד נרפית.
האם ייתכן שכל זה אינו אלא סרט תיעודי? האם זה אפשרי? האם צולם במצלמות נסתרות? כמעט אין עריכה, כמעט אין שינוי בזוויות המצלמה, כמעט אין צילומי תקריב. האם זה אמיתי?
בן סוקר את קופסת הקלטת בחיפוש אחר ציטוטים מהמלצותיהם של מבקרים עתירי בינה, בחיפוש אחר מידע כלשהו שסיפקו האולפן או חברת הווידיאו או מי שלא יהיה. רמז כלשהו לדבר הזה, לדבר הנורא הזה. אבל הקופסה היא לא הקופסה, אלא קופסת פלסטיק שקופה, גנרית. באותה מידה זה היה יכול להיות "קון אֵייר".
בן מנמנם קצת. הוא החליט או לא החליט לישון. השעה היא שעת בוקר מוקדמת או שעת ערב מאוחרת. התאורה בדירתו עלובה מלכתחילה, ועכשיו גם כל הווילונות סגורים והוצמדו איכשהו, בגסות, אל הקיר, מן הסתם על ידי בן. בן מדליק אינסטינקטיבית את הטלוויזיה ואת הווידיאו ממקומו על הספה שההיגיינה שלו אינה מעוררת קנאה. מכשיר הווידיאו אינו מגיב. בן נלחץ ומקלל. הקלטת, כך מתברר, נפלטה מן המכשיר. בן נזכר שהמכשיר אמור להריץ את הקלטת לתחילתה בכל פעם שהיא מגיעה לסופה, ואז לפלוט את הקלטת. בן בוהה בקצה הקלטת הבולט מהמכשיר. השם המקורי והתרגום שלו, "שבויים", מטריד את בן בחוסר הדיוק שלו.
בן שוכב ללא תזוזה במשך זמן מה ומהרהר במצבו. הסרט עורר בו עניין, אבל לא היתה לו שום סיבה אחרת להרגיש טוב בגללה. בתשישותו וברעבונו, באור הקלוש של חולשתו הגופנית, הוא חייב להירגע; הוא אינו יכול שלא, הוא אינו מסוגל אלא להירגע דיו כדי לראות את המסלול הבלתי נעים של חייו בפוקוס פשוט ועצוב. במקומו הנוכחי על נתיב ימיו הוא נמצא עכשיו במדרון מתון, מדרון לא דרמטי שאורכו שנה, ולאחריו מדרון קצר ודרמטי הרבה יותר ללא ספק, המשכהּ של אותה תקופה מוקדמת יותר, שאפילו כאן, על הספה הנבזית, הוא אינו יכול אלא לכנותו "ההתרסקות". השאר, כל עבָרו הראוי, הנסתר בקצה הרחוק של האופק של סבלו, אינו אלא רק זיכרון שניתן לפקפק בו. משהו הקשור לפוטנציאל והבטחה, לצמיחה באופן כללי, ואינו מושפע משיפועים קלים. כמו אוכלוסיית העולם או חשבון פנסיה. ריחו הנוכחי אינו ניתן לתיאור אלא כלקוי.
הוא צופה שוב בווידיאו, זוחל אל המכשיר, אולי במחווה של אירוניה עצמית. הוא מתמוטט, גם כאן תיתכן אירוניה עצמית, וצופה בסרט כשהוא על גבו, ממש מתחת לטלוויזיה שלו, צופה בה מעל מצחו, הפוך. הדבר הוודאי היחיד הוא שאפשר לקנות כל אחד, אבל לא ניתן לדעת בוודאות מי קונה את מי, ומדוע, ובתמורה למה, ומי מרוויח מהעסקה. בחשבון הסופי, המתווך הוא המנצח המובהק היחיד, ואפילו הוא נראה תמים.
אחרי שסבל עשרים דקות של שלג וזמזומים כאוטיים ונזעמים מהטלוויזיה משולחת הרסן שלו, בן חוזר לחדר האמבטיה. הוא רואה את עצמו במראָה, והמראֶה מגעיל ומאכזב אותו בעת ובעונה אחת. משום מה הוא ציפה אף לגרוע מזה. הוא ממלא אמבטיה, עייף וחסר מנוחה. כאשר הוא מתפשט, הוא נדהם מהניחוח המתוק, הסמיך והמעוגל של עורו. הוא חש גאה בריח הזה, כאילו בריאתה של צחנה כזו היא פרויקט הדגל של הימים האחרונים, כאילו זה הנכס הגדול ביותר שלו. הוא מרים זרוע ימין כפופה, מרכין את אפו לעבר בית שחיו השעיר ואז לתוכו, עוצם את עיניו ונושם עמוקות דרך נחיריו, מתענג על הרגעים האחרונים של שאט הנפש שלו. הריח כה חזק וזר, שהוא חייב להתבונן שוב בבבואתו שבמראה, לוודא שזה אכן הוא ולא איזה מתחזה מסריח. זה הוא, אף על פי ששערו מבצע פעלולים שמעולם לא ביצע בעבר ולעולם לא יבצע שוב.
מֵי האמבט פולטים גרסה נוזלית של הריח שלו אחרי קצת יותר מדקה. הוא פותח את פקק האמבטיה, אבל פותח את המים כדי לא להתקרר. ההתנקזות האטית והתנודתית של מי האמבטיה הראשונה לתוך החור גורמת לבן לחשוב על חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי, אף על פי שהוא אינו בטוח שזה מה שזה אמור להזכיר לו. הוא יושב על ישבנו הגמיש באמבטיה הכמעט ריקה, מסבן את עצמו, מעניק תשומת לב מיוחדת למפשעתו, אשר, חרף כל המים, עדיין מנקזת אליה את חשדותיו. האמבטיה השנייה מאפשרת לו להשקיע את ראשו ואת גופו, כפות רגליו מקובעות על קיר הלינוליאום. הוא נרגע, חש כיצד שערו הצף שוכח את התנהגותו הקודמת. המים שקטים בדרכם הזמזמנית. בן מתחיל לפנטז על אמבטיה שמימית עם טמפרטורת מים מווּסתת, מדמיין בעיני רוחו משרתות לבושות בצמצום ובידיהן כדי מים מהבילים, אבל הוא עייף מכדי לפתח את הנושא. הוא מרוקן את האמבטיה, קם כשהמים שוב מתחילים לזרום, ואז, פעמיים נוספות, מסתבן וחופף את השיער. הוא גם מתגלח פעמיים וכל אותו זמן משתדל, לשווא, שלא להרהר באירוע הקרֵב.
הודות לחתונת אחִיו תשעה חודשים קודם לכן אין לבן שום דבר רע לומר על החליפה שלו, אם כי אין מה שממש ינחם אותו בנסיעתו לאירוע. הוא חוצה את העיר בנתיב בלתי שגרתי, כמעט היישר מזרחה, מנִדבך אחד בפרוור מזדקן שהוקם לפני המלחמה הקרה למשנהו. בן כבר היה בלונדון, ברומא, בקוסטה ריקה ואפילו בקהיר, אבל מעולם לא היה בקטע הזה של הכביש, שהמשכוֹ עובר בסמוך לבית ילדותו. המראות אינם מזכירים לו דבר; כל מה שעולה בראשו כשמדי כמה קילומטרים עיירות מודיעות על קיומן, בהצהירן על גודל האוכלוסייה ועל שנת ייסודן, הוא נבחרות פוטבול של בתי ספר תיכוניים, חנויות שמוכרות מַגבּרי גיטרה ומגרשים של מכוניות משומשות.
