אתר החדשות של הוצאות כנרת זמורה-ביתן דביר | kinnblog.com

בופור - הפעם באנגלית

עם צאת המהדורה האמריקאית של ספרו רב המכר של רון לשם, "אם יש גן עדן", כתב לשם מאמר מיוחד עבור ההוצאה. הספר, שנקרא במהדורה זו "בופור", יוצא בהוצאת Powells, והמאמר מופיע במלואו באתר הבית שלה.

כותרת המאמר היא "להביט בעולם עצוב מבעד למשקפיים ורודים". בין השאר מספר לשם על חיבתו לריאליזם קסום, "שבו צץ המספר לתוך המציאות כשהוא מרכיב משקפיים ורודים. אפילו בסצינת קרב עגומה, או בחייה של זונה צעירה שחיה בביבים, הוא מוצא חושניות ומגע אנושי".

במאמר מספר לשם על ריחוקו הראשוני מנשואי הכתיבה שלו: "אני לא יכול לכתוב על עצמי. אני לא חושב שזה מעניין, לא על ילדותי בתל אביב, לא על חיי כעיתונאי או מנהל בטלוויזיה. להיפך - כשאני מגיעה הביתה למקלדת, בשעות הקטנות של הלילה, כל מה שאני רוצה הוא להמריא הכי רחוק שאפשר, לברוח. להפליג לחייהם של אחרים, חייהם של אנשים שהייתי רוצה להבין ואלה שהייתי רוצה להיות חבר שלהם".

"אלה שנלחמו שם, קילומטרים ספורים מהבועה השקטה בה גדלתי ובה אני עדיין חי, היו שונים ממני... אנחנו - אני ושכמותי - שלחנו אותם לשם.

"ברומן "בופור", ניסיתי לפצח את הכמיהה [של הגיבורים], להבין איך מישהו יכול להתגעגע למקום העצוב ההוא. לגלות את סוד מדינת הילדים הקטנה שאין בה אף מבוגר אחראי".

מתוך הביקורות בארה"ב על הספר:
"המתח והפחד מורגשים לכל אורך הרומן שופע החיים של לשם - ניתן ממש לחוש בפגזים המתפוצצים" - Publishers Weekly
"כתב אישום נגד המלחמה שמשנה לצמיתות את חייהם של צעירים אידיאליסטים. לשם מפיח חיים בנושאים האלה. רומן חשוב" - Library Journal
"טראגי, מציק, עוקצני, זועם, מזעזע וחריף" - Booklist

"אם יש גן עדן" זכה בשנת 2006 בפרס ספיר ובפרס יצחק שדה. ב-2007 יצא לאקרנים הסרט "בופור", המבוסס על הספר. הסרט, בבימויו של יוסף סידר, זכה להצלחה מקומית ובינלאומית והוענקו לו ארבעה פרסי אופיר.

יידיש - שפה בֶּרברית

ביום שלישי ייערך במרכז הבין תחומי ענבל שבבית סוזן דלל ערב לכבוד ספרו החדש של פרופ' יוסף שטרית, הדן בלשונות היהודים במרוקו. במחקרו מתחקה פרופ' שטרית אחר הקשר בין היידיש ובין הלשונות הערבית-היהודית והברברית-היהודית. הספר, שנכתב בצרפתית, כולל בין היתר מחקרים על הערבית היהודית במקנס, על לשון הנשים ועל לשונות הסתר ומחקרים על היחסים התרבותיים בין היהודים למוסלמים במרוקו.

משתתפים: פרופ' משה בר אשר, פרופ' יוסף טובי והמחבר. בתכנית האמנותית תנגן להקת "צפון מערב" קטעי מוסיקה אנדלוסית.

תכלה שנה וקללותיה?

הלוס אנג'לס טיימס מסכם את שנת 2007 כעומדת בסימן הידלדלות מדורי ביקורות הספרים וצמצום חנויות הספרים הקטנות. אי-הוודאות לגבי העתיד הטכנולוגי של עולם הדפוס יוצר בלבול בתעשייה, המפצלת את כותריה בין כמה פלטפורמות שונות. תעשיינים רבים שהחלו את דרכם בתקופת נייר הקופי ומכונות הכתיבה מתמודדים עכשיו עם חדירתו של הספר האלקטרוני וה"קינדל" של אמזון.

אך למעשה, השנה עצמה לא היתה נוראה כפי שנדמה: דווייט גארנר, עורך בכיר במדור הספרותי של הניו יורק טיימס, אומר, "היה צריך לחפש היטב, אך למעשה זו היתה שנה מצוינת לספרות הפיקשן". סטיב ווסרמן, סוכן ספרותי ומבקר לשעבר של הלוס אנג'לס טיימס, קובע שזו היתה שנה נפלאה לספרות האמריקאית, בזכות סופרים צעירים כמו דייב אגרס, מייקל שייבון וחונוט דיאז. כמו כן, הוא מציין את ספרי העיון שיצאו השנה בנושא המלחמה בעיראק, שתופסים את מקומם של העיתונים בדיווחים נאמנים.

לדברי ג'ונתן גלאסי, העורך הראשי של הוצאת הספרים Farrar, Straus & Giroux שנהנתה משנה מוצלחת מאוד, המסקנה העיקרית משנת 2007 היא שספרים זקוקים לפרסים ולקידום מחוץ לגבולות העולם הספרותי כדי למשוך תשומת לב, ויש לפנות למקומות כמו מועדון הספרים של סטארבאקס וההמלצות הטלוויזיוניות של אופרה ווינפרי כדי לזכות בחשיפה.

ספרי ההוצאה בין מומלצי השנה

טיים אאוט ו-ynet פירסמו את רשימת הספרים מ-2007 המומלצים על ידי מבקריהן:

טיים אאוט בחר את עשרת הספרים הטובים לשנת 2007, וביניהם נמצאים הספרים "הקנוניה נגד אמריקה" מאת פיליפ רות' ו"הנער שנפל מן השמיים" של קן דורסטיין, שניהם בהוצאת זמורה-ביתן. מנימוקי המבקרים:

על "הקנוניה נגד אמריקה":
"על מנת להבנות תחושה של מציאות סוחפת, בוחר רות להעמיד במרכז העלילה את משפחתו שלו - ובזאת מהפכנותו של הרומן. אם ברומן ההסטורי הקלאסי הדמויות הן לרוב בדיוניות והרקע ההיסטורי נאמן לתקופה, אצל רות האיזון הפוך: הדמויות אמיתיות והסיטואציה ההיסטורית בדיונית" (דרור שר).

על "הנער שנפל מן השמים":
"הרומן המפתיע של השנה בתחום הספרות המתורגמת... לאורך הרומן הולכים ומיטשטשים האלמנטים ה"צהובים" של הטרגדיה ומתגלה סיפור מרגש על בחור צעיר שחיפש מקום בעולם ולא הספיק למצוא; ועל אח שמצא מקום לאחר שהבין שאין טעם להקדיש את החיים לחיפוש" (סמי דואניאס).

"הקנוניה" מככב גם ברשימת המומלצים של ynet, ולצדו "סיפורי הארץ המתוקה" של א"ל דוקטורוב, המוגדר כ"הפגנה נחושה של כשרון ענק, מעטו של סופר הניצב בשורה הראשונה – המידלדלת והולכת – של כותבים אמריקנים גדולים באמת."

וגם " קרוב להפליא ורועש להחריד" של ג'ונת'ן ספרן פויר:
"אולי הסיבה שכל-כך קל להתאהב באוסקר וגם בספר החדש והנפלא של פויר שרואה כעת אור בהוצאת כנרת-זמורה ביתן, היא העובדה שאוסקר נולד מעטו של פויר לגמרי במקרה והכריח אותו להחיות אותו על פני רומן שלם."

גדול בתורת הספרות

"סופר הפרוזה החרדי הראשון שכותב למגזר החילוני", כך מתואר יאיר חסדיאל בביקורת של שבתאי קור באתר nrg.

חסדיאל, עורך דין ופובליציסט חרדי ממקימי המדור הסטירי "אפעס", הוציא את ספר הביכורים שלו, "הרב של הקרקס", דווקא בהוצאת ספרים חילונית, ידיעות ספרים. המדובר בקובץ סיפורים קצרים שממנו עולה כי "החברה החרדית, המתיימרת לנהוג על פי התורה שדרכיה דרכי נועם, מוצגת כמוליכה את הגיבורים הקטנים בדרכים עקלקלות שהנועם נעדר מהן".

לדברי קור, חסדיאל נמנע ממתיחת ביקורת ישירה על החברה בה הוא חי, והוא כותב מתוך חיבה ואמפתיה אליה: "אין לו כל כוונה "לתקן" או לבקר את החברה החרדית אליה הוא משתייך. כל שהוא רוצה הוא לספר. חסדיאל סבור ש"עם הספר" בחלקו החרדי בחר להתנזר מספרות משום שבספרות אמיתית ישנה מציאות. והמציאות לעתים נוקבת. רק ספרות מגויסת או ספרות להמונים קיימת בחברה החרדית".

ספרים במקום אייפוד

מן הקוריוזים של הכריסמס, על פי דיווח של פוקס: ילדה קטנה במדינת מרילנד שבארצות הברית שמחה לגלות אייפוד ממתין מתחת לעץ המתנות. אלא שכאשר פתחה את הקופסה החתומה, חיכתה לה שם הפתעה. במקום המכשיר, המתין מכתב מקופל ובו נכתב, "טלו בחזרה את השכל שלכם מבין כבלי המדיה. קראו ספר והחיו עצמכם. כדי לקבל את הזבל הקפיטליסטי שלכם בחזרה, לכו לחנות אפל הקרובה למקום מגוריכם". לצד המכתב הונח בקופסה הספר "Awaking Loving-Kindness" של הנזירה הבודהיסטית פמה צ'ודרון.

האב המופתע חזר עם המתנה המפוקפקת לחנות שבה נרכשה, שם הודו המוכרים שזו הפעם השניה שקרה הדבר, והטילו את האחריות על חברת אפל, שיצאה מצדה לחופשת חג.

ספר לשבת

"הידעת את הארץ שם פורח הלימון" מאת יגאל שוורץ

פרופ' יגאל שוורץ, סופר וחוקר הספרות העברית החדשה, הוא מרצה במחלקה לספרות עברית וראש מכון "הקשרים" לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. כמו כן, הוא משמש עורך בכיר ויועץ המערכת בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן. ספרו החדש הינו למעשה מסע ספרותי-היסטורי מאלף לאורך הדרכים בהן השתתפה הספרות העברית בעיצוב החזון של בית לאומי חדש לאדם היהודי החדש.

דרך חמישה ספרים משמעותיים, התוחמים ביניהם 110 שנה של ספרות עברית, עובר שוורץ, חמוש במתודולוגיה חדשנית ומגיע למסקנות מפתיעות. הספרים הם, "אהבת ציון", של אברהם מאפו, "אלטנוילנד" של תאודור הרצל ו"יואש" של יוסף לואידור (שהציבו שני דגמים ציוניים אוטופים מתחרים), ולעומתם "הוא הלך בשדות" של משה שמיר ו"נוודים וצפע" של עמוס עוז, שתי תגובות עקרוניות של היישוב היהודי לפרויקט הציוני.

הידעת את הארץ שם פורח הלימון / יגאל שוורץ - הוצאת דביר

פתח דבר
"העיקר של 'פה אנו עומדים וממנו לא נזוז!'
חסר לגמרי מספר החיים של העם הזה -"
י"ח ברנר, הערכת עצמנו בשלֹשת הכרכים

א
ספר זה נולד מזיווג של מצוקה קיומית וסקרנות אינטלקטואלית. שורשיו בניסיון להבין את טיבה ומקורותיה של אי הנחת שאנו, הישראלים, חשים ביחס לזהות שלנו וביחס למקום שאותו אנו מגדירים כביתנו הלאומי.
מדוע אנו שבים וקובלים שלא על מדינה כזו חלמנו: קטנה, צפופה, חמה, מזיעה, מוקפת אויבים, ממוקמת בלב "הלבנט", רחוקה ממרכזי התרבות של העולם המודרני ועם זאת ניצבת בקו החזית של "מלחמת הציוויליזציות".
מדוע אנו שבים ומתאכזבים מהישראליוּת, ולעתים אפילו מתביישים בהיותנו ישראלים, וכשאנו משוטטים בעולם, דבר שאותו אנו עושים אולי יותר מאשר כל בני עם אחר, הרי ששם, בחוץ לארץ, אנו נמשכים לפגוש את בני ארצנו, אך גם, ולפחות בה במידה, אנו מנסים להימנע ממפגש איתם.
ובמקביל, מה מקורו של הספק המכרסם בנו ביחס לעתיד הבית הלאומי שלנו - ספק שאנו טורחים להזין אותו במסירוּת, ואשר, צריך להודות על האמת, אינו מתיישב כלל עם ההצלחה האובייקטיבית הפנומנלית של הפרויקט הציוני.
מדוע מדי פעם תוקפת אותנו המחשבה שאולי אנו, היהודים, "לא בנויים" לחיות במדינה משלנו... וכשאנו נרגעים אנו תוהים בינינו לבין עצמנו או עם חברים שמא צריך להתחיל הכול מהתחלה, והפעם במקום אחר, ירוק יותר, שופע מים, חם פחות. ואם כבר מקום אחר, אז רצוי עם שכנים אחרים, "נאורים" ו"תרבותיים" יותר; ואולי מוטב בלי שכנים כלל, על איזה אי...
בהקשר זה איני יכול שלא להיזכר בדיאלוג האלמותי שבין דורותי לאיש הקש בהקוסם מארץ עוץ; דיאלוג שעניינו, כמו עניינו של הספר האמריקני המכונן הזה כולו, בשאלות מה הופך מקום לבית וכיצד הופך מרחב מחיה לבית לאומי. הנה:
"'ספרי לי משהו על עצמך ועל הארץ שממנה באת,' אמר הדחליל, כשסיימה [דורותי] לאכול את ארוחתה. ודורותי סיפרה לו על קנזס, וכמה הכל שם אפור, וכיצד נשא אותה הציקלון אל ארץ עוץ זו המוזרה כל-כך. הדחליל הקשיב בעניין, ואמר, 'אינני מבין מדוע את רוצה לעזוב ארץ יפה שכזאת כדי לשוב למקום השחון והאפור שאת קוראת לו קנזס.'
"'זה בגלל שאין לך שכל,' ענתה הילדה. 'לא משנה עד כמה עגומה ואפורה היא ארצנו, אנו, אנשי בשר ודם, מעדיפים לגור בה על פני כל ארץ אחרת, יפה ככל שתהיה. אין כמו הבית.'
"הדחליל נאנח. 'ודאי שאינני מבין זאת,' אמר. 'אילו גם לכם היה ראש ממולא בקש, כמו ראשי, ודאי הייתם כולכם גרים רק במקומות היפים, ובקנזס לא היה נותר איש. מזלה של קנזס שיש לכם שכל.'"
הדחליל חושב ב"היגיון פשוט", אוניברסלי: יצור רציונלי אמור לגור במקום הכי יפה, הכי ירוק והכי נעים שהוא מכיר. לעומתו, דורותי חושבת ב"דרך אמריקנית". תפיסת המקום שלה מבוססת על עיקרון אחד ויחיד: "אין כמו הבית". או בלשונו של י"ח ברנר, "פה אנו עומדים וממנו לא נזוז".
את תפיסת המקום של דורותי אפשר לתאר גם - בעקבות כמה מן ההבחנות הסוגסטיביות של זלי גורביץ' וגדעון ארן במאמרם "על המקום" - כתפיסת מקום של בת לחברת מהגרים המאמצת לעצמה תפיסת מקום "ילידית". על פי גורביץ' וארן, "היליד הוא תמיד במקום":
"היליד הוא תמיד במקום. הוא נולד במקום ומתוכו, ומאז הוא שוכן בו - בעריסה, בבית, בקבר. המקום הוא כהמשך גופו. היליד מקיים קשר טבעי, ממש חפיפה בין המקום במובן הפיזי (ה'מקום') לבין המקום כעולם של משמעויות, של שפה, זיכרון ואמונה ('המקום')."
לעומתו, המהגר אינו נמצא אף פעם במקום. הוא נולד במקום אחד ושואף למקום אחר, וכשהוא מגיע "לארץ המובטחת" הוא צריך לגשר בין החלום לממשות. חוויית היסוד הקיומית שלו מבוססת על קיומו של פער (זמני/נצחי) בין המקום במובן הפיזי (ה"מקום") לבין המקום כעולם של משמעויות, של שפה, זיכרון ואמונה ("המקום").
מבחינתה של דורותי, האמורה לייצג בהקשר זה את כל המהגרים-המתיישבים באמריקה, יתרונותיה הברורים של ארץ עוץ על קנזס - היא ירוקה יותר, מזמנת הרפתקאות מופלאות וחברים נפלאים, אין בה זכר לנציגים של מסורת קלוויניסטית נוקשה וגם לא למחסור ולרעב - אינם רלוונטיים כלל לשאלה למה היא רוצה לחזור לקנזס. ה"בית" הוא "הבית". נקודה. וכל מקום אחר, יפה ככל שיהיה, הוא ארץ אחרת, ובלשונה, "ארץ מוזרה".6
לשון אחר: ל' פרנק באום, המחבר הגאוני של הקוסם מארץ עוץ, יצר גיבורה אמריקנית שאת חוויית היסוד הקיומית שלה אפשר להגדיר, במונחיהם של גורביץ' וארן, כחוויית יסוד המבוססת על חפיפה בין המקום במובן הפיזי (ה"מקום") לבין המקום כעולם של משמעויות, של שפה, זיכרון ואמונה ("המקום"). גיבורה שזו חוויית היסוד הקיומית שלה אינה יכולה להבין "כמובן" את תמיהתו הפשוטה והנבונה של הדחליל. יתר על כן, היא אפילו נראית לה טיפשית ("זה בגלל שאין לך שכל").
דורותי משיבה לדחליל בשם "אנו, אנשי בשר ודם", אך תשובתה יפה, אם בכלל, בעיקר לבני האומה האמריקנית, שאכן האמינו ועדיין מאמינים, כך לפחות על פי גרסתו של ז'אן בודריאר, שהם מימשו את "החלום האמריקני", כלומר, שהם הצליחו להגשים את חזונם של האבות המייסדים: להפוך ערב-רב של מהגרים לאומה גדולה, ומרחב פראי, פרוע, לסביבה תרבותית מופתית.
אשר לבני האומה העברית המתחדשת, שחזרו ל"ארץ אבות" החל באמצע המאה השמונה-עשרה וניסו להגשים בה את "החלום הציוני" לגווניו, בגופם ממש ו/או בדברי הגות, ברשמים ובסיפורים - כאן המצב מסובך הרבה יותר.
אמנם רבים וטובים בקרב העם היהודי נרתמו לתכנון של "הפרויקט הציוני"; חלק נכבד מהם השתתף בניסיונות הגשמתו; ואלפים מסרו את נפשם עליו. אולם חרף המאמץ האדיר וההצלחות האובייקטיביות הפנומנליות, מלווה העשייה הציונית לדורותיה, בתחומיה השונים, באיזו תחושה של החמצה, חוויה של חלום וניפוצו, שהופכת אט-אט למעין הסכמה כללית, שקיים, כנראה, פער בלתי ניתן לגישור בין "המקום" ל"מקום" שלנו.

ב
בספר הזה, ששקדתי עליו לסירוגין כחמש-עשרה שנה, ניסיתי לסמן ולתאר תחנות ספרותיות שהן חשובות בעיני במסע ניסיון ההגשמה של החלום הציוני.
הבחירה שלי בשדה הספרות העברית נובעת משני טעמים פשוטים. ראשית, זהו התחום שאני מכיר יותר מכל תחום יצירה עברי אחר. שנית, לספרות העברית היה תפקיד ראשון במעלה בבנייה של התרבות העברית החדשה. אפשר לומר, והדברים ידועים, שחלק ניכר ממאפייניה של התרבות העברית החדשה נֶהגוּ ולבשו צורה במוחותיהם הקודחים של סופרים עבריים, שזכו בקרב ציבורים גדולים, החל בסוף המאה השמונה-עשרה
, למעמד שלו זכו בעבר הרחוק והקרוב אנשי הרוח הגדולים של האומה: נביאים, כוהנים, רבנים וצדיקים.
את המסע ההיסטורי-ספרותי שאני מבקש לערוך כאן חילקתי לחמש תחנות, שלהן מוקדשים חמישה שערים. שער ראשון: 1853 - אהבת ציון, אברהם מאפו. שער שני: 1902 - אלטנוילנד, תיאודור הרצל. שער שלישי: 1912 - יואש, יוסף לואידור. שער רביעי: 1948 - הוא הלך בשדות, משה שמיר. שער חמישי: 1963 - נוודים וצפע, עמוס עוז.
את חמשת השערים הללו פיצלתי לשתי חטיבות. החטיבה הראשונה נפתחת בדיון באהבת ציון, שהוא, על פי הבנתי, הטקסט המייסד של כל המהלך ההיסטורי-ספרותי אדיר הממדים שאותו אני מבקש לנסות לתאר כאן. השער השני, אלטנוילנד, והשער השלישי, יואש, בחטיבה הראשונה מוקדשים לעיונים מדוקדקים בטקסטים סיפוריים המשקפים, שוב, על פי הבנתי, את שני הדגמים הציוניים האוטופיים המרכזיים שהתחרו ביניהם, במשך כמה עשורים, על לבם ועל תודעתם של הקוראים העבריים.
הסיפורים העומדים במרכז החטיבה השנייה, שאחד מהם, הוא הלך בשדות, נכתב על סף הקמת המדינה, והשני, נוודים וצפע, נכתב כאשר מלאו לה חמש-עשרה, מייצגים בעיני את שתי התגובות הספרותיות העקרוניות של "בני הארץ" או "בני היישוב" ל"פרויקט הציוני", שהם עצמם, "הצברים הראשונים", היו אמורים להיות ההוכחה האולטימטיבית להגשמתו.
המהלך המחקרי שאני מבקש לבצע כאן מתייחס אם כן לפרק זמן של יותר ממאה שנים. זוהי חטיבה היסטורית-ספרותית נכבדה, הכוללת למעשה את מרביתה של הספרות העברית החדשה. ברם - וזהו סייג עקרוני בחיבור הזה - העובדה שמדובר כאן בקורפוס ספרותי גדול, שנוצר במהלך תקופת זמן ממושכת, אין פירושה שאפשר לדון בו במנותק מהנחות היסוד של הספרות העברית הטרום-מודרנית, זו שנכתבה מן המקרא ואילך והעמידה במרכז עניינה סוגיות הקשורות בבניין האומה וביישוב הארץ.
חשיבות מכרעת בהקשר זה יש, כפי שאראה בהמשך, לכמה הנחות יסוד שהתקבעו בתרבות העברית כבר בעידן הראשון שבו עם ישראל ישב על אדמתו. כך החל בתקופת האבות, שהראשון שבהם, אברהם, היגר לארץ מארם נהריים; המשך בתקופת ההתנחלות של שנים-עשר השבטים ששבו מגלות מצרים; המשך בממלכות יהודה ואפרים; ועד חורבן ממלכת אפרים וגלות בבל וחורבן ממלכת יהודה ופיזור העם שישב בציון לארבע כנפות תבל.
מאז גלה עם ישראל מארצו, לפני כאלפיים שנה, חלמו בניו על שיבת ציון. החלומות הללו מצאו ביטוי באלפי יצירות ספרותיות. מדובר בקורפוס עצום, רבגוני מאוד, ועם זאת מיוסד על מה שניתן לכנות "וקטור תשוקה" בעל שני מאפיינים ברורים, שיהודה הלוי, המשורר העברי הספרדי הגדול, הפליא לסמן אותם ולזווג ביניהם במשפט דחוס אחד: "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב."
המאפיין הברור הראשון הכלול במשפט הזה, שהפך למעין מוטו של הקיום היהודי בגולה, הוא כיוון התשוקה: מהגולה לארץ ישראל. המאפיין הברור השני הוא הקרע הגדול, הנדמה כבלתי ניתן לאיחוי, בין שני האיברים השייכים לאותה ישות עצמה: הלב, המייצג את הספירה האנושית הגבוהה, את הקיום הרגשי, השכלי והאידיאי של האדם, הנמצא בקצווי מזרח, והגוף, המייצג את הספירה האנושית הארצית, הגשמית, הנמוכה יותר, הנמצא בסוף מערב.
אברהם מאפו באהבת ציון לא שינה את הכיוון של וקטור התשוקה הזה - מהגולה לארץ ישראל - אבל שינה את זהותו של הגורם היוצר ומחולל אותו.
החלום על שיבת ציון בכל אלפי הטקסטים שקדמו לאהבת ציון עומד בסימנה של האוטופיה המשיחית (המילינארית); אוטופיה שעקרונותיה נגזרו על ידי רשות עליונה, אלוהי ישראל, שהוא לבדו יכול להוציאה מהכוח אל הפועל. לשון אחר: הקרע בין הקיום בגולה (ה"מקום", "הגוף") ובין הקיום במרחב האידיאלי ("המקום", "הלב") נתפס כנתון בלתי ניתן לשינוי, נצחי.
לעומת זאת, החלום על שיבת ציון באהבת ציון עומד בסימנה של האוטופיה האנושית; כלומר, אוטופיה שעקרונותיה נגזרים על ידי מחשבות, יצרים ואינטרסים של בני אדם, והם אלה המופקדים על הוצאתה מהכוח אל הפועל. משמע - וזו תחילתה של מהפכה אדירה, שלמרבה הצער, כפי שאחזור ואַראה, לא היה לה אף פעם מימוש מלא בעולם המעוצב של הסיפורת העברית - שמאהבת ציון יצאה הבשורה, וכך הבינו את הספר הצנום הזה אלפי בני אדם, שהקרע הגדול, הנצחי כביכול, בין ה"מקום" ל"המקום", ניתן לאיחוי.
את הזיקה ה"ריאליסטית" של היהודים למולדתם ההיסטורית מימש מאפו באמצעות פיתוח ושכלול של "נרטיב תרבותי"; כלומר - ואני נסמך כאן על הגדרתה המוצלחת של נורית גרץ, שנסמכה על הבחנותיו המפורסמות של ז'אן פרנסואה ליוטאר במסתו "המצב הפוסט מודרני" - באמצעות פיתוח ושכלול של מערך סיפורי-פרשני שעל פיו אנשים נקראים לחשוב, להרגיש, לחיות ולמות.
נרטיבים תרבותיים - שהם תמיד תוצרים של תרכובות בין רכיבים של שלושת המודוסים הסיפוריים הגדולים: המיתולוגיה, ההיסטוריה והספרות הבדיונית - נדרשים, נצרפים ומתבלטים בעיקר בעתות משבר. אסונות טבע, מגפות, תבוסות גדולות במלחמות, פוגרומים, רצח עם וטראומות קולקטיביות קולוסליות אחרות - אלה מחריפים את הצורך האנושי במערכים סיפוריים פרשניים חובקי אדם ועולם.
חוקרים שונים הדגישו את הקרבה בין "נרטיב" ל"זהות". בהקשר זה טוענת שלומית רמון-קינן ש"אנחנו [בני האדם] מנהלים את חיינו כסיפורים והזהות שלנו נבנית על ידי הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים על עצמנו ועל ידי מאסטר-נרטיבים (master narratives) שבדרך מודעת או לא מודעת משמשים לנו כמודלים." המאסטר-נרטיבים הללו, או בניסוח מתאים יותר לענייננו כאן, הנרטיבים התרבותיים הללו, הם המדיום שבאמצעותו, ורק באמצעותו, כפי שטען פרדריק ג'יימסון, אנו יכולים להבין את העבר, את ההווה ואת העתיד שלנו.
כדי להבין אנו נדרשים אפוא לספר סיפור, "ולספר סיפור משמע" - כניסוחה היפה של ש' רמון-קינן - "להבנות אותו (to model it) על בסיס סיפורים קודמים." ההבְנָיָה של סיפורים על בסיס סיפורים קודמים היא אם כן תכונה מהותית של המין האנושי, והיא קיימת משכבר הימים. גם הפרשנות של סיפורים מנקודת המוצא הזו אינה חדשה, שכן אף היא, בדיוק כמו מלאכת הסיפור, מבוססת על הבניה של סיפורים או נרטיבים (פרשניים, ביקורתיים) על בסיס סיפורים או נרטיבים (פרשניים, ביקורתיים) קודמים. מה שכן חדש הוא הקריאה של סיפורים דרך הפריזמה של הנרטיב התרבותי באורח מודע ושיטתי, ובעניין זה חלה בשנים האחרונות התפתחות מרשימה. כך הן באשר לדיון ביצירות בודדות או בקבוצות יצירות שיש להן מכנים משותפים סוציולוגיים או פסיכולוגיים חוצי תרבויות, והן באשר, ובעיקר לענייננו כאן, לדיון ביצירות בודדות או בקבוצות יצירות שעניינן "הביוגרפיה של עם".
הנרטיב התרבותי שמאפו פיתח ושיכלל יכונה כאן "סיפור הלידה מחדש (ה-Re-naissance) של עם ישראל בארץ ישראל". הנרטיב התרבותי הזה, שנעשה למטריצה הסיפורית השלטת בקורפוס העצום של הטקסטים העבריים שהוקדשו לדמיוּן מחדש של העם והארץ במאה וחמישים השנים האחרונות, מבוסס על ביצוע מחדֵש של עלילות-על מקראיות - נרטיבים תרבותיים מקראיים שהשתגרו והתקבעו בזיכרון האומה - שעניינן שלב "הלידה"/שלב ההיווצרות המיתי של האומה (המסע של אברהם מאור-כשדים לכנען, יציאת מצרים, פרשת העקדה וכו') ושלב "אחרית הימים" בנוסחיו השונים.
סיפור הלידה מחדש הלאומי הזה מתנהל בשני צירים ששבים ומשתלבים זה בזה: ציר "הנדסת האדם" וציר "מחשבת המרחב".
ציר הנדסת האדם מבוסס על מנגנון עלילתי הגותי, שעיקרו הצגה של מצאי אפשרויות של בני זוג ובנות זוג פוטנציאליים - שהוא גם מאגר גנטי מסוים - שמתוכו נִברר בסופו של דבר, אחרי סדרת מבחנים ארוכה, הזוג הנבחר; זה הראוי לשמש כזוג הראשון בשושלת המובילה המתחדשת של עם ישראל.
ציר מחשבת המרחב מבוסס על מנגנון דומה. עיקרו הצגה של מצאי צורות התיישבות, שמהן נקבע, אחרי סדרת מבחנים ארוכה, הדגם היישובי הנבחר; כלומר, זה הראוי לשמש מסגרת נאותה לחידוש הקיום של עם ישראל בארצו.
לשון אחר: ראשוניותו וחשיבותו של אהבת ציון מקורן לא רק, כפי שסברו רבים מקוראיו, בסיפור על אהבת ארץ ישראל (אהבת ציון) או על אהבה בין בני זוג המתרחשת בארץ ישראל, אלא ביצירת המפגש הדרמטי בין סיפור דמיוּנם של בני זוג שאמורים להתחיל מחדש את השושלת הלאומית ובין סיפור דמיוּנו של מקום שבו הם וצאצאיהם וצאצאי צאצאיהם אמורים לחיות, לחשוב, להרגיש ולמות.

ג
הרצל ולואידור פעלו במסלול האמנותי וההגותי שהתווה מאפו. גם הם שמרו על הכיוון של וקטור התשוקה הגלותי (מהגולה לארץ ישראל) ושינו את זהותו של הגורם המחולל (אנושי ולא אלוהי), וגם הם עיצבו את עלילות הסיפורים שלהם במסגרת הנרטיב "סיפור הלידה מחדש של עם ישראל בארץ ישראל".
הסטיות של הרצל ולואידור מהמודל של מאפו, וההבדלים הבולטים כל כך בין המרחבים הבדיוניים שהם יצרו ובין הטיפוסים האנושיים ששניהם עיצבו, מקורם בזהות המסוימת של הגורמים המחוללים של וקטור התשוקה ביצירותיהם; דהיינו, בזהות המסוימת של הגורמים מחוללי התנועה האמורה להביא לזיווגם של הנציגים המועדפים של האומה המדומיינת ולנתבם ליצירת חיים חדשים.
בבנייה של אהבת ציון נסמך מאפו על שני אבות-הטיפוס האוטופיים שהשתרשו ופרחו באגף החילוני (זה שעניינו "אוטופיות אנושיות") של המסורת האוטופית המערבית: "האוטופיה של הגן" ו"האוטופיה של העיר". האוטופיה של הגן עוסקת, כתיאורה הממצה של רחל אלבוים-דרור, "בתור הזהב הראשוני, הפסטורלי, ארקאדיה הקדומה, בשעה שהאדם חי בפשטות ובהרמוניה עם הטבע." ואלבוים-דרור מפרטת: "דימויים אלה מושתתים על מיתוס גן-העדן, מיתוס המקור והבריאה, והפרת החוזה שבגללו הוצא האדם מן הגן. זהו אחד המיתוסים הקדמוניים והבסיסיים, הממשיכים להתקיים בתודעה האנושית ואשר נשתמרו בז'אנר האוטופי כדגם אידיאלי לחיי האדם בחיק הטבע. כל דור יוצר את ה'גן' שלו; יש ששואפים לשוב לגן של העבר הבראשיתי, ויש הממקמים אותו לעתיד לבוא." לעומת זאת, האוטופיה של העיר, מציינת אלבוים-דרור, "קשורה למיתוס האחרית והייעוד." "בניגוד לעיר השמימית במרומים, 'עיר האלוהים', שהיא מעשה ידי האל, ביקשה האוטופיה [של העיר] לכוון את העיר האידיאלית הארצית על ידי האדם, בלא מעורבות של כוח עליון - אולם על-פי דגם שמימי - שכן בחברה אנושית קיים צורך עמוק לחיות על-פי תקדימים טרנסצנדנטיים."

ההבחנה בין שני אבות-הטיפוס האוטופיים האנושיים ("האוטופיה של הגן" ו"האוטופיה של העיר") מקבילה להבחנה המפורסמת של הסוציולוג הגרמני פרדיננד טוניס בין "קהילה" ל"חברה". הגורם המחולל של הקהילה (Gemeinschaft) הוא, על פי טוניס, "הרצון הטבעי" של האדם (Wesenwille) המשתקף במעשיו "הנעשים כשלעצמם" ("לגרד", "לאכול", "לאהוב"). הגורם המחולל של ה"חברה" (Gesellschaft), לעומת זאת, הוא "הרצון הרציונלי" של האדם (Kürwille) המשתקף בהכרעותיו; בבחירה המודעת שלו בין האפשרויות היכולות לקדם אותו למטרותיו. מאפיינים מובהקים של ה"קהילה" הם: קשרי דם, שכנות וקשרים דתיים. מאפיינים מובהקים של ה"חברה" הם: אינטרסים משותפים (חברתיים, תרבותיים וכו') והסכמיות ביחס לתחומים מוגדרים.
מאפו, שהיה, כפי שאראה בפרוטרוט בהמשך, "מהפכן שמרני", ניסה ליצור אומה מדומיינת המושתתת על שיווי משקל עדין בין מאפיינים מובהקים של "האוטופיה של הגן" מזה ושל "האוטופיה של העיר" מזה, ובהתאמה, בין המרכיבים האופייניים על פי טוניס ל"קהילה" מזה ול"חברה" מזה.
הגרסה של מאפו ל"סיפור הלידה מחדש של עם ישראל בארץ ישראל" מבוססת על ביצוע מחודש של הסיפור המקראי שעניינו ראשית כינונו של עם ישראל כממלכה - סיפור לקיחתו של שאול "מאחורי הצאן" ומשיחתו למלך בירושלים - בגרסה מרוככת ומעוקרת. אבהיר: הבחירה של שאול, הרועה הכפרי, למלך בירושלים היתה פעולה מהפכנית כפולה. ראשית, היתה בה הכרזה על מעבר מ"קהילה" - קבוצת בני אדם שהחיבור ביניהם "שבטי", מבוסס על קשרי דם, שכנות ודת - ל"חברה" - קבוצת אנשים שהחיבור ביניהם "ממלכתי", מבוסס על אינטרסים משותפים (חברתיים, תרבותיים וכו') והסכמיות ביחס לתחומים מוגדרים. שנית, היה בה סימון ברור של וקטור תשוקה מהפכני: פעולת ההשלטה של נציג הפריפריה הכפרית ("האוטופיה של הגן") על המרחב האורבני המקודש ("האוטופיה של העיר").
סיפור הבאתו של אמנון, גיבורו של מאפו, משדמות בית לחם לירושלים, משחזר את סיפור הכתרתו של שאול למלך - אבל רק ברמה ההצהרתית. כך עולה בבירור - ואפרט בעניין זה בשער הראשון - מן "הייחוס" של אמנון: מדובר כאן ב"רועה מדומה", השייך לאמיתו של דבר לאליטה הירושלמית הוותיקה. לשון אחר: מאפו לא פגע ב"טוהר המוצא" של האליטה היהודית, והסתפק באקט סמלי - "מסע התרעננות" של בני האליטה העירונית הזאת באחוזותיהם הכפריות, שם הם פוגשים את בני זוגם, שהם כפריים למראית העין בלבד.
הרצל ולואידור היו נועזים יותר. האומות המדוּמיינות שיצרו מבוססות על הכרעות ברורות - הפוכות זו מזו - באשר לטיב היחסים הראויים בין מאפיינים מובהקים של "האוטופיה של הגן" ושל "האוטופיה של העיר", ובהתאמה, בין המרכיבים האופייניים, על פי הבחנותיו של טוניס, של "קהילה" ושל "חברה".
"סיפור הלידה מחדש של עם ישראל בארץ ישראל" של הרצל מבוסס על ביצוע מחודש של שלושה סיפורי כינון אומה מקראיים: יציאת מצרים, חזון אחרית הימים של ישעיהו וחזון העצמות היבשות של יחזקאל.
ב"גרסת הכיסוי" שלו לסיפורים המקראיים אין כמעט זכר למרכיבים "קהילתיים" (קשרי דם ושכנות), ויש עיבוי מסיבי של מרכיבים "חברתיים" (אינטרסים משותפים והסכמיות ביחס לתחומים מוגדרים). ובהתאמה, בגרסת הכיסוי הזו, המודרניסטית למהדרין (הרצל חזה מעין שילוב משופר של אירופה ואמריקה בנות זמנו), כל מה שקשור לטבע ולטבעי ("האוטופיה של הגן") צריך להיות כפוף לכל מה שקשור לציוויליזציה ("האוטופיה של העיר"). אין תמה אפוא שהגיבורים של אלטנוילנד, הגברים והנשים שעתידים לחבור אלה לאלה כדי ליצור שושלת חדשה, הם בעלי השכלה גבוהה, אירופית, כמובן.
"סיפור הלידה מחדש של עם ישראל בארץ ישראל" שיצר לואידור הפוך ממש בטלאולוגיה שלו לזה שיצר הרצל. הוא מבוסס על שכתוב של סיפור העקדה המקראי באורח המפקיע ממנו את ערכיו הדתיים (הברית בין עם ישראל ל"המקום", הקב"ה) וטוען אותו בערכים של דת-הלאום, בנוסחה הרומנטי-הקיצוני (הברית בין העם למקום, אדמת ארץ ישראל).
בגרסת הכיסוי של לואידור לסיפור המקראי יש עיבוי מסיבי של מרכיבים "קהילתיים" (קשרי דם ושכנות) והדרה מסיבית של מרכיבים "חברתיים" (אינטרסים משותפים והסכמיות ביחס לתחומים מוגדרים). ובהתאמה, בגרסת הכיסוי "הילידית-פרימיטיבית", כל מה שקשור לציוויליזציה - שוב, המערבית ("האוטופיה של העיר"), למעט אולי כלי הנשק - צריך להיות כפוף לטבע ולטבעי ("האוטופיה של הגן"). אין תמה אפוא שיואש, הגיבור האולטימטיבי של הסיפור, מתואר כמי שצמח מתוך האדמה (כ"יליד", יצור אוטוכטוני), ובהתאמה, כמי שדוחה כל סוג של ארגון חברתי (בית ספר, בית ועד, בחירות דמוקרטיות וכו') וגם, ואולי בעיקר, כמי שהשיא של חייו הקצרים - הוא חייב למות "תמים": צעיר, בתול וטהור - הוא במוות; הרגע שבו הוא מתאחד עם אדמתו האהובה.

ש. שפרה - כלת פרס ברנר למפעל חיים

אגודת הסופרים תעניק היום (חמישי) את פרס ברנר למפעל חיים למשוררת, סופרת ומתרגמת ש. שפרה (שפרה שיפמן). ש. שפרה זכתה בעבר בשלל פרסים נחשבים, בהם פרס הנשיא, פרס ראש הממשלה, פרס אקו"ם, פרס טשרניחובסקי, פרס זאב ועוד.
היא מפרסמת את שיריה מאז שנות החמישים. בין פרסומיה ניתן למצוא את "שיר אשה" ו"הצעד הבא" (1962 ו-1967 בהתאמה, מחברות לספרות), "בימים הרחוקים ההם" (אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, מתורגמת מן השומרית והאכדית בהוצאת עם עובד והמפעל לתרגומי מופת, 1996), "אשה שמתאמנת בלחיות" (2001, זמורה-ביתן) ו"משי לחשת לי" (2007, זמורה-ביתן).

מחר, יום שישי, תתארח ש. שפרה בתוכנית הרדיו "מילים שמנסות לגעת", המשודרת ברשת א', ותספר על הספר ועל פרס ברנר.

להנאתכם, הנה בית ו' מתוך שיר ללא שם, המופיע בקובץ "אשה שמתאמנת בלחיות":

אִשָּׁה שֶׁמִתְאַמֶּנֶת בְּלִחְיוֹת עוֹלָה
בְּיוֹם שָׁרָב בְּגֶרֶם מַדְרֵגוֹת בְּבִנְיַן
מִשְׂרָדִים, בִּרְחוֹב קִבּוּץ גָּלֻיוֹת.
עוֹלָה בְּגֶרֶם מַדְרֵגוֹת וְאִישׁ נִשְׁעָן עַל
הָמַּעֳקֶה, סִיגָרִיָּה תְּקוּעָה בְּזָוִית שְׂפָתָיו, בְּנַחַת רְחוֹב
דְּרוֹמִי, זִיפֵי זָקָן עַל לְחַיָיו, מְחַיֶּה אֶת נַפְשָׁה בְּעוֹדָהּ
מְטַפֶּסֶת בְּרֶגֶל כּוֹאֶבֶת וְאוֹמֶרֶת, אִשָּׁה זְקֵנָה, לָמָּה
לֹא מַדְרֵגוֹת נָעוֹת, וְהָאִישׁ הַנִּשְׁעָן עַל הָמַּעֳקֶה
מְעַשֵּׁן בְּנַחַת סִיגָרִיָּה, לֹא אִשָּׁה זְקֵנָה, יַא רוּחִי, עוֹד יִהְיוּ
מַדְרֵגוֹת נָעוֹת, יַא רוּחִי, נִשְׁמָתִי.
נִשְׁמָתִי שֶׁלִּי, הִשְׁמִיעַ בְּאָזְנֶיהָ אִישׁ
אוֹהֵב לִפְנֵי הַרְבֵּה הַרְבֵּה שָׁנִים, עָכְשָׁו
בֶּעָפָר, נִשְׁמָתִי שֶׁלִּי.

"גאווה ודעה קדומה" על פי בקשתך

הסופרת אמה קמפבל וובסטר מודה לאל ולג'יין אוסטין על כך שיצירותיה של אוסטין כבר אינן מוגבלות בזכויות יוצרים, ובזכות כך הוציאה לאור את "להיות אליזבת בנט", מעין גרסה מעובדת ומחודשת ל"גאווה ודעה קדומה", עם תוספות מחייה של אוסטין עצמה.

החידוש הוא בפורמט: הספר בנוי כמו ספרי ההרפתקאות שבהם הקורא בוחר את כיוון העלילה. כך יכול/ה הקורא/ת להחליט לבד מה יעלה בגורלה של אליזבת, הגיבורה האלמותית של "גאווה ודעה קדומה".

הפייננשל טיימז לא מתפעל מהגימיק: "מעניין מי יתעניין בספר. אלה שלא מכירים ומעריכים את המקור? אלה שכן? אולי רק מעריצים אקסצנטרים של ג'יין, הלהוטים לחלוש על מלאי הולך וגדל של ספרים בנושא. אין לקחת זאת יותר מדי ברצינות, אבל זה מעט מדכא."

משבר הנייר: הספרים בסין מתייקרים

הסטודנט בבייג'ין שביקש לרכוש את הפרק האחרון בסדרת הארי פוטר, ויתר לאחר שראה שמחירו כפול מקודמיו לסדרה: 9 דולרים. ייקור הנייר ב-10% גורם לעיכובים בהוצאת ספרים ולעליות מחירים תלולות בסין. כל זאת עקב צמא גדול מאי פעם לספרים, לעומת סגירת 234 מפעלי נייר מזהמים במדינה, כך מדווחת סוכנות איי.פי

סין נחשבת שחקנית רצינית בתעשיית הספרים, ולמעשה היא הספקית הגדולה ביותר מחוץ לארה"ב של מוצרי דפוס. ארצות הברית וגם אירופה פנו בשנים האחרונות להדפיס בסין, ובכך להוזיל את עלויותיהן בכ-30%.

אף שהנייר הומצא בסין, אי שם במאה השנייה לספירה, (בטרם הועבר בדרך המשי לעולם הערבי ומשם לאירופה), הוא אינו מיוצר שם מעצים, כמו במערב, אלא מקש ושרידי יבולים. חומרי גלם אלה מזהמים יותר, וגורמים להרס נהרות סין. בעקבות התערבות הממשלה, על תעשיית הדפוס בסין להתחיל לייבא עץ ולהסתמך עליו בייצור הנייר העתידי. הדבר יגרום לעליית מחירי העץ בעתיד הקרוב.

לא כמו לידה: על חוויית הספר הראשון

יוסי קליין מ"הארץ - ספרים" ליווה כמה סופרים המתאוששים מחווית הוצאת ספר הביכורים, ביניהם דני כספי, מחבר "עצירת פתע" וענבל רשף, מחברת "נישואים בהקיץ", שניהם בהוצאת זמורה-ביתן:

"מה עושה סופר המקבל לידיו עותק של ספרו הראשון? מי שלא כותב חושב שתגובה הולמת היא קפיצה באוויר והקשת עקבים תוך כדי ריחוף. פלובר לא ריחף, הוא חיפש שגיאות דפוס ומצא אותן מיד: "לא הבחנתי אלא בשגיאות הדפוס, שלוש או ארבע חזרות על מלה שגרמו לי להלם, עמוד אחד שבו הש' מופיע שוב ושוב".

"...ענבל רשף מיעטה לבקר בחנויות אחרי "נישואים בהקיץ"; היא מסבירה זאת בקושי להתמודד עם מוצר שכבר אי אפשר להשפיע עליו. בכלל, היא אומרת, תפיסת ספר כמוצר איננו דבר קל למחבר. פעם, היא בכל זאת מודה, לא התאפקה ואף "קידמה" ו"שיפרה" את מקום התצוגה שלו".

"...קוראי "עצירת פתע" הופתעו להיווכח שדני כספי, מחבר הספר על הרפתקאותיו של סטודנט לרפואה, הוא בעצם הפרופסור דן כספי, מנהל המחלקה ההמטולוגית בבית החולים איכילוב. "היו לך חיים דרמטיים", נדו לו בחמלה כשהם מסתמכים על העלילה הכתובה בגוף ראשון. "ראיתי את האכזבה בעיניהם כשסיפרתי להם שהעלילה בהחלט דמיונית".

התנ"ך, גירסת המעצבים

כאן בישראל אולי מוכרים את ספר הספרים בחסות של בנק, אך בארצות הברית מצאו פתרון יצירתי בהרבה למכירת ספרי התורה והברית החדשה.
הלוס אנג'לס טיימס מדווח על חברה ממישיגן בשם Zondervan, המוציאה לאור גירסאות מעוצבות של התנ"ך בכריכות זמש ורוד-ירוק או כסף מפוספס. החברה, חברת-בת של הוצאת הארפר קולינס, שואבת השראתה מכיסויי מיטה מנוקדים, ארנקי עור ואפילו שואבי אבק בכדי לייצר גירסאות שיתאימו כמתנות לזוגות צעירים, סטודנטים בקולג' (על פי צבעי האחווה שלהם) ואפילו בני נוער.

מכירות התנ"ך בארה"ב ממשיכות להוביל: השנה נמכרו שם כ-25 מיליון עותקים (לעומת 14 מיליון מ"הארי פוטר" האחרון) וזונדרואן חולשת על 40% משוק מכירות התנ"ך. ב-30 השנים האחרונות היא מוציאה לאור תרגום נהיר וקריא בשם New International Version, וכדי להמשיך בקידום המכירות, החברה אינה בוחלת ברכישת פרסומות במייספייס ובירחונים כמו "רולינג סטון" ו-"Modern Bride".

הדוד אריה לבית מינכהאוזן

קובי ניב מפרסם בגלובס את הביקורת על ספרו של ינץ לוי, "הרפתקאות הדוד אריה בערבות רומניה", שהוא רואה כ"מפגש עם קרובו הישראלי והמוצלח של הברון הגרמני השקרן" מינכהאוזן.

"דוד אריה", פותח ומספר הילד צפריר, מספר הסיפור שכתב ינץ לוי, "הוא לא דוד רגיל. אבא שלי אמר פעם: דוד אריה זה לא דוד שאפשר לקנות בכל חנות. זה דוד בהזמנה מיוחדת".
ואכן כך. ומה שהכי מיוחד בדוד אריה אלו הסיפורים שלו, שהוא מספר בכל יום רביעי לאחיינו צפריר, שהוא היחיד המוכן להקשיב להם ולהאמין בהם, והמתרחשים כולם בערבות רומניה, המכילות את כל המקומות שסיפורים נצרכים להם, למן מערות עמוקות וחשוכות ועד לפסגות מושלגות ובלתי מושגות.
הסיפורים של הדוד אריה הם, כמובן, שקרים מוחלטים וגוזמאות שלא יכולות לקרות. בסיפור הראשון הוא נתקע על ענן בפסגת הר שבה מצא תיבת אוצר ובה אבן אדומה בגודל של ביצה. ואיך הוא ירד מן הענן, אתם שואלים? ובכן, בסופו של דבר הענן המטיר גם את הדוד אריה, שלמזלו נפל על בטנה הרכה של אישה ענקית, שכן כל זה התרחש, איך לא, בארץ הענקים. ולא רק שהדוד אריה ניצל, אלא שהאישה הענקית גם הודתה לו, שהנה סוף סוף נמצאה תכלית שימושית לבטנה הענקית.
ואם הסיפורים החדשים של הדוד אריה מזכירים לכם את סיפוריו הישנים של הברון מינכהאוזן, אין זה מקרי, שכן לוי בהחלט כיוון לכך שהדוד אריה יהיה מעין ממשיכו העברי של הברון הגרמני השקרן ההוא, שרכב על סוס חצוי וחצה שדה קרב על גבי כדור תותח.
והנה, הפלא ופלא, הדוד אריה עף אף הוא על גבי כדור תותח, אלא שתחת לנחות בשלום על הקרקע, כמו הברון מינכהאוזן, נתלה הדוד אריה, בארבעת שערותיו, בראש אילן גבוה, ולא יכול היה לרדת ממנו.
"מנהל הקרקע הזעיק יחידת חילוץ", מספר הדוד אריה, "הם הביאו סולם ארוך ארוך ארוך, הניחו אותו על העץ וטיפסו בעזרתו עד אלי. מפקד יחידת החילוץ ניגש אלי ומספרים בידו".
"מה אתה מתכוון לעשות?" שאלתי אותו.
"אני אגזור את השערות שלך במספריים האלה כדי לשחרר אותם מהענף".
"בשום פנים ואופן לא!" קראתי. "אני לא מוכן שיגעו בשערות שלי. אני אוהב אותן. הן הצילו את חיי. אל תיגע בשערות שלי במספריים האלה".
ואין בכך זאת ירדת מהעץ? שואל הילד צפריר.
"חיכיתי שהשערות שלי יגדלו. השערות הלכו וגדלו. האביב חלף, ואחריו הגיע הקיץ. אחרי הקיץ הגיע הסתיו. ככל שגדלו השערות התקרבתי יותר ויותר לארץ. חיכיתי עד שהגעתי לקרקע. זה קרה בחורף השני או השלישי. אחרי שהגעתי לאדמה, טיפסתי חזרה על הענף והתרתי את הפלונטר של השערות".
אז כפי שכבר הבנתם, "הרפתקאות הדוד אריה בערבות רומניה" הוא לא רק ספר מרנין ומצחיק, לילדים ומבוגרים כאחד, אלא שהוא גם מלמד אותנו, כמוהו כסבו הגוזמאי המקסים מינכהאוזן, שכל הסיפורים עלי אדמות הם בעצם שקרים וגוזמאות, אבל בלעדיהם מה טעם יש לחיינו השגרתיים והמשעממים?

"הרפתקאות דוד אריה בערבות רומניה", ינץ לוי, אייר: יניב שמעוני, זמורה ביתן, 75 עמ'

נייג'לה נותנת ביס בג'יימי

בדו-קרב על ספר הבישול הנמכר ביותר של הכריסמס בבריטניה, נתנה נייג'לה לוסון נוק אאוט לג'יימי אוליבר. ספרה של לוסון, "Nigella Express",נמכר בכמאה אלף עותקים יותר מאשר "Jamie At Home", כך מדווח הגארדיין. הספר הגיע כבר למכירות של כמיליון עותקים ברשת הספרים Waterstone's.

זהו ספרה המצליח ביותר. אחריו נמצא "Nigella Bites" שיצא ב-2002 ונמכר בכ-300 אלף עותקים (הוא תורגם לעברית בשם "נייג'לה נותנת ביס" וראה אור בהוצאת כנרת).

ובכל זאת, בסקר של כאלף איש שערכו ווטרסטונס, עולה ש-40% מהנשאלים יעדיפו לאכול את הבישולים של אמא שלהם על פני בישוליהם של לוסון, אוליבר, גורדון רמזי או כל שף רב-מכר אחר.

מסעות סמי מיכאל

הסופר סמי מיכאל כותב ל-ynet על חוויותיו מקהיר. ביומן המסע מספר מיכאל על חשש המארח (שהתבדה) כי בהרצאתו במרכז האקדמי הישראלי בקהיר לא יבוא קהל. עוד הוא מספר על שחקנית התיאטרון שהתחננה שלא יפרסמו את שמה בעיתון ישראלי, על תחושת האי נחת המבעבעת באוויר אל מול הפערים החברתיים ועל ה"ויזה" ההפוכה, ההיתר לעזוב את מצריים ולחפש עבודה ברחבי העולם הערבי: בעיה שגבתה מחיר אנושי גבוה בעת ביקורו של מיכאל, כשספינה ובה מאה נמלטים בלתי מורשים טבעה.

"חציית הרחוב היא הרפתקה מסמרת שיער", הוא מספר. "לא אכחיש שכל אימת שנאלצתי לעבור ממדרכה למדרכה עשיתי זאת כמעט בעיניים עצומות. נהגתי לרוב לבחור קבוצה שנכונה להסתכן והייתי מצטרף אליה כבעל חיים אבוד הנצמד לעדר מזדמן".

"רודפי העפיפונים" נמלטים

תלמידי התיכון האפגנים שלוהקו לסרט על פי "רודף העפיפונים" של חאלד חוסייני, בורחים מאפגניסטן עם משפחותיהם מפחד פעולות נקמה של בני עמם. משפחות השחקנים חוששות מתגובותיהם הקשות של אפגנים לנוכח הסרט, המתאר את הקונפליקט התרבותי באפגניסטן ואף כולל סצינת אונס ברוטלית של נער, והן יעתיקו את מקומן לאיחוד האמירויות.

ynet מספר שחוסייני חושש פחות מתגובות כאלה, באמרו כי לו חשב צוות ההפקה שההשתתפות בסרט תסכן את חייהם של הצעירים, הוא לא היה מלהק את הצוות דווקא בקאבול:
"המטרה בכתיבת ספרים ויצירת סרטים היא עיסוק בגורמים המעצבים את חייהם של בני אדם. אני לא מתכוון להימנע מעיסוק בנושאים מסוימים משום שהם עלולים לפגוע בכמה אנשים. סצנת האונס אינה מפורשת, ובכל זאת השחקן ואביו חששו מכך שהיא תיצור בעיות עבור הילד בהמשך דרכו. אני מקווה שזה לא המצב". לדבריו, "במובן מסויים, הוצאתם של הילדים האלה היא ברכה – קאבול הפכה למקום מסוכן מאוד".

תור הזהב מול הדור החדש

היום (שלישי) ייערך הראשון בסדרה של ארבעה מופעים מוסיקליים הנערכים השבוע ומתבססים על טקסטים של משוררי תור הזהב בביצוע אמנים מפורסמים כאתי אנקרי, ערן צור ושלמה בר. את הסדרה מנהלים אמנותית פרופ' חביבה פדיה ואיש תעשיית המוסיקה ניצן זעירא. לצד המופעים יינתנו הרצאות קצרות ויוקרנו קטעי וידאו ארט.

היום יערך המופע "נשים שרות יהודה הלוי" בהשתתפותן של אתי אנקרי, מורין נהדר, שבחיה בת ישראל ועוד. ברביעי ייערך המופע "הרמב"ם" בהשתתפות ערן צור, נעמי טפלו, אהרון פוירשטיין ולהקתם של ליאת דרור וניר בן גל. בחמישי ייערך המופע "רבי סעדיה גאון", בהשתתפות עובדיה חממה, רות וידר מגן, שי צברי ואחרים. בשבת ייערך "איבן גבירול" בהשתתפותם של שלמה בר, אורי רווח, דניאל זמיר ואחרים.

האירועים ייערכו במרכז ברודט, צייטלין 22, תל אביב.

מְספר שקט, צלול, מרגש: על שי צלר ב"טיים אאוט"

יעל ישראל כותבת במדור הספרים של טיים אאוט על "המסע לאורקולי" של שי צלר:
"כל סופר מתחיל יודע שאנשים אפרוריים ושבורים... הם אחלה גיבורים. הרי לקחת דמות סתמית ולצקת בה עולם פנימי עשיר.... זו מטלה ספרותית ראשונה במעלה. אבל לא כל אחד מצליח לבצע אותה בדייקנות ובשיטתיות כמו שעושה התסריטאי שי צלר".

לדברי ישראל, לצלר "קול מספר שקט, צלול, מרגש ואנושי, שמיטיב לברוח מהטפל, לטוות עלילה אמינה, דמויות שוברות לב ומערכות יחסים שבריריות... בקובץ הראשון שלו מסתמן צלר כקול מעניין ובוטח למדי, בעל עין צופייה וחומלת ואוזן רגישה לקולות הרבגוניים של העולם".

הכי... והכי לא: ציטוטים משעשעים מעולם הספרות

הסאנדיי טיימס מביא את הציטוטים המשעשעים והמביכים ביותר שיצאו השנה מפיהם של סופרים:

התגובה הכי פחות נרגשת של השנה
"אוי, אלוהים. אי אפשר להמשיך להתרגש מכך כל שנה. זכיתי בכל הפרסים באירופה, כל פרס ארור" - תגובתה של דוריס לסינג על הבשורה שזכתה בפרס הנובל לספרות

הניסיון הטוב ביותר לצמצם את המכירות של ספרך
"כשאנשים לוקחים ספר, הם עשויים לרצות משהו שמח שיעודד אותם. במקרה כזה, באמת לא כדאי שיבחרו בספר שלי. הוא המקבילה האינטלקטואלית לסוחט דמעות הוליוודי". - אן אנרייט, על ספרה זוכה פרס המאן-בוקר, The Gathering

ההצהרה המרגיעה של השנה
"אני לא רוצה לערוך עלייך בדיקה גופנית, יסמין, או לעשות כל דבר שעשוי אפילו לרגע להפתיע את כבודך, או את כבודו של כל מוסלמי רודף שלום" - ממכתבו של מרטין אמיס ליסמין עליבהאי-בראון המצדיק את ה"ניסוי המחשבתי" שלו, המציע לנקוט צעדים אנטי-מוסלמיים

מכתב הדחייה המתנשא ביותר
"זו נראית חוויית קריאה מקורית ומעניינת מאוד" - הוצאת פנגווין דוחה פרקים מ"גאווה ודעה קדומה" שהגיש דיוויד לאסמן, כניסוי לבדוק אם הייתה ג'יין אוסטין זוכה בימינו להוציא את ספריה. 18 הוצאות דחו את כתב היד, ורק אחת מהן זיהתה את הפלגיאט

הבחירה הגרועה ביותר שעשתה סופרת במציאת מאהב
"כשמורטון פולרטון פגש באדית' וורטון ב-1907, היה לו עבר הומוסקסואלי שערורייתי, רעייה צרפתייה שממנה התגרש במהירות מפתיעה, מאהבת שסחטה אותו ושבביתה התגורר (למען הנוחיות שבדבר) והוא חש תסכול מהקריירה שלו" - מתוך "חייה של וורטון" מאת הרמיוני לי

הסופרת הכי פחות נלהבת
ש: "כמה זמן, אם בכלל, את מבלה באינטרנט? האם זהו בזבוז זמן או ברכה?"
ג'ני דיסקי: ים של זמן מבוזבז, מבוזבז. אני משחקת פוקר (ומפסידה), אני משחקת לודו ומה ז'ונג, אני נכנסת למטא-פילטר, אני קונה שמלות. הכל. זהו מין גיהנום. לעתים אני חושבת שאחזור למכונת הכתיבה, אבל אי אפשר כבר להשיג את סרטי הדיו" - מתוך שאלון בבלוג של הניו יורק טיימס

הסופרת הכי אנטי-סוציאלית
"סליחה? אני כבר לא יכולה לנסוע, לא יכולה לפגוש זרים, לא יכולה לחתום על ספרים, לא יכולה לכתוב על פי הזמנה. אני צריכה לקרוא ולהתרכז. למה? אין לי מושג". - דף הבית באתרה של הסופרת האמריקאית אנני דילארד

הראיון בעל התובנה הגדולה ביותר
ש: "מה משך אותך לסיפור?"
דניס ג'ונסון: "אין לי מושג"
ש: "כשכתבת את Tree of Smoke, האם היו לך בראש קורא או קהל אידאלי? אם כן, מי?"
ת: "אני כותב לאשתי, לסוכן שלי ולעורך שלי"
ש: האם היו רגעים בתהליך הכתיבה שבהם דאגת שהספר לא יתפוס? אם כן, איך המשכת?"
ת: "למעשה מעולם לא חשבתי על כך לפני כן, אבל עכשיו כשאתה שואל אני מבין שאין לי ממש עניין אם הספרים שלי תופסים או לא". - ראיון עם ג'ונסון שערכה קרן הספר הלאומי האמריקאי, כאשר ספרו הגיע לרשימת המועמדים הסופיים לפרס שלה

מקום שני
המראיינת מריאלה פראסטרפ: "קראתי במקום כלשהו שאת מייחלת לחיים שגרתיים. את חושבת שחיי סופר עשויים לאפשר זאת?"
סופי דאל: "אני חושבת שכן. עד כה, זה בהחלט כך. זה אומר שאני לא צריכה לעלות ולרדת ממטוסים, ואני יכולה לשבת בנחת ולאכול עוגיות".
מ"פ: "אבל האם יש לך משמעת עצמית? רוב הסופרים חיים בתנאים מאוד מבודדים, ואילו את חיה חיי זוהר. האם לא קשה להתרכז?"
ס"ד: "לא, זה אומר שאני יכולה לטבול בתוך ענייני הזוהר ולצאת, וזה נהדר כי אני חושבת שהייתי משתגעת אילו הייתי יושבת לבד... בלי עוגיות. זה טראגי!" - The Book Show ברשת סקאי

הסופר הכי מצמרר
"כשלא עסק בכתיבה, נהג איירה לוין לנגן בפסנתר בדירתו שבפארק אבניו, ולצפות בשכניו דרך טלסקופ ענק" - הספד לסופר שחיבר את "תינוקה של רוזמרי", דיילי טלגרף

מילות השיר החלשות ביותר שכתב זוכה פרס הבוקר
"אל תוותר על הוופל הבלגי / מיד תשכח את צרותיך" - מילותיו של קזואו אישיגורו משיר הנושא לאלבומה של סטייסי קנט, Breakfast on the Morning Tram

ההשוואה העצמית הכי פחות מוצלחת
"האם קפקא היה משלים עם זה? האם הנרי ג'יימס?" - איאן מקיואן טוען בתוכנית הטלוויזיה Todayבעד ויתור על חלוקת פרסי בוקר במסגרת נשף, ולקיים פשוט טקס הענקת פרסים בדומה לנובל,

מקום שני
"בפרפרזה על דברי ולדימיר נבוקוב: אני חושב כמו גאון, אני כותב כמו איש ספר מכובד, אני מדבר כמו אידיוט" - מרטין אמיס מגן על הערותיו בנוגע לאיסלאם בטיעון שלא "כתב" אותם, גארדיין

הדוניסט השנה
"אנחנו רוצים גלידה עם מקופלת; אלוהים, עד כמה: מקל השוקולד מחוספס הגזע טבול בהר של עיסה מנופחת וחיוורת כסיד, שניתן היה לקרוא לה וניל אלמלא היה הדבר הוצאת דיבתם של הפולים השחורים... לא אוכלים גלידה, זוללים אותה. לפתוח פה רחב ולחלום - אולי על הטעם המושלם שטרם יישמו אותו. הטעם שלי יורכב משני הפירות הכי מסתוריים ואלוהיים בעסיסיותם, שניהם מהרפובליקה הדומיניקנית: הקאימיטו לבן הבשר - שטף של טעם מבושם, קל כאתר; וההיפוך שלו, ניספרו - העור החום והכעור מחביא מאחוריו בשר בצבע ברונזה ובטעם דבש" - המרצה והמבקר סיימון שאמה חוגג על גלידה, ווג

פרס על אינפורמציית-יתר
נורמן מיילר לפיליפ רות, בתור לשירותים לפני טקס אשכבה: "פיל, לפעמים אני חייב ללכת לתא טלפון כדי להשתין. אי אפשר פשוט להתאפק בגילי".
רות: "אני יודע, גם אצלי זה ככה" - על פי דיווחו של מיילר לאנדרו או'הייגן

פרס בקטיגוריית 'אקסצנטרי, אני?!'
"אגלה לכם סוד: אני אף פעם, אף פעם לא אוכל בבית. אני יודע שזה מוזר, אבל אני חושב שלאכול בבית זה מבחיל. הפעם היחידה שבה אגיש אוכל בבית היא אם אפגוש מישהו באופן דיסקרטי ככל האפשר. זה קורה פעם בשנה לכל היותר, וגם אז אני לא אוכל. בפריס, אני סועד בקפה דה פלור. אני תמיד אוכל סלט וחביתה עם גבינה. אפילו אם אראה מכרים, אעדיף לשבת לבד. כשאני כותב, אני לא רוצה להוציא את התקע. כתיבה היא חשמל; אתה לא רוצה להקפיץ פיוז.
אשתי (השחקנית אריאל דומבאל) ואני לא מכנים זה את זה "tu" בשיחה. אנחנו משתמשים ב-"vous", הרשמי יותר. כל התיאורטיקנים של הארוטיות יודעים שכאשר אין מרחק, אין גבול; כשאין גבול, אין טאבו; כשאין טאבו, אין דבר עבירה; וכשאין דבר עבירה, אין תשוקה" - הפילוסוף הצרפתי ברנאר אנרי-לוי, יום בחייו, סאנדיי טיימס

הסופרות החגיגיות ביותר
"אני לא מעניקה השנה מתנות לחג המולד - מלבד לילדים, שיקבלו ספרים כרגיל, ומלבד כמה חצאי בקבוקים של שמפניה לחבר ותיק שלי, שצריך שישלחו לו דברים כאלה. אני גם מסרבת לקבל מתנות... חברתי רות רנדל מסרבת לבלות את יום החג עם מישהו זולתה, ואני מבינה את מקור המשיכה לכך. אבל היא ואני נשב ונאכל יחד ארוחת ערב ביום השני של החג, ונעלוז" - מאתר הבית של ג'נט ווינטרסון

הופרדו בלידתן... וכתבו על זה ספר

רותה קופפר מביאה בהארץ את סיפורן המדהים של צמד תאומות זהות שהופרדו בלידתן והכירו זו את זו לראשונה באמצע שנות השלושים לחייהן. השתיים, אליז שיין ופאולה ברנסטין, כתבו על החוויה ספר חדש, Identical Strangers: A Memoir of Twins Separated and Reunited, שיצא בהוצאת רנדום האוס. כל אחת מהתאומות כותבת בספר מנקודת מבטה הפרטית, את סיפורה האישי. לצד סיפורי השתיים מוצגים מחקרים רבים על תאומים.

באורח פלא, גילו השתיים כי אף שגדלו במרחק רב זו מזו (החוף המזרחי של ארצות הברית לעומת המערב התיכון) שתיהן עוסקות בקולנוע למחייתן, והסרט האהוב על שתיהן הוא "מלאכים בשמי ברלין" של וים ונדרס: "עד שפגשתי את אליז חשבתי שלתורשה אין שום משמעות ורק הסביבה אחראית לאופן שבו מתפתחים," אומרת ברנשטיין. "אבל מאז שפגשתי אותה, אני חושבת שהזהות שלי קשורה מאוד לתורשה. אנחנו שותפות לתכונות מולדות רבות. אני חושבת שהתורשה והחינוך משפיעים זה על זה. בעבודת המחקר שעשינו גם התברר שהסביבה יכולה להשפיע על הד-נ-א". שיין: "אנחנו לא מאמינות במשוואות: גנטיקה פלוס סביבה שווה אדם. זה הלחיץ אותי בהתחלה לחשוב שאילו כל אחת היתה מאומצת על ידי המשפחה של השנייה, והיינו גדלות במשפחות ההפוכות, היינו יוצאות כל אחת בדיוק כמו האחרת. אנחנו מבינות שזה לא היה יכול להיות".

אמא של בריטני וספר ישעיהו

כשג'יימי לין ספירס, אחותה בת ה-16 של בריטני, גילתה לעולם שהיא בהריון, נדמה היה שאין כל סיכוי שאימה, לין ספירס, תוציא את ספר ההדרכה להורות שהבטיחה לכתוב. העובדה שהספר אמור היה לצאת בחברת הוצאה לאור נוצרית אדוקה הקטינה את הסיכויים עוד יותר.

והנה, בסוף השבוע התבשרנו דרך פוקס ניוז , כי המו"ל, תומאס נלסון, הודיע כי הספר, "Pop Culture Mom", ייצא, אם כי בעיכוב קל. באתר של ההוצאה, פירסם נלסון הצהרה לפיה "ספרה של לין יהווה אשנב לצד האמיתי של התהילה וההצלחה העולמית, כולל המחיר שאלה גובים. הוא יהווה תיקון נחוץ בעולם שנתון כולו במערך של סדרי קדימויות קלוקלים... אנו מאמינים שאלוהים נמצא בעבודה. הסיפור נכתב עדיין ואנו מאמינים ביכולתו האלוהית "לתת להם פאר תחת אפר" (ישעיהו ס"א)" .