אתר החדשות של הוצאות כנרת זמורה-ביתן דביר | kinnblog.com

פאמוק והגלובליזציה

הסופר הטורקי אורחן פאמוק נשא נאום פוליטי במהלך ביקור באוניברסיטת ג'ורג'טאון שבוושינגטון – אך לא היה זה נאום מן הסוג שהקהל הוושינגטוני רגיל לשמוע. זוכה פרס נובל לשנת 2006 הגיע לאוניברסיטת ג'ורג'טאון כדי לקבל תואר כבוד ביום הולדתה ה-84 של הרפובליקה הטורקית. הוא לא אמר מילה על היחס של ארצו לארמנים או לכורדים, מה שהביא בעבר למעצרו. הוא גם לא התייחס למלחמה בעיראק, אם כי אמר בשנה שעברה בנאום בניו יורק כי מותם של מאות ואלפי בני אדם לא הוביל לדמוקרטיה או לשלום, אלא הצית כעס אנטי-מערבי.

במקום זאת, דיבר פאמוק על הגלובליזציה הספרותית של העולם, ותיאר את הדרך שבה סופר מפעיל את דמיונו כדי לעורר את האחר, את הזר, את האויב שחי בתוך כל אחד מאיתנו ומצליח להפוך אותו ליצור ספרותי מדהים.

פאמוק כבר מרגישת בבית בג'ורג'טאון, הוא דיבר שם בעבר בשנת 2002, כאשר כל הסטודנטים בשנה א' נדרשו לקרוא את ספרו My name is Red, ספרו על העימותים במאה ה-16 בין הגישות המזרחיות והמערביות.
פאמוק תיאר את עצמו בנאומו כנזיר ספרותי. "אני תמיד חושב על סופר כעל אדם שנועל עצמו בחדר, ובונה גשרים בסבלנות בין המילים, כדי לבטא את עצמו. ממש כמו בנאי שבונה גשרים", אמר.

אמא של בריטני מגלה הכל

מגזין "פיפל" דיווח כי אמה של בריטני ספירס, לין ספירס, עובדת בימים אלה על ספרה החושפני המתאר כיצד גידלה את בנותיה המפורסמות. ביוני האחרון נקלעו האם והבת לסכסוך מתוקשר, לאחר שבריטני שלחה לאמה מכתב קשה הישר ממכון הגמילה. רק באחרונה הצליחו השתיים להשלים.

לדברי גורמים יודעי דבר בתעשייה, חתמה לין ספירס על חוזה עם המו"ל תומאס נלסון, שמפרסם גם ספרי תנ"ך ודת, כמו גם את הביוגרפיה של ביל קוסבי.

הספר צפוי להתפרסם באביב 2008 ומתואר כ"סיפורה האישי של לין ספירס, כיצד גידלה את שתי בנותיה המפורסמות, שצמחו מעיירה קטנה ושכוחת אל בלואיזיאנה". ספרה של לין צפוי להיות מלא בפרטים עסיסיים על מערכת היחסים בין האם לבת, עלייתה של בריטני לתהילת עולם וכן על ילדיה של בריטני.

הארי פוטר שמאלני?!

אור הלר מדווח מפריז, הישר ל-nrg:

איך לא עלינו על זה קודם: גיבור ספרי הילדים הארי פוטר הוא שמאלן, וכל מטרת שבעת ספריה של ג'יי קיי רולינג היה לנגח את המשטר הימני התאצ'ריסטי בבריטניה. למסקנה הזאת הגיע הפילוסוף הצרפתי ז'אן קלוד מילנר שניתח את הסדרה לאור הגעתו בסוף השבוע לפריז של תרגום הספר השביעי והאחרון בסדרה לצרפתית.

העיתון השמאלני הצרפתי "ליברסיון" החליט לאמץ את מסקנות המחקר הפילוסופי הזה, ופרסם על כל עמודו הראשי ביום שישי את הכותרת "הארי פוטר שמאלן". "צריך להגיד את זה. מההתחלה של סדרת הארי פוטר, הארי פוטר הוא מאוד פוליטי והספרים מדברים על אנגליה של היום", קובע הפילוסוף מילנר, "כשקוראים את הספר אפשר לראות שרולינג כמו הרבה אנשים באנגליה מאמינה שהמהפכה התאצ'ריסטית היתה אסון".