האולם קר וקופסתי, עם תקרה גבוהה עד אבסורד. גוראן מברך אותו לשלום מיד. מלבדם נוכחים במקום רק עובדי חברת ההסעדה. חליפתו ונעליו של גוראן ללא רבב, והוא מחזיק כוס מלאה בנוזל צלול ובכמות מרשימה של קרח.
"ערב טוב."
"ערב טוב."
"האם מצאת את הבְּלָה ללא קושי? אני מאוד בְּלָה בנוגע לבְּלָה הערב."
בן מכין את עצמו לבאות, משתדל שלא להירתע. הפנטזיות שבהן הוא רוכש שליטה מושלמת בשפה באמצעות הווידיאו התנפצו ברובן, אם כי בן מרגיש קצת יותר ביטחון עצמי. הוא מצטט משפט מהסרט. הוא לא מצליח להיזכר, משום מה, מי היה הדובר.
"בבקשה, זה חשוב, בבקשה דבּר לאט, אני מרגיש קצת מוזר הערב."
גוראן משיב על כך בחיוך מתון ומתבונן ברגליו ובכפות רגליו של בן, כאילו כדי לבחון את מהימנות הכרזתו של בן.
"אולי משהו לאכול או לשתות." גוראן משיב בדיבור קצת יותר אטי, תודה לאל. "הנה," והוא מושיט יד כדי לאחוז בבן בזהירות מתחת לבית שחיו כדי לקחת אותו אל עבר עובדי ההסעדה. רצועת הצלקת על הרקה של גוראן, החורבות הדרמטולוגיות של משהו שבין פצעי בגרות חמורים לכווייה, זורחת בצורה זוועתית בתאורה העלובה של האולם.
בן מקבל משקה מידיה של אישה שחורה ושמנה, שעל רקע חליפתה השחורה ועניבת הפרפר השחורה שלה נראית חוּמה לגמרי. השתכרות נראית לפתע אפשרות ממשית, אבל האפשרות הזאת יורדת מהפרק מיד. בן כבר מרגיש בחילה.
"איפה ה..." הוא מצביע למקום שבו הם אמורים להיות לדעתו, בלי שיצליח להיזכר במילה ההולמת, ומרגיש שגורלו נחרץ.
"השירותים?" בן מזהה את המונח וחוזר עליו, בתקווה להוכיח משהו למארח שלו. "הנה," גוראן מצביע לכיוון הנגדי באצבע ענודת טבעת. בן ממהר, המיה בהולה בקרביו גורמת למצחו להזיע. גוראן צועק אליו משהו, בעליזות, אבל בן לא מבין דבר וחצי דבר. הנימה מזכירה את ה"אל תלך לאיבוד" או "אני כאן, מחכה לך", הנאמרים באנגלית בקריצה, אבל המילה היחידה שבן חושב שהוא הבין היא "שֵן".
המחזה האומלל של עצירות בעקבות תזונה מבוססת לחם מושלך הצידה באכזריות ובפתאומיות על ידי מקרה קשה של עדיף להדחיק את החרדות, כך שאפשר לומר שאפילו עם מכנסיים שהורדו עד הקרסול, ז'קט שנתלה בחופזה על וו דלת התא, עניבה המושלכת לאחור, שלא לצורך, מעבר לכתף השמאלית, ותחת המוצמד כהוגן למושב האסלה, בן משוכנע שמשהו חייב להתחרבן איכשהו. המושב, אפילו בשביל בּן הגבוה מעט, גבוה מדי וכופה עליו תנוחה של
אנטי־השתופפות. גרפיטי אחד ויחיד מקשט את התא, סמל או לוגו כלשהן, שכוסה ברובו בשכבה של צבע הדומה, אך לא זהה לחלוטין, לצבעו של התא כולו.
כעבור רבע שעה מגיח בן מהשירותים, צועד במסדרון קצר שהוא אינו זוכר מהמחצית הראשונה של ההליכה, ונכנס לאולם הראשי. כולם כבר הגיעו. זו היתה מן הסתם שיירה, כי כולם כבר כאן. הם עומדים רחוק מבן ומגוראן ומהבר ומהמתאבנים שגוראן קנה בשבילם. בן שוב נפעם מהסנטר. גֶן דומיננטי של איכויות מקיאבליות. באמצעותו אפשר לזהות בקלות את קרובי המשפחה אפילו ממרחק של עשרים מטר. הודות לסנטר כזה ולשיער הבלונדיני של אחד הגברים שהצטרף למשפחה בשלב כלשהו, בן מסוגל לשחזר את כל אילן היוחסין, שעתה נִרכַּן באופן מוזר ברוח חסרת הרחמים של הכינוס הכפוי הזה: הגברים עומדים סמוכים זה לזה באופן חשוד בחליפותיהם המעיקות, ידיהם בכיסים, נטולי משקה. אימהות מתגוששות ומתווכחות עם ילדיהן הקטנים, הקטנים מכדי להבין את החרם הקולקטיבי על הכיבוד. שתי אימהות נושאות ונותנות לשווא עם היללנים מחמיצי הפנים. הנשים האחרות אוחזות בין ירכיהן את הממזרים הקטנים והצרחניים. כל דקה בערך זולג אחד מהם ונורה לעבר המטעמים. האם הזועמת נפנית אל בעלה ומגייסת קצת עזרה בכעסה. האב צועד במהירות ובכעס, צעדו הארוך משדר סמכות הורית מוחלטת. בהגיעו מצוּוה הזאטוט "בוא הנה!" והאב מושיט את יד ימינו כדי לתפוס את זרועו הימנית של זאטוטו. הזאטוט מסובָב וישבנו מוצלף, לא כל כך כדי להכאיב לו, אלא בעיקר כדי להאיץ בו לחזור לקבוצה שאליה הוא שייך. כל אחד מארבעת האבות עושה את זה, או משהו דומה לזה, לפחות פעם אחת.
גוראן עומד הרחק מהקבוצה, מדבר במהירות עם אישה מבוגרת ממנו. על ראשי השניים מונח כל השיער הכסוף שבחדר. להורים הצעירים, המחרימים, נראה שאין הורים משלהם. גוראן הנסער מדבר עם האישה המבוגרת, אוחז בזרועה כפי שעשה לזרועו של בן, מאמץ אותה אל חזהו. פניה השמנות כמעט מסתירות את סנטרה, כמעט. ראשה מיטלטל ללא הפסקה. הטלטלות מתחילות בראש זקוף, הנשמט אל עבר כתפה השמאלית. בסביבות שישים מעלות הוא מזדקף שוב באופן המזכיר מכונת כתיבה. נראה שגוראן אוהב אותה בכל מאודו. היא עצמה נטולת הבעה, אף שראשה בהחלט מרבה להתנועע.
בן, הנמצא כרגע בתפקיד, חוזר לגוראן כדי לסייע לו לתקשר עם האישה. גוראן עוצם את עיניו ומחייך אל בן. "זו אחותי. לא פגשתי אותה כבר שלושים וארבע שנים. היא לא יכולה לדבר. כל כך עצוב. היא בְּלָה בְּלָה בשנה שעברה."
כך זה נמשך עשרים דקות. בן עומד ליד גוראן ואחותו בעלת הראש המרעיד, מאזין למונולוג של גוראן, מודה לאלוהים שהוא אינו מתבקש לתרגם. שאר המשפחה ממשיכה ללכת מדחי אל דחי. האימהות נכנעו, והזאטוטים מתפטמים בקרקרים, בקוביות גבינה לבנות וכתומות ובמקלות גזר. הם שותים משקה מוגז הניגר מצינור מיוחד, צינור שאמור לספק שישה סוגי משקה. הילדים כופים על האישה השחורה להוכיח זאת בטעימה של כל אחד מהם. האימהות יושבות על כיסאות מתקפלים, מותשות מכדי לשמר את היציבה והתנוחה המתחייבות משמלותיהן הקשיחות. הגברים שבחבורה עומדים כגוּש. לבּן אין מה לעשות כאן, והוא נמלט אל השירותים.
כשהוא חוזר אל האי־מפגש דרך המסדרון, נתקל בן באחת האימהות נטולות ההורים, צאצאית ביולוגית של שבט הסנטר. המסדרון כה צר, פשוט לא ייתכן שהוא עומד בחוקי הבנייה, עד שבן והאישה חייבים לתאם ביניהם את פעולת המעבר. כל אחד מהם מסובב את אגנו כך שיקביל לקיר. היא מתחילה להסתובב לפני בן, שעוצר ומביט בתקווה לאתר חלון הזדמנויות. עיניה הכחולות הן כחולות עד כחולות־אפורות. גדולות, העור סביבן מתוח, קמטים נמשכים כלפי מטה ולצדדים. היא מרבה לבכות. מלבד העיניים המדהימות הללו, עתירות ההבעה, פניה סתמיות בחלקן, כעורות בחלקן. בן גבוה יותר, אבל היא גדולה יותר. חצאיתה הסינתטית הזולה המגיעה עד ברכיה מזכירה לבן את הספרנית מחטיבת הביניים שלו. היא מחזירה לו מבט קצר רוח, ובן רושם לפניו שהוא, ולו כבררת מחדל, האדם הנאה ביותר מבין אלה שהתכנסו כאן הערב.
"סלח לי." במשהו שבין נימוס לרוגז היא אומרת זאת.
בן מתחיל. "לא, אה... מממ... מה..." הוא לא דיבר אנגלית עם אף אחד כבר שישה ימים. עיניה מתרחבות במבוכה. והיא הרי נזקקת, מן הסתם, לשירותים. "מה, מ... מה לכל ה..." הוא נוגע בפניו בניסיון להתרכז, מחפש קיצורים שונים כדי לנסח את מה שאמור להיות שאלה ארוכה, ארוכה מאוד. "מה זה לעזאזל?" זה הכי טוב שהוא מסוגל לו.
היא מנענעת את ראשה. "זה?"
"זה," הוא מגמגם, "הדבר המזוין הזה," ידיו המבולבלות מתרוממות כדי להצביע אל החלל הרחב יותר שלשמאלו ולימינה, בצד הרחוק של המסדרון, אבל רק מתנגשות בקיר. המבוכה והכאב שבידיו משיבים לו את כשריו המילוליים. "מה לכל הרוחות קורה כאן? מי האנשים האלה?"
היא עוצרת, מסתכלת מעל לעיניו, כאילו שאל אותה מה השעה מדי שתי דקות בשעה האחרונה. "דוֹד גוראן," היא מסננת בלגלוג חמוץ, "הוא רוצח." בן מנסה להתרכז ולא עושה דבר. הם מתבוננים זה בזה בלי להבין. "הוא הרג את ההורים שלנו," היא פולטת בארשת פנים כשל מרכזנית מ־411. "סלח לי," והיא מנמיכה את כתפה הימנית המסיבית אל כתפו הימנית של בן ומצמידה אותו לקיר כדי שתוכל ללכת להשתין.
כמה דקות לאחר מכן ניגש גוראן אל בן, שניסה להבין מה מתרקם במערכת העיכול שלו בזמן שעמל להשלים את הפערים העצומים בנרטיב הדליל של האישה, והצירופים "עונש מאסר", "מעמד של פליטים" ו"סוכנות אימוץ" עולים בכל תרחיש אפשרי. "אנחנו מתחילים," אומר גוראן, והחיוך עדיין על פניו.
"צריך, יכול, אמור, מממ." בן מגשש אחר הפועל המודלי ההולם לבניית המשפט הבא. "אולי תאמר לי מה זה הדבר שאתה עומד לומר עכשיו לכל האנשים האלה?" בן מתנשף, כמעט קורס תחת התחביר של המשפט שיצא מפיו.
"אני לא יודע," משיב גוראן באטיות. "אני אתנצל. אתה לא צריך לבְּלָה. אני אדבר לאט." והוא מרים את זרועותיו לעבר תריסר הכיסאות שסודרו מול דוכן נואמים ומיקרופון. גוראן אומר בקול רם לשאר בני המשפחה, "שבו בבקשה."
בן, המְתַרגל במהירות תרחישים של השפלה וכישלון, מבין שרגע האמת הגיע. שתי שורות מדיאלוג בסרט ההוא ממשיכות להתרוצץ במוחו: "'אני לא מי שאתה חושב שאני'. 'בדיוק, אתה מי שחשבתי'." "שבו בבקשה, כולכם," הוא מדבר בקול רם, כמעט נהנה מהסמכות שמקנה לו אמירת מילותיו של מישהו אחר.
המשפחה, מסויגת ומנומנמת, נודדת לכיסאות. הגברים חסרי מבע. שניים מהם, שניים שנישאו לנשים מן המשפחה, ממקמים את עצמם בשני קצות השורה הראשונה. האימהות מקבצות את עולליהן. האישה מהמסדרון מנסה להחדיר בבנה משמעת באמצעות המילה "לעזאזל".
גוראן ניגש אל מאחורי הדוכן, נמוך מדי בשבילו, אבל אדיש. שני רמקולים מיותרים שהוצבו שם מרעימים את מילותיו של גוראן: "אני רוצה להודות לכם על שבְּלָה לכאן הערב." גוראן, החיוך עדיין על פניו, מביט בבן.
"הֶה, אֶה, אני רוצה להודות לכם על שבאתם לכאן הערב." בן לובש חיוך מאולץ משלו.
"בְּלָה שנים רבות, בְּלָה למשפחתנו בְּלָה איום ונורא." גוראן נעצר.
בן נעצר. "לפני שנים רבות, המון שנים, קרה למשפחתנו דבר איום ונורא. אה, איום ונורא. ממש נורא." בן סוקר את המשפחה, ממתין לראות מי הראשון שיסיר את המסכה מפניו של השרלטן, אבל עיניהם נשואות אל גוראן.
"הבְּלָה בְּלָה הגיע לכפר שלנו ואילץ את כולם לבחור בין בְּלָה למוות." גוראן משתתק.
בן משתתק. הוא משתתק. הוא מרים את כוסו, כוסו הריקה עד תחתיתה, לפיו, כדי למשוך זמן, וחש שהנקודה בחדר שהוא עומד בה שוקעת מתחת לשאר העולם שבחוץ, שבאותו רגע מתחיל לקרוס על ראשו.
באותו רגע קמים שני הגברים היושבים בקצות השורה הראשונה. אחד מהם גבוה, השני רחב. לגבוה יש תסרוקת איומה. ארוכה מאחור, קצרה למעלה. הוא נועל מגפי בוקרים ולובש חליפה. השני עוסק ללא ספק בהרמת משקולות. אפשר לראות שהעניבה שלו היא סוג ז', והוא לא לובש ז'קט מעל חולצת הכפתורים קצרת השרוולים שלו. הם ניגשים במהירות לדוכן. בחדר דממה, למעט נשימתם הסטטית של הרמקולים. אחת הבנות, שמֵחה למראה אביה, קוראת לפתע, "אבא'לה!" והראש המתנודד מגביר את תנודותיו, כמו מטרונום שכויל לקראת קטע אלגרו בתוכנית.
רגע לפני שהם מגיעים אליו מסתובב גוראן אל בן ואומר, כאשר כל מילה מבוטאת להפליא, "עכשיו אזדקק לעזרתך."
"בן זונה," אומר נטול הז'קט, גם הוא בהגייה מושלמת, ברגע שהוא מגיע אל הדוכן. הוא שולח יד לגוראן, אבל נתקל בדוכן. הוא מתלהט ומשליך את הדוכן על הרצפה. השני מהסס בצעדו האחרון, נשען לאחור וחובט במיומנות בפרצופו של גוראן. גוראן נופל, והבחור עם העניבה האיומה מתיישב עליו מתוך כוונה להלום בו בלי שסוגיית יציבתו תטריד אותו. המתרגם רץ לעבר לקוחו, בולם את הקאובוי, הנופל על השניים האחרים. שלוש־ארבע השניות הבאות אינן ניתנות לתיאור מלא ללא הקרנה בהילוך אטי.
הבעיה המרכזית היא המגף, שקודם חתך את ירכו, ועכשיו, בעיצומו של פילוח ישבנו של המתרגם לשניים, הוא מוחדר בעוז לתוך אתר החְדרה מובהק. דברים רבים נוספים מתרחשים באותו רגע. מרים המשקולות שוכב, פחות או יותר, על המתרגם. דמו של מישהו, כך נראה, מרוח על שרוול הזרוע שבה הוא אוחז. יללות הילדים וצרחות הנשים רמות להפתיע, ותדריהן הגבוהים אינם מופרעים על ידי צלילי החבטות והגניחות הנמוכים של התגרה, הסמוכים אליו יותר. אבל מגף העור הקשה, מגף הבוקרים, המעוטר בקצוות כסופים, במַעלֵה, כן, במעלה ישבנו, הוא הבעיה העיקרית. מטרתו המיידית של בן היא למשוך את עצמו למעלה ולחלץ את המגף מתוכו על ידי שימוש בזרוע המדממת הנ"ל כבמנוף. קולו של הלקוח שלו, תנועות ועיצורים מבוֹדָדים שהגייתם ברורה, נשמע בקרבת מקום. בן תופס את הזרוע כדי להרים את עצמו, אבל המגף מתקדם בעקבותיו ומפעיל כוח שווה או גדול יותר. בעל המגפיים, כך נראה, מעניק טיפול מסור ללקוח, כשהוא נסמך על היציבות שמספק לו התחת של בן כדי להכאיב ללקוח במרב המהירות והיעילות המוּכרות לו. הגוף שמונח על בן — גוף שראשו אומר שוב ושוב דברים כגון "חתיכת בן זונה", "בן אלף זונות" ו"כּוּס בן זונה מוצץ זרגים" במבטא שמוצאו בחוף המזרחי אך קשה למקמו באופן מדויק יותר — נע מעט. הלקוח מושך בשערו של האיש — מֵיין? — כשהוא משתמש באצבעותיו כדי לפגוע באמת ובתמים בפניו של האיש האחר.
עולה על דעתו של בן שגוראן אינו משמיע רק קולות של סבל וכאב, אלא גם משהו הדומה לצחוק. האיש הגדול ירד מבן; המגף כמעט התנתק. שתי נשים — הוא יודע לפי הנעליים שלהן — מטות את גופן לתוך הערמה, נוזפות במתגוששים, משתמשות בתיקי היד שלהן למטרה בלתי ברורה כלשהי. עולה על דעתו של בן שגוראן הוא אולי מסוג האנשים שאינם סבורים שיש סתירה כלשהי בין קטטה אלימה לחליפה של שלושת אלפים דולר. לחרדתו של בן, האיש מתגלגל עליו שוב, אם כי המגף נחלץ בהצלחה.
באותו רגע מפורקת הערמה על ידי שתי בנות המשפחה החסונות ואחד מעובדי ההסעדה, שגוררים את התוקפים ברגליהם. האיש ששכב על בן חובט ומפרפר כדג.
גוראן מתרומם, מהוגן למראה יחסית לאדם ששני נחיריו מדממים. נשותיהם של שני הגברים צורחות על בעליהן הרותחים והזועפים בהרמוניה בלתי נתפסת. הילדים הוחשו אל היציאה על ידי האימהות האחרות. שני הגברים שלא השתתפו בקטטה עומדים בשתיקה ובפנים חתומות ליד בעלת הראש המתנודד. הראש אינו עושה שום סימן של האטה, אף שנקודת החזרה קרובה עתה יותר לשבעים וחמש מעלות.
גוראן יושב בכיסא, מטה את ראשו לאחור ופוצח בסדרה של עוויתות פנים, שבמהלכן הוא בוחן בשיטתיות את קילוח הדם מכל נחיר, ועם כל הבעה חדשה הוא טופח באצבע על האזור שמעל השפה העליונה. הוא אינו משתהה בשום הבעה, ובמקום זאת שולח יד לערמה עבה של ממחטות קטנות ורבועות.
מבין הקרואים נותרו רק בן עצמו ושני גברים. הנשים, הבעלים שותתי הדם והראש — כולם נעלמו. אנשי ההסעדה עומדים רחוק, מוגנים על ידי שולחן, שותים מיץ ומחטטים בגבינה שנותרה. שני הגברים מתיישבים. שניהם כהים עם שיער שחור מבריק. מקור שני פרצופיהם הוא אחד, ללא ספק, אף על פי שאחד מהשניים לקח אותו קצת יותר רחוק: אפו, אוזניו, שפתיו ואפילו סנטרו גדולים יותר, רחבים יותר, עבים יותר וחדים מאלה של אחיו. בן, ישבנו דואב, מתבונן בגוראן, שכבר אינו מחייך עתה, שעה שהוא מנסה לשקם את פניו באמצעות מפיות.
גוראן מחזיק מפית מבריקה, שזה עתה הפכה אדומה, במרחק מה מפניו, ובוחן אותה כאילו היתה מראה. הוא מדבר באטיות חדגונית: "הם לא יספרו לילדים שלהם שהרגתי את ההורים שלהם. לא הרגתי אותם."
"לא תספרו לילדים שלכם שהוא הרג את ההורים שלכם. הוא לא הרג אותם." בן מביט בגוראן כשהוא אומר את הדברים, חזהו מתנפח כשהמילים באות והולכות ללא מאמץ.
"הוא כן הרג אותם!" מוחה אחד האחים. "מניאק!"
"לא הרגתי," אומר גוראן בשלווה. הוא משתתק. אחרי שכמה מניסיונותיו החשאיים יותר כושלים, הוא מרים ידיים, נוטל מפית, מסובב את הקצה שלה ותוחב אותו לנחירו הימני. בקול מאנפף משהו הוא ממשיך: "אני לא בְּלָה אותם, אבל לא יכולתי לבְּלָה אותם. רציתי לבְּלָה אותם, תאמינו לי, אבל לא יכולתי." ה"בְּלָה" הזה הוא אותה מילה החוזרת על עצמה.
"מה פירוש" — והוא משמיע לגוראן את צליל המילה הבלתי מובנת — "המילה הזאת?" שואל בן.
גוראן מרחיק מנחירו את קצה המפית ובוחן את מידת רטיבותה. "לעשות משהו שהם לא ימותו."
"הוא רצה למנוע את זה, הוא רצה להציל אותם," מפציר קולו של בן באוזני האחרים, "אבל הוא לא הצליח. אבל הוא רצה."
"הם הכריחו אותי להסתכל," אומר גוראן למפית. החדרה נוספת.
"שטויות," אומר אחד מהם.
"הוא משקר," אומר האחר.
בן פונה אל גוראן. "הם חושבים שאתה... שזה... שאלה שטויות ושקרים... מה שאמרת."
גוראן מסיר את מבטו מהמפית ובוחן את בן בעניין לא פחוּת. "אהבתי את האחים והאחיות שלי. רציתי למות במקומם. עכשיו אני רוצה שהאחיינים שלי ובְּלָה יהיו המשפחה שלי." בן ממשיך להביט בגוראן ולהפך, אחרי שזה האחרון מסיים לדבר. בן מעיף מבט באחים השתקנים, חוזר מהם אל גוראן, וממנו אל נעליו שלו. אחוריו מיוסרים, אבל פחות. הוא מתחיל לתרגם, אבל אחד האחים מקדים אותו:
"לא היינו צריכים לבוא לכאן היום. הגענו רק כי דודה סוניה ביקשה."
כשבן מתחיל לחפש את המילים המקבילות בשפתו של גוראן, האח השני ממשיך: "היא לא מדברת, והיא בקושי כותבת. לקח לה עשר שעות לכתוב שורה אחת. היא כתבה, 'תקשיבו לו. רק זה. תקשיבו. בבקשה. לוֹ'. טוב, הקשבנו, אבל די."
"כן, שיזדיין," מוסיף השני בנימת סיכום. זעמם נחשף בכיסאותיהם, שחורקים עכשיו על הרצפה שעה שהם משתמשים ברגליהם לביטוי שאט הנפש שהם חשים.
בן חושב שהוא מסוגל להשמיע פרפרזה גסה על אותו חלק אחרון ואת השאר לתרגם ללא כל קושי, אבל גוראן מתפרץ, "הבְּלָה הוא הכי בְּלָה. מי שלא מת הוא זה שרוצה למות יותר מכול."
בן מרים את ידו אל שתי הסיעות, מבקש מהן בשתי השפות לעצור ולהמתין ולסתום, בבקשה, לאלתר.
אבל מר פרצוף גדול מתחמם לפתע וממשיך, כשהוא פונה בעיקר לאחִיו, שכמעט מחייך, כפי הנראה מתענג על האינטימיות של איבתם. "זאת אומרת, איך מישהו כמוהו נכנס בכלל לארץ שלנו או יוצא מהמדינה שלו? הוא עבריין מוּכר. הוא לא סתם הורג בני משפחה, הוא מנוול."
בן מרגיש טלטלה של תקווה כשהוא מעלה ברוחו את אותו דף שבו מודפסות המילה "מנוול" ומקבילותיה במילון מהספרייה. אם כי ייתכן שזו היתה בעצם "מנוהל".
"כל חיי חיכיתי, מאז היום הבְּלָה ההוא, לבְּלָה לכולם, למשפחה שלי שאני בְּלָה, שלא פגעתי באף אחד." גוראן משפיל את מבטו, מניע את המפית המדממת על פני השולחן במעין גרסה של סוליטר.
"די, בבקשה, די, רק רגע," ממשיך בן, כמעט צוחק לנוכח קוצר ידו.
"אילו יכולתי, אילו הייתי טיפוס כזה, אילו ידעתי שלא אתפס, הייתי מחסל אותו כאן ועכשיו," מצהיר בגאווה בעל הפרצוף הקטן יותר. "הרעתי לאֶרל ולטומי. בשקט. כי אחרי הכול, הילדים. אבל מגיע לו."
מלבד האחים, שמדברים לפי התור, כולם מדברים בעת ובעונה אחת. בן מדבר כמעט בשפת סימנים, לאחר שהוסיף בנמרצות את כל המחוות הידועות לג'יבריש הדו־לשוני שלו כדי להשקיט את החדר, אבל איש אינו מתייחס אליו. גוראן הולם בקביעות באגרופו על השולחן בכל פעם שהוא טוען לחפותו. בתגובה, האחים מצביעים לעבר גוראן, לעבר בן וזה כלפי זה.
חורק שיניים, רוקע ברגלו ועושה חצי סיבוב במקום בכעסו, מגייס בן את סמכותו כמתרגם עם "תסתמו כבר!" נמרץ. הוא חוזר עליו באנגלית, בהנחה ודאית שגוראן יבין. השילוב האותנטי והמבהיל של נימה בהולה ומיני־ריקוד רגשני היה מסוג הדברים שהיו עשויים לזַכּוֹת אותו, אילו היו מתרחשים יותר מעשור קודם לכן, בגביע גלידה או בעוד רכיבה על פוני מאִמא.
האולם דומם. בן מתיישב ואינו מסוגל להחליט היכן להתחיל ובמה. הוא אינו בטוח מה מקורה או טבעה של המעורבות שלו כאן מלכתחילה. גוראן יצר כוכב ענק, קצות המפית המדממת מכונסים לנקודה אחת, זנבותיהם שנותרו לבנים נפוצים לצדדים. האחים מסייעים זה לזה ללבוש את הז'קטים שפשטו כמה רגעים קודם. בן נושך את שפתיו ומעביר בראשו כחצי תריסר ביטויים מבולבלים.
בסופו של דבר, גוראן שולף עט ופנקס צ'קים מחליפתו. הוא כותב צ'ק, תולש אותו מהפנקס ומושיט אותו לבן. הסכום שכתוב בצ'ק הוא עשרים וחמישה אלף דולר. בנק מקומי הנפיק את הצ'ק הזה והדפיס עליו את שמו המלא של גוראן ואת כתובתו המקומית. "לכל משפחה," אומר גוראן.
"הוא רוצה לתת כזה לכל משפחה," אומר בן ומושיט את הצ'ק לבעל הפרצוף המוגזם.
"על מה?"
בן מתרגם.
"שהם יאמינו לי."
בן מתרגם.
האחרים לוחשים זה לזה, מהנהנים ומנידים לסירוגין את ראשיהם הדומים.
"לא מספיק," משיב אחד מהם.
בן מתרגם.
גוראן כותב צ'ק נוסף, תולש אותו ומושיט לבן. "שלושים," מכריז בן.
אחד האחים חוטף את הצ'ק מבן ומעיין בו. הוא מכניס יד לאחד הכיסים הפנימיים של חליפתו, שולף עט וכותב על הצ'ק. הוא קם כדי להושיט אותו ישירות לגוראן, אבל בן מיירט את הצ'ק וסוקר את השינוי. "הם רוצים חמישים לכל אחד," הוא מדווח ללקוח.
גוראן רוכן אל בן כדי לקחת את הצ'ק, ואז כותב עליו. כשהוא מסיים, ניגש אליו אחד האחים כדי לקחת את הצ'ק. בן מרים את זרועו לגובה החזה, לעצור את האח, ונוטל את הצ'ק בעצמו. "ארבעים ושניים וחצי."
"שילך להזדיין," אומר אחד מהם שנשבר לו, בהופכו את המילה הראשונה לדיפתוֹנג.
במשך כמה רגעים איש אינו מדבר. אנשי ההסעדה מוציאים מהדלת האחורית מגשים וארגזי משקאות.
ואז בן משמיע את הרעיון הטוב ביותר שהיה לו זה שנים, מהדברים שצצים בראשו רק הודות לתפוצה הכאוטית של הגורל העיוור. "ומה אם," הוא משפשף את סנטרו הייחודי, "מה אם הוא ישלם לכם שלושים עכשיו ועוד עשרים בתוך חמש שנים, אבל רק אחרי שיוודא עם הילדים שלכם שאתם מספרים להם את האמת?"
"מה זה?" שואל גוראן, כאילו צפה בסרט והחמיץ משפט שהשלכותיו קריטיות.
"איזו אמת?" משליך אחד האחים כפפה.
בן מרים אצבע מורה כלפי גוראן ומדבר אל האחים. "שהוא לא הרג אף אחד."
האחים מתייעצים זה עם זה במבטיהם. אחד מהם אומר, "ואם לא נעשה את זה?"
בשפה רצוצה מסביר בן את העניין לגוראן, שנראה מסוקרן. המתרגם פונה שוב אל האחים.
"זאת העסקה. כן או לא."
גוראן מלווה את בן באטיות למכוניתו באוויר הצונן של מגרש החנייה. "כשאחזור לכאן בעוד חמש שנים, אני רוצה ששוב תהיה הבְּלָה שלי."
"המה שלך?"
"המתרגם שלי."
"אה. בוודאי."
גוראן מכניס יד לכיס החזה שלו ומושיט לבן צ'ק. "תודה." האיש הנמוך והעשיר מתרחק לעבר מכונית חונה.
באור הקלוש של מגרש החנייה נזקק בן לכמה רגעים כדי לראות היטב את הספרוֹת הרבות שעל הצ'ק. כל גופו מתגעש, כשכמה איברים פנימיים — ריאות, לב, מעי — מגיבים מיידית לחדשות הטובות. בינתיים גורם הערב הקר ללסתו ולפיו של בן לקפץ באופן בלתי רצוני, ולשיניו לנקוש ולתופף יחד באופן בלתי סדיר, והתוצאה היא קפיצת כתפיים בלתי סדירה, שמוצאת ביטוי בהמהום רפה שבן אינו מודע לו כלל. כשהוא מבין שאיבד כל שליטה על פלג גופו העליון, בן פשוט מהנהן בראשו המיטלטל ומחייך ללא קול בפיו הפתוח והסגור ואינו מצליח להיזכר כיצד משיבים ל"תודה" בשפתו של גוראן.
04:00 AM | Permalink | Comments (0) | TrackBack
28/02/08
סופר עברי באנגלית
שירי לב ארי מהארץ פגשה את הסופר טוד חזק-לואי, בעקבות צאת התרגום העברי לספרו "משימתו של המתרגם הזה", שיצא בהוצאת כנרת. חזק-לואי האמריקאי אמנם כותב באנגלית, אך הוא מעיד על עצמו שהוא מושפע בעיקר מן הספרות העברית, ובעיקר זו של המחצית הראשונה של המאה ה-20.
לגבי השאלה, מדוע הוא מגדיר עצמו סופר עברי, הוא עונה בעברית "אחד הדברים שעיניינו אותי בספרות העברית הוא שסופרים לא עומדים ממרחק וכותבים על המציאות, אלא ממש כותבים מתוך המציאות, משפיעים עליה, ואי אפשר להבדיל בין הסופר ובין החברה שבתוכה הוא כותב", הוא אומר בעברית. "הספרות העכשווית בארצות הברית ויתרה כמעט לגמרי על הנושאים הגדולים. היא מרוכזת בעולם הפרטי, במשפחה, זוגיות, ילדים. גדלתי בפרוור מערב-תיכוני אמריקאי שקט ואני שמח על זה, אבל תמיד הרגשתי קשור לתהליכים הגדולים שקורים בעולם".
את הסיפור הראשון שלו כתב חזק-לואי בהשראת יעקב שבתאי, או ליתר דיוק, לאחר שסיים לקרוא את ספרו "זכרון דברים". הסיפור היה מעין ניסיון לייבא לאנגלית את הפרוזה השבתאית, כשבהשראת "אביו של גולדמן" של שבתאי כתב את "כיצד מת אבא של קית"". גם את הדוקטורט שלו, בברקלי שבקליפורניה, עשה חזק-לואי על ספרות עברית, וליתר דיוק על יצירותיהם של ברנר, עגנון וס' יזהר.
"חזק-לואי מצוי בעמדה מוזרה", כותבת לב-ארי. "הוא חש מרוחק מהספרות האמריקאית העכשווית, שנתפשת בעיניו כבידורית וכמתחמקת מאחריות חברתית ופוליטית, ומתחבר מאוד אל הספרות הישראלית - יותר נכון אל הספרות העברית של המחצית הראשונה של המאה ה-20, זו שמטפלת בשאלות גדולות, קולקטיוויות, היסטוריות, פוליטיות, שנכתבת מתוך המציאות ומתוך ניסיון להשפיע עליה".
חזק-לואי מבדיל עצמו מרוב הסופרים היהודים הצעירים הבולטים כיום בעולם הספרותי האמריקאי. הוא לא רואה עצמו באותה קטיגוריה כג'ונתן ספרן-פויר, ניקול קראוס ונתן אנגלנדר. "הסופרים האלה כותבים על היהדות ועל החוויה היהודית האמריקאית בצורה שלא ממש מדברת אלי. הם כותבים על חוויות שהן כבר די מובנות - להיות דתי או לא, לחזור לשורשים או לא. שאלת ההתבוללות. אני מבין שאלה שאלות חשובות, אבל הן לא מעסיקות אותי... "כשאני כותב על ישראל, אני כותב על תל אביב, לא על ירושלים. כלומר על ישראל של הישראלים, לא ישראל של היהודים. אין לי גם נוסטלגיה לשום דבר. גם בסיפורים וגם ברומן הכתיבה שלי עכשווית באופן אובססיווי, אני תמיד כותב על היום. יש בה תודעה היסטורית, אבל יותר איך אנחנו זוכרים היום את מה שהיה בעבר. ספרן פויר, למשל, חוזר אל ההיסטוריה ההיא וממציא מחדש את העולם היהודי הישן. בינתיים זה לא משהו שאני רוצה לעשות".
"בתרבות הישראלית לסופרים עדיין יש מקום מרכזי", הוא מסכם, "וזה טוב בעיני. הם לא רק מלווים את 20 הדקות האחרונות של היום לפני שאנחנו נרדמים במיטה. אולי זה המבט הנוסטלגי היחיד שיש לי על הספרות העברית".
04:00 AM | Permalink | Comments (0) | TrackBack
ספר ילדים חדש בהוצאה
הלוחש
ניק בַּטֶרְווֹרְת
שתי משפחות של חתולי רחוב גרות במגרש גרוטאות בקצה העיר. בין הכנופיות שוררת יריבות עתיקת יומין שאיש לא יוכל לגשר עליה.
או כך לפחות חושבים תושבי המגרש.
אבל מה קורה כשהבת של מנהיג החתולים הג'ינג'ים מתאהבת בבנה של המנהיגה היריבה?
גרסה חתולית ומשעשעת ל"רומיאו ויוליה" עם סוף מפתיע.
ניק בַּטֶרְווֹרְת הוא סופר ומאייר בריטי עטור פרסים.
ספריו הרבים זכו להצלחה מסחררת בעולם כולו.
04:00 AM | Permalink | Comments (0) | TrackBack
כותרות הספרים המוזרות ביותר
מגזין Bookseller מפרסם, זו השנה ה-30, את המועמדים שלו לפרס הספר בעל הכותרת המוזרה ביותר, כך מדווח ה-Guardian. השנה מתחרים על הכבוד המפוקפק שישה ספרים:
Cheese Problems Solved (פתרון לבעיות גבינה)
How to Write a How to Write Book (איך לכתוב ספר איך לכתוב)
Are Women Human? And Other International Dialogues (האם נשים אנושיות? ועוד דיאלוגים בינלאומיים)
If You Want Closure in Your Relationship, Start With Your Legs (אם תרצי לסגור מעגל ביחסייך, תתחילי בלסגור רגליים)
People who Mattered in Southend and Beyond: From King Canute to Dr Feelgood (אנשים בעלי השפעה, מסאות'אנד והלאה: מקינג קאנוט עד לדר' פילגוד)
אלה המועמדים בתחום העיון. בתחום הסיפורת יש רק מועמד אחד:
I Was Tortured By the Pygmy Love Queen (עוניתי בידי מלכת האהבה הפיגמית)
הספר, מאת ג'אספר מקקאצ'ן, מספר על טייס אמריקאי שנופל בשבי שבט פיגמים והופך קורבן לאישה סדיסטית המענה אותו.
הוראס בנט, מחלק הפרס (בקבוק שמפניה), מסביר מה המניע שלו: "אני מודה שהייתי מוטרד שככל שעסקי ההוצאה הופכים עסקיים יותר, הקסם המוזר שבתעשייה הולך ומתנדף. לשמחתי, אין בסיס חששותי: המוזרות ממשיכה למלוך".
03:56 AM | Permalink | Comments (0) | TrackBack
27/02/08
חדש בהוצאה
לפתע ביום בהיר
חיים חיימוף
פרופסור לכירורגיה יוצא לפנסיה. האירוע, שהיה צפוי ולקראתו גם התכונן, גורם לו דכדוך רב והוא מסתגר בביתו. יעל אשתו, אישה פעלתנית, מנסה לגוון את חייו ומצליחה לשכנעו לצאת איתה לטיול זיכרונות לירושלים, שם למדו ושם גם הכירו זה את זה. במהלך סעודתם בקפטריה של האוניברסיטה בהר הצופים אירע פיגוע גדול. יעל נפצעה קשה והפרופסור הוגדר כפצוע קל עד בינוני. שניהם מטופלים ב"הדסה" בירושלים, ואחרי תלאות קשות יעל נפטרת והפרופסור מחלים לאטו.
אבוד ושקוע בים של בדידות הוא מקדיש את זמנו לטיפולים ולביקורות במרפאת בית החולים ושם הוא פוגש באחות אשר טיפלה בו כששכב פצוע בבית החולים. גם היא, כמוהו, הגורל לא האיר לה פנים והתלאות של שניהם מקרבות אותם זה אל זה. קרבה זו הופכת קרש הצלה שמחלץ אותם מן הבדידות והדכדוך שהיו שרויים בהם, והם שורדים באוקיינוס הבדידות של הגיל המבוגר.
חיים חיימוף, פרופסור לכירורגיה וסופר, פירסם רומנים, קבצי סיפורים, שירה ומחזות
04:00 AM | Permalink | Comments (1) | TrackBack
"מסמרים": כתב העת הופך לספר
במסגרת נסיונות להפוך את כתב העת "מסמרים" לנגיש יותר לקהל הקוראים, הוחלט במערכת "מסמרים" להפוך את כתב העת לסדרת ספרים, כך מדווח הארץ. אנשי העיתון, ביניהם העורך אמיר רותם והמו"לית נועה גלר-דנציגר, גילו שהקהל הישראלי מתייחס אחרת לפרוזה המוגשת כספר מאשר לפרוזה בתוך כתב עת, ומעתה מגדירים את "מסמרים" כסדרת ספרים המאגדים סיפורים קצרים.
הגליון השביעי של "מסמרים" רואה עתה אור כשהוא כבר בלבושו החדש כספר. הנושא המאחד של הסיפורים בו הוא "אושר ועושר" וניתן למצוא בו יצירות בצורת סיפורים, תצלומים וקומיקס. בין הכותבים: חנוך מרמרי, אריאל הירשפלד, אמנון שמוש, ועוד. כמו כן כולל הספר תרגום של משה רון לסיפור קצר של מארק טוויין, קומיקס שיצרו דרור פויר ואורית עריף ותצלומים של עודד הירש וגליה גור-זאב.
03:59 AM | Permalink | Comments (0) | TrackBack
מסיונרים בקירבנו
היום תחל סדרת מפגשים עם הסופר פרופ' חיים באר, במרכז תרבות אבא חושי בחיפה. הסדרה מוגדרת כ"בחיים ובספרות: מציאות ובדייה בעולמם של ספרים וסופרים". באר יתעמק בה בכוחו המושך של ה"אחר" האולטימטיבי בספרות העברית, ובעיקר, גיבורים שנולדו כיהודים ובחרו להמיר את דתם לנצרות.
בין הדוגמאות שייסקרו: דמותו המסתורית של יעקב בלום, יהודי יליד ראש-פינה ותלמידו של הרב קוק שהמיר דתו ונעשה למיסיונר פרוטסטנטי בירושלים ולכומר של המצורעים וגיבורם של דוד שחר ואבנר טריינין; משה וילהלם שפירא מזייף העתיקות וגיבורן של "בת ירושלים הקטנה" ו"כחרס הנשבר", ושלמה פיינגולד, המגיח לשעה קלה ל"תמול שלשום" של עגנון ומוגדר שם "משומד".
03:59 AM | Permalink | Comments (0) | TrackBack
26/02/08
זוכי פרס ישראל: פינק, מירסקי וריבנר
ועדת פרס ישראל לספרות הודיעה על שלושת הזוכים בתחום: הסופרת אידה פינק, המתרגמת נילי מירסקי והמשורר טוביה ריבנר. הוועדה, בראשות הפרופ' נסים קלדרון, כוללת גם את הפרופסורים דן לאור, אבידב ליפסקר וחיה שחם.
אידה פינק זוכה לקהל קוראים חם בישראל, למרות שהיא כותבת בשפה הפולנית. את יצירתה מתרגם לעברית דוד ויינפלד. על פי ynet, נימוקי השופטים לזכיה היו בראש ובראשונה היותה "אמנית גדולה של הסיפור הקצר" והעובדה שסיפוריה מצטיינים באיפוק רב, אמצעי הבעה חסכוניים ודיוק לשוני. "פינק נמנית על העלית המצומצמת של הסופרים הפועלים בתחום זה במחצית השנייה של המאה ה-20. חוויית היסוד של יצירתה היא השואה אותה חוותה כנערה בפולין...היא מתארת את המצבים הבלתי אפשריים שאותם יצרה הזוועה ההיסטורית".
פינק עלתה לארץ מפולין בשנת 1957. בשנה שעברה זכה ספרה "כל הסיפורים" בפרס ספיר. הפרס, על סך 25 אלף שקלים, היה הפעם הראשונה שהנהלת ספיר מעניקה פרס לספר מתורגם שכתב סופר ישראלי ותורגם לעברית.
נילי מירסקי, המתרגמת מן השפה הרוסית, אחראית לתרגומיהם של גוגול, דוסטוייבסקי, צ'כוב, בולגקוב, טולסטוי, גורקי ועוד. כמו כן, תירגמה מגרמנית את וולטר בנימין, תומס מאן ואחרים. מנימוקי השופטים: ""מירסקי הביאה את התרגום למדרגה אמנותית גבוהה במיוחד. מפעל התרגום הענף שלה סולל דרך לקורא הישראלי אל גדולי הספרות האירופית. כמתרגמת היא הוסיפה נדבך חשוב לאופייה הפתוח והעשיר של התרבות העברית החדשה. נילי מירסקי העניקה מחדש לקהל הקוראים את טולסטוי ואת פלטונוב, כמו גם את תומאס מאן ואת תומאס ברנהארד. תרגומיה מצטיינים בהקשבה דרוכה לקול הספרותי של המקור, ובסירוב ליצור דגם אחיד של תרגום. היא מוצאת לבוש עברי גמיש והולם לסגנונו המיוחד של כל סופר, ויחד עם זאת מעשי התרגום שלה חיים בשפה העברית"
פרופ' טוביה ריבנר, שהיה תלמידה של לאה גולדברג, נחשב לאחד מבכירי המשוררים העבריים בחמישים השנים האחרונות. ריבנר, יליד ברטיסלבה, הוציא לאחרונה אסופת שירים בשם "עקבות ימים". לפני שנתיים הוציא אוטוביוגרפיה: "חיים ארוכים קצרים". מנימוקי השופטים להענקת הפרס: "שירתו מתמודדת בדרך אישית וייחודית עם הנושאים הגדולים של ההיסטוריה היהודית בזמן החדש, ובראשם שואת יהודי אירופה והוויית ההגירה לארץ ישראל... שירת ריבנר נטועה בשני נופים עיקריים – נופי אירופה ונופי הארץ – ומגלמת מבחינה זאת את כאב שתי המולדות ואת המתח הבלתי פתור ביניהן. זוהי שירה מאופקת, מלוטשת ואינטלקטואלית. היא יונקת מרבדיה העתיקים של התרבות העברית וממיטב המסורת של השירה המרכז אירופית. שירתו מתחדשת תדיר בתוכן ובצורה, ועברה שורה של תמורות ומהפכים המעידים על חיוניותה המתמשכת".
בשנה שעברה זכה בפרס ראש הממשלה ליצירה, על שם לוי אשכול.
04:00 AM | Permalink | Comments (0) | TrackBack
המונית של מיסטר פיפ יוצאת לדרך!
מונית מיוחדת, הנושאת את שם הספר מיסטר פיפ ומקושטת בציורי העטיפה של הספר, יוצאת לדרך בלונדון. המונית המיוחדת תסתובב ברחובות לונדון עד ל-21 באפריל.
בינתיים, זכויות התרגום לספר המצליח, פרי עטו של לויד ג'ונס, נמכרו ל-32 מדינות. בהמשך השנה ייצאו מחדש שני ספרים מוקדמים יותר של ג'ונס, Here At The End Of The World We Learn To Dance שייצא ביוני ו-Biografi, שייצא בספטמבר
03:59 AM | Permalink | Comments (0) | TrackBack
המיטב של פרסי הבוקר
במלאת 40 שנה לפרסי הבוקר הבריטיים, הוחלט כי השנה לא יוענק הפרס לספר חדש, כי אם לאחד מזוכי הפרס בארבעים השנים האחרונות, כך מדווח וואלה. הפרס, ששמו המלא הוא Man Booker Prize for Fiction, מוענק לרומן שנכתב על ידי סופר בריטי, אירי או תושב חבר העמים הבריטי. השנה יוענק פרס מיוחד: The Best Of Booker.עד כה הוענקו 41 פרסים: בשני מקרים (שנת 1974 ושנת 1992) הוענקו הפרסים לשני ספרים.
ועדת שופטים מיוחדת תבחר 6 ספרים מתוך ה-41, ומתוכם יבחר הקהל הרחב את הספר הזוכה, באתר האינטרנט של פרסי מאן בוקר. סוכנות ההימורים וויליאם היל הציבה את הספר "חיי פי" של יאן מרטל (שיצא בעברית בהוצאת כנרת) כבעל הסיכוים הגבוהים ביותר להיבחר
זו אינה הפעם הראשונה שוועדת הפרס מחליטה להמיר את הפרס השנתי בפרס חגיגי: בשנת 1993, בחגיגות ה-25 לפרס, נבחר הספר "ילדי חצות" של סלמאן רושדי, משנת 1981 (שיצא בעברית בהוצאת זמורה-ביתן). ספרו של רושדי מוערך כבעל סיכויים לזכות גם הפעם, כשהוא מגיע, על פי סוכנויות ההימורים, למקום השני. אחריו מוזכר הספר "הפצוע האנגלי" של מייקל אונדטיה.
רשימת ששת הספרים שיבחרו השופטים תתפרסם בחודש מאי. בחודש יולי יוכרז הספר הנבחר, במסגרת פסטיבל הספרות בלונדון, במרכז סאות'בנק.
03:57 AM | Permalink | Comments (0) | TrackBack
25/02/08
ימי הרדיו
ספר חדש, העוסק בתולדות קול ישראל, יצא לאור בקרוב. הספר, מאת איש קול ישראל איזי מן, נקרא "קול ישראל מירושלים … מדינה מאחורי המיקרופון". לכבוד הספר, כך מספרים בוואלה, ייערך שחזור של תוכנית הרדיו הפופולרית "שלושה בסירה אחת" ששודרה בשנות החמישים.
השידור המשוחזר ייערך ב-29 בפברואר, במועדון צוותא. את השידור כתב וערך הסאטיריקן אפרים סידון. מנחה האירוע הוא איש קול ישראל אריה גולן, ולצידו ישתתפו דני קרמן, אורי אורבך, נרי ליבנה, ענת ברזילי, יונתן ברק, דן אלמגור, רבקה מיכאלי, טוביה צפיר, אבי גרייניק, אילנה רובינא, אורי בנאי והדר שחף.
קול ישראל החל את שידוריו בשנת 1936, כ"קול ירושלים". ספרו של מן מתעד את קורותיו של הרדיו במהלך 70 השנים שחלפו: האנשים, הקולות והזיכרונות מימי הרדיו הראשונים ועד היום: אנקדוטות, סיפורים של קריינים על מהדורות חדשות דרמטיות, ומידע על אלפי העובדים.
אל הספר יצורף דיסק ובו הקלטות נדירות מן הרדיו, 60 קטעים מארכיון קול ישראל, בין השאר של הצבעת האו"ם על הקמת המדינה, הנאום הראשון שנשא ישראלי (שר החוץ משה שרת) באו"ם, דבר ראש הממשלה גולדה מאיר עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הדיווח מטקס העלאת עצמותיו של הרצל, ועוד. לצידם שיבץ מן קטעים נוסטלגיים כמו הקלטת התעמלות הבוקר ששודרה מ-1945 ועד 1970 והקריאה היומית של פרקי התנ"ך.
04:00 AM | Permalink | Comments (3) | TrackBack