לטענת הפילוסוף הצרפתי, עולם הקסמים של הארי פוטר במיוחד בבית הספר לקוסמים, מייצג את ההתנגדות למעמד הבינוני: "הדוד והדודה של הארי שהם אילי הון פאר אקסלנס, חיים כמו הגיבורים של העולם של מרגרט תאצ'ר, באחוזה קטנה שבה כל הבתים זהים". ז'אן קלוד מילנר, פרופסור לשפות באוניברסיטה הצרפתית סבור שהסצינה, למשל, בספר "הארי פוטר והאסיר מאזקאבאן" שבו דודתו של הארי מתעופפת כמו בלון היא סאטירה על מרגרט תאצ'ר: "יש כאן התייחסות לסרט הדיקטטור הגדול של צ'ארלי צ'אפלין שמראה שפיגורה מהמעמד הבינוני נעלמת, מה גם ששמה של הדודה של הארי היא מארג', שם שהוא דומה למרגרט".

ספר המשך נוסף ל"חלף עם הרוח"

מתוך מדור התרבות של Ynet:

רט באטלר, הגבר הדרומי השרמנטי שנטש את סקארלט או'הרה ב"חלף עם הרוח", חוזר בשבוע הבא לג'ורג'יה בספר חדש.

הספר, שייחשף ביום שבת, הוא מעין סיפור מחדש של יצירת המופת מאת מרגרט מיצ'ל, מנקודת מבטו של רט, והוא עוקב אחרי באטלר מראשית דרכו בדרום קרוליינה ועד לפגישתו עם סקארלט הדרמתית בג'ורג'יה. הספר החדש, ששמו "Rhett Butler's People", ימשיך כמאה עמודים אחרי שמיצ'ל סיימה את הרומן שלה במשפט "אחרי הכל, מחר הוא יום חדש", והוא ייתרחש בין השנים 1843-1874, ויתפרש על תקופה ארוכה יותר. הוא יספר על ילדותו של באטלר, על חוויותיו בצ'רלסטון הנצורה וכמובן על חיזוריו ואהבתו הבלתי נשכחת לסקארלט או'הרה.

ועדה מיוחדת שאחראית לשמירה על האופי וזכויות היוצרים של "חלף עם רוח" אישרה את הספר, שנכתב בידי סופר אלמוני למדי, דונלד מקק'ייג, בן 67, הכותב בעיקר רומנים על מלחמת האזרחים האמריקאית. למרות שהשימוש בכינוי "כושי" הפתיע בהתחלה את הוועדה, היא קבלה לבסוף את כתב היד.

זהו הרומן השני שמאשרת הוועדה של מיצ'ל. הראשון, "סקארלט" מאת אלכסנדר ריפלי, ראה אור ב-1991. הוא זכה להצלחה מסחרית, מכר יותר מ-6 מליון עותקים ועובד למיני סדרה ברשת CBS, אבל זכה לביקורות גרועות. עם זאת, מאז צאתו לאור, דברים השתנו. "סקארלט" היה מרוח לאורכו ולרוחבו של מגזין "לייף" שנסגר בינתיים, ואילו לרט באטלר וספרו יש עמוד במיי ספייס.

"הציבור עצמו רצה המשך נוסף", אמר פול אנדרסון ג'וניור, אחד משלושת עורכי הדין שמייעצים לוועדה האחראית עיזבונה של מיטשל בנוגע להגנה על זכויות היוצרים של יצירתה המקורית. "אבל זה לא כמו רוקי". אנחנו לא חוזרים בכל פעם שנדמה לנו שאנחנו יכולים להוציא עוד ספר".

הספר "חלף עם הרוח" ראה אור ב-1936 בארצות הברית והוא מספר את סיפור אהבתם של סקארלט או'הרה, בחורה יפה ומפונקת, ורט באטלר, גבר שרמנטי, קשוח וציני, על רקע מלחמת האזרחים האמריקאית בדרום ארצות הברית. הספר תורגם לעברית ב-1971 בידי ג. אריוך וראה אור בהוצאת מ. מזרחי. ב-1939 יצא לארקנים סרטו של ויקטור פלמינג בעקבות הספר. הסרט בכיכובם של קלארק גייבל וויוויאן לי היה לאחד הסרטים המצליחים בהיסטוריה של הקולנוע וזכה למעמד של סרט פולחן.

מה קורא צרפתי במטרו?

מה קוראים הפריזאים במטרו? את זה בדיוק ניסה לבדוק "הגרדיאן" הבריטי.

מסתבר שכשליש מהנוסעים ברכבת התחתית המפורסמת מעדיפים דווקא ספרות אנגלית או אמריקנית, בשפה האנגלית (ממש כך, בניגוד לכל הסטריאוטיפים הרגילים על הצרפתים), ובין הלהיטים ניתן למצוא את הארלן קובן, סופר המתח, ודאגלאס קנדי. גם סופרים אנגלים מצליחים פה לא רע, כמו למשל וויליאם בויד. הצרפתים מתייחסים, כך מתברר, לפול אוסטר כאל נכס מקומי.

את הכתבה המלאה ניתן לקרוא כאן.

שאלימר הליצן לסוף השבוע

ראובן מירן המליץ בסוף השבוע האחרון ב"הארץ" על "שאלימר הליצן" מאת סלמן רושדי, בהוצאת כנרת זמורה ביתן:

סלמן רושדי, שמוצאו קשמירי-בריטי, הוא אחד הסופרים העכשוויים המוכשרים, הנחשבים והמדוברים ביותר בעולם. הוא גם כנראה הסופר היחיד שנאלץ להסתתר מפני מבקשי נפשו זה שנים רבות. לא פלא שהרומן החדש שלו - שעלילתו משתרעת על פני הכפר הגלובלי כולו ומתפרסת על פני עשרות שנים - מתחיל ברצח שמתרחש בלוס אנג'לס אבל שורשיו שתולים באדמת גן עדן אבוד, שכיום מוכה דיכוי וטרור - עמק קשמיר, ערש ילדותו של רושדי.

הספר המרתק הזה מלא וגדוש באירועים אלימים שנראים פוליטיים, אבל בהדרגה מתברר שהמניעים הדוחפים את הגיבורים למעשיהם הקיצוניים הם תמיד רגשיים ואישיים מאוד. למשל, תחושת הנבגדות של גבר קשמירי צעיר ותמים, שאשתו היפה והאהובה נהפכת לפילגשו של אמריקאי רודף תענוגות בן 55, שהוא במקרה גם שגריר ארצו בהודו, ששולטת בקשמיר הפקיסטאנית.

האשה הזאת משדרת ללא אומר לדיפלומט שמתאהב בה "אהבה רומנטית": "אהיה זיוף מושלם של אשה אוהבת ואתה תקבל ממני זיוף מושלם של אהבה" (עמ' 222). אבל היא לא מצליחה "להוציא את בעלה הקרנן ממחשבותיה, ומאחר שהיה בלתי אפשרי לדבר עם מאהבה האמריקאי על דברים חשובים, היא דיברה בלהט על קשמיר, כתחליף.

האמריקאי המאוהב, שאינו מבין דבר מן המתרחש תחת אפו, נסחף למערבולת הסכסוך ההודי-הפקיסטאני ומתחיל להביע דעות פרו-פקיסטאניות בעניין קשמיר. בכך הופך מצבו הנפשי לעמדה פוליטית, והתקשורת ההודית רואה בו סמל לצדקנותה ומוסרניותה של אמריקה האלימה, הצבועה והכובשת.

החומרים שמהם טווה רושדי את עלילותיו בספר הזה כמו נלקחו היישר מתוך הבאר העמוקה של געגועיו למחוזות ילדותו, אהבותיו וחרדותיו - לצד ידע היסטורי ומדיני הממלא את הווייתו בעולם פוסט-מודרני רווי קונפליקטים בלתי פתירים. וכך, בכישרונו האמנותי הגדול של הסופר הנרדף והרדוף, חובר המרכיב הפוליטי וההיסטורי אל היסודות האנושיים הבסיסיים, ויחדיו הם מספקים חוויה ספרותית ממדרגה ראשונה.

עמוס עוז קיבל את פרס אסטוריאס

"הארץ" על זכייתו בפרס אסטוריאס של עמוס עוז:

הסופר עמוס עוז, שהוזמן באחרונה להיפגש עם ראש הממשלה אהוד אולמרט, אומר שאינו בוטח בהנהגה הפוליטית הנוכחית, ומאשים אותה בהיעדר אומץ לב להגיע להסכם עם הפלשתינאים. עוז סירב להתייחס במישרין לשיחות שקיים עם אולמרט, בתיווכו של ח"כ חיים אורון ממרצ, אך בירך על התבטאויות ראש הממשלה בזכות הפתרון של שתי מדינות.

עוז אמר את הדברים, בשיחה עם "הארץ", בספרד, שם זכה ביום שישי בפרס אסטוריאס, העיטור הגבוה ביותר של המדינות דוברות הספרדית. זאת, בזכות תרומת הרומנים שלו לספרות העולמית ומאמריו המטיפים לשלום.

לדברי עוז, ממשלת ישראל מתנהגת כרופא שמסרב לבצע ניתוח חיוני, אף שהחולה מוכן לעבור אותו. הוא הוסיף כי "למרות שהציבור אינו רוקד ברחובות, הוא בשל לפתרון על בסיס מתווה קלינטון, הבנות טאבה והסכם ז'נווה". עוז הזהיר שהחמצת ועידת אנאפוליס והקרע בין חמאס לפתח יהיו "קטסטרופה".

עוז קרא לממשלה להסכים להפסקת אש עם חמאס בעזה, והזכיר שישראל קיימה הפסקות אש והסכמי שביתת נשק עם מדינות ערב. לדבריו, אף שחמאס אינו מעוניין במו"מ לשלום עם ישראל, הפסקת אש עם הארגון תקל על ממשלתו של מחמוד עבאס לקדם את המו"מ ולהגיע להסכם עם ממשלת ישראל.

עוז הסתייג מהאיומים לתקוף את מתקני הגרעין של איראן, והציע להחליף את המדיניות הנוכחית במדיניות של הרתעה הדדית. הוא ציין כי איש אינו מציע לתקוף את פקיסטאן, שהיא מדינה איסלאמית בעייתית, המצוידת כבר בנשק גרעיני. לדבריו, "בעוד 15 שנה לכולם יהיה נשק גרעיני, ומאזן האימה ירחיק את הסכנה של התקפה גרעינית".

שעות אחדות לפני קבלת פרס נסיך ספרד לספרות, הציע עוז לארגן ביקורים של בני נוער ישראלים בערי ספרד, שבהם צמחה תרבות יהודית עשירה, כדי ללמדם שאירופה אינה רק רדיפות וגירושים. הוא מתח ביקורת על אופי המסעות של תלמידים ישראלים לפולין. "אני מצטער על כך שהפכו את המסעות הללו לחינוך לאומני. לא הייתי מרשה לבקר במחנות הריכוז בלי שהביקורים הללו ישולבו במפגשים עם בני נוער פולנים, אנשי חינוך וחסידי אומות עולם, ויבקרו בריכוזים היהודיים", אמר.

עוז מתח ביקורת נוקבת על אמצעי תקשורת ישראליים, שהפכו את יום השנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ליום השנה וכלי ביטוי לרוצח יגאל עמיר. הוא קרא לעיתונות "המצהיבה" לעשות חשבון נפש.

לעיתונאים שביקשו שלשום לדעת אם הוא מאוכזב שגם השנה ועדת פרס נובל לספרות פסחה עליו, השיב בדיפלומטיות שלא מעט סופרים ישראלים ואחרים לא זכו עדיין בפרס הזה, והוסיף שלא ימות אדם לא מאושר אם יסיים את חייו בלי שיזכה בו.

זוכים אחרים בפרס "אסטוריאס" הספרדי לשנת 2007:

"יד ושם" (בתצלום: היו"ר אבנר שלו) על קידום סובלנות דרך זיכרון השואה

מיכאל שומכר על זכייתו 7 פעמים באליפות העולם במירוצי פורמולה-1

אל גור על פעילותו להסבת תשומת הלב הבינלאומית לבעיית שינויי האקלים.

המשלוח באמזון מתייקר

nrg מדווח על התייקרות מחירי המשלוח באמזון.קום:

אם אתם לא אוהבים לכתת רגליכם בין חנויות ספרים קטנות כגדולות והורגלתם למצוא את חמרי הקריאה והמוזיקה שלכם באמזון, הרי שיש לנו בשורות מעט מבעסות עבורכם: בענקית המסחר האלקטרוני החליטו להעלות מחירים באופן דרמטי בכל הקשור לישראל.

אם עד עכשיו נאלצתם לשלם כ-3 דולר וחצי עבור משלוח של אלבום או ספר נחשק ונדיר, מעתה והלאה תיאלצו לשלם לא פחות מ-7 דולר למשלוח. אל הסכום הזה תצטרכו להוסיף 4 דולר עבור כל פריט. במקרה שתזדקקו למשלוח מהיר, תיאלצו לשלם עוד יותר – סכום של 10 דולר, אליו יצטרף תשלום של 6 דולר עבור כל פריט בודד.

יש לציין כי עד כה אמזון נקבה במחירים סבירים בכל הקשור לעלויות השילוח. עליית המחירים עשויה להיות קשורה למספר שינויים, כש העיקרית שבהם הוא עליית מחירי השינוע של המוצרים מארצות הברית למזרח התיכון, עניין שלוקח בדרך כלל כשבוע עד 10 ימי עבודה.

אתרים מקומיים עדיין קובעים תעריפים גבוהים מהתעריף הנוכחי של אמזון למשלוחים בין יבשתיים. כך, למשל, תיאלצו לשלם באתר דיבוק כ-45 שקל עבור דמי משלוח ועוד 35 שקל עבור כל פריט נוסף. את המחירים באתר בוקנט, השייך לרשת "צומת ספרים", אנחנו לא יכולים לומר לכם, מכיוון שהאתר מיידע את הלקוח על מחיר המשלוח רק לאחר שהוא בוחר בספרים המיועדים – אז הספרים נשקלים והמחיר נאמר למזמין החבילה.

אמזון, שנוסדה ב-1994 על ידי ג'ף בזוס, הפכה עם 13 שנות קיומה לאחת מחברות המסחר הגדולות בעולם. היא מחזיקה במחסניה שבוושינגטון מיליוני ספרים, תקליטים, קסטות, תקליטי ויניל, דיסקים ושאר פרטים קמעונאיים שמועברים מיעד אחד לאחר.

בתי הקפה בחנויות הספרים בטהראן נסגרים

בתי הקפה הספרותיים הפכו לגן עדן של ממש עבור תולעי הספרים ברחבי העולם, כמקומות שמשלבים אהבה למילה הכתובה והנאה שבבילוי בבית קפה. ואולם, הרשויות באיראן ממש לא מרוצות מהמגמה העולמית הזו.

ארבע חנויות ספרים בטהרן נסגרו השבוע, לאחר שבתי הקפה שנפתחו בחנויות אלה קיבלו אולטימאטום של 72 שעות, מהרשות הממשלתית המפקחת על המסחר. ההוראה הובילה לסגירת בית הקפה של חנות הספרים המוכרת ביותר בעיר, נשאר א-סלאס, שאירחה אירועי קריאה שבהם השתתף בין היתר אורחאן פאמוק, זוכה פרס נובל.

הרשות הצדיקה את הסגירה בהכרזה שבתי הקפה הפכו למקומות התגודדות מסוכנים. ואולם, מבקרים טוענים כי מדובר בצעד נוסף להגבלת התאספות של אינטלקטואלים.

הוכרזו המועמדים לפרס הבוקר האסייתי

הסופרת הבורמזית, נו נו יי אינווה, היא בין המועמדים האחרונים לפרס מן-אסיה לספרות. הסופרת, הפועלת ברנגון, הגיע לרשימה הסופית עם ספרה Smile As They Bow, שעוכב במשך שנה בצנזורה בבורמה לפני שאושר לפרסום, ואז גם תורגם. כמו מרבית ספריה של נו נו יי אינווה, עלילת הספר מתרחשת באזורים הכפריים והנידחים ביותר של בורמה. העלילה עוקבת אחר חייהם של כמה צעירים – דייזי ג'יימס, גבר הנוהג ללבוש בגדי נשים, בן זוגו מין מין וקבצנית צעירה המתאהבת במין מין בפסטיבל הרוחות השנתי המתקיים מדי אוגוסט. הספר יראה אור באנגלית בספטמבר 2008.

"אני שמחה מאוד", אמרה הסופרת ל"מיאנמאר טיימס". "במשך 20 שנים הקדשתי את חיי למה שאני אוהבת לעשות. למרות כל הקשיים והמכשולים שעמדו בפניי, שמי הצליח לצאת מגבולות מיאנמאר".

פרס מן-אסיה לספרות מתרכז ביצירות חדשות כמו גם ביצירות שלא פורסמו בשפה האנגלית, במטרה לעודד פרסום יצירות רבות של סופרים וסופרות מאסיה. הרשימה הסופית מכילה 23 מועמדים, שנבחרו מרשימה ארוכה עוד יותר של 243 סופרים וסופרות מרחבי אסיה.

ברשימה מופיעים סופרים מהודו, סין, אינדונזיה והפיליפינים. הזוכה בפרס יוכרז בחודש נובמבר בטקס חגיגי בהונג קונג.

מפגשי קוראים עם אשכול נבו

הסופר אשכול נבו, מחבר רב המכר החדש "משאלה אחת ימינה", ייפגש עם קוראיו ברחבי הארץ. לפניכם מועדי המפגשים הצפויים בחודשים הקרובים:

28.10.07 ירושלים, גבעת רם, אגודת הסטודנטים, בניין שרמן, קומת הגלריה, 18:30
8.11.07 באר שבע, צומת ספרים במתחם "ביג", 20:30
12.11.07 ירושלים, בית הלל, הר הצופים, 18:30
15.11.07 נס ציונה, ספרייה עירונית, רחוב השריון 1, 20:00
26.11.07 נהלל, ויצ"ו, 20:30
3.12.07 חיפה, בית אבא חושי, רחוב אבא הלל סילבר 71, 19:30
17.12.07 קריית מוצקין, אשכול פיס, רחוב דקר 11, 20:00
24.12.07 ראש העין, ספרייה, 20:00
15.1.08 ראשון לציון, מכללת "עלמא", 20:30
23.1.08 ירושלים, בית הקפה "תמול שלשום", 19:00
6.2.08 זכרון יעקב, מוזיאון העלייה הראשונה, רחוב הנדיב 2, 19:30
13.2.08 עומר, בית התרבות, 20:00

ספר לשבת

חיי שניים מאת ויקראם סת (מאנגלית: דינה מרקון, הוצאת זמורה-ביתן):

שאנטי בְּהארי סת נולד ב-1908 בהודו ובשנות השלושים נשלח לברלין ללמוד רפואת שיניים. שם הצטלבה דרכו בראשונה עם אשתו לעתיד, צעירה יהודייה הנאמנה למולדתה גרמניה. החברות בין שאנטי השחור להני היֶקית פרחה, וכשהני נמלטה מגרמניה לאנגליה, חודש לפני פרוץ המלחמה, פגשה בתחנת ויקטוריה את האדם היחיד שהכירה שם: שאנטי.
ויקראם סת, שבגיל 17 נשלח לאנגליה לגור אצל דודו ודודתו חשוכי הילדים, טווה את סיפור חייהם המדהים. התוצאה היא מארג מהפנט של הודו, הרייך השלישי והשואה, ישראל ופלשתינה, גרמניה שלאחר המלחמה ובריטניה של העת החדשה.
חיי שניים הוא בעת ובעונה אחת סיפורה של תקופה אלימה מבעד עיניהם של שני ניצולים ודיוקן אינטימי של החברות ביניהם, חיי נישואיהם ואהבתם האיתנה והמורכבת.

"בלתי נשכח... זהו ספר על אהבה, אומץ וחברות ועל אותם מעשים של רוחב לב שאלמלא הם לא היה ניתן להאמין בָּאנושיות"
טיימס

"סיפור מאלף הכתוב באופן מרתק... בניסיונו להתחקות אחר הילדוּת ושנות הבגרות המוקדמות של שני גיבוריו סת אינו משאיר אף אבן במקומה"
ניו יורק טיימס

"ויקראם סת מכיר בקשיים העומדים בפני ההיסטוריון, והוא זהיר בשימוש שהוא עושה בהשערות ובעובדות לא מוצקות... כישרונו ונכונותו לשמש שופר למאורעות אישיים והיסטוריים כאחד הם שהופכים את הספר לנפלא כל כך"
האקונומיסט

ויקראם סת נולד ב-1952 בהודו ולמד בה, באנגליה, בקליפורניה ובסין. ספרו הראשון, "שידוך הולם" (זמורה ביתן), נמכר בעולם ביותר ממיליון עותקים.

1.1
בגיל שבע-עשרה באתי לאנגליה לגור עם דודתי ודודי, אחיה של סבתי. הוא היה ממוצא הודי, היא גרמנייה. שניהם היו בני שישים. בקושי הכרתי אותם אז.
היה זה אוגוסט 1969 - עונת המונסונים בכלכותה. כמה ימים לפני הנסיעה לקחה אותי אמי למקדש כדי שיברכוני, מעשה לגמרי לא אופייני לה. היא ואבא ליוו אותי לנמל התעופה דוּמדוּם. בצהריים נחת המטוס בהיתרו. דודי ודודתי עדיין היו בחופשה השנתית שלהם בשווייץ, וככל הזכור לי פגש אותי בנמל התעופה מישהו מהחברה שאבי עבד בה. הדבר הראשון שהותיר בי רושם היה רוחבו של הכביש שהוביל ללונדון (תחת שמים אפורים). שיכנו אותי ללילה במלון קודר אי-שם בקרבת גרין פארק. באותו ערב חזרו דודי שאנטי ודודתי הֶני משווייץ, ולמחרת התייצבנו אני והמטען שלי לפני דלת ביתם. התבוננתי בבית שבשנים הקרובות עתיד להיות ביתי. תיבת דואר אדומה ניצבה לא רחוק מהשער של קווינס רוד 18 שבהֶנדוֹן; התיבה היתה עתידה להיות לי מגדלור בכל פעם שהתנהלתי בכבדות מתחנת הרכבת התחתית. בקדמת הבית היה גן קטן, מוקף חומה נמוכה ומטופח להפליא, ובו כמה שיחי ורדים שעמדו במלוא פריחתם. שביל הוביל אל דלת הכניסה. מימין לו היתה קבועה לוחית פליז מבהיקה, נטויה, ועליה הכתובת:

ש"ב סֶת
מוסמך לכירורגיית פה ולסת, בוגר המכללה המלכותית למנתחים (אדינבורו),
בעל תואר בוגר במדעים
דוקטור לרפואת שיניים (ברלין)
רופא שיניים

הנחתי את המטען שלי על מדרגת הכניסה. המחשבה שאני עומד לפגוש אנשים שלא ראיתי שנים ושלא ממש הכרתי, ושאני עומד לחלוק איתם את ביתם, עשתה אותי מתוח ועצבני. כך או כך הייתי ביישן להחריד. כעבור רגע צילצלתי בפעמון.
דודה הני הופיעה. היא היתה צנומה, גבוהה ונאה, בעלת תווי פנים חדים, ולא נראתה בת שישים. בקבלת הפנים שלה היתה יותר התלהבות מחמימות, והיא הובילה אותי פנימה דרך חדר כניסה שרצפתו צופתה לינוליאום, שישבו בו שלושה או ארבעה אנשים שדיפדפו בכתבי עת ישנים. "המטופלים של שאנטי," הסבירה. היא שירבבה את ראשה אל המרפאה וקראה בקולה הגבוה, "שאנטי, ויקי כאן," לפני שפתחה את דלת חדר האורחים. "לא, תשאיר את המטען במסדרון, ליד המדרגות," אמרה דודה הני. "עכשיו שב ואכין לנו תה." כיוון שאמא אמרה לי לא לעשות צרות ותמיד להיות לעזר, הצעתי את עזרתי. דודה הני לא היתה מוכנה לשמוע על כך. התיישבתי והתחלתי לסקור את החדר. הכול נראה מסודר להחריד, כולל סט השולחנות הסלוניים הממורקים וארונית הטלוויזיה המבהיקה. דודה הני הביאה שלושה ספלי תה, וזמן קצר לאחר מכן לקח לו דוד שאנטי הפסקה מעבודתו. עדיין היה לבוש בחלוק הלבן של רופאי שיניים. מיד כשנכנס חיבק אותי, ואחר כך נסוג לאחור ואמר, "תנו להביט בוויקי הקטן שלי. כל כך הרבה שנים עברו מאז שראיתי אותך. עכשיו ספר לי מה שלום ההורים ואיך היתה הנסיעה שלך. יש לך את כל הציוד שנחוץ ללימודים? אכלת בכלל? הני, רואים שהילד גווע מרעב. אנחנו צריכים לפטם אותו קצת. בואי נפתח קופסת בוטנים. הראית לו את החדר שלו?" דודה הני הביטה בו בקוצר רוח. פתאום הציץ דודי בשעונו, גמע את התה שלו בגמיעות גדולות ומיהר לחזור אל המרפאה. באותה עת התייחסתי לגובה שלי ברגישות רבה, ונרתעתי בכל פעם שמישהו קרא לי "קטן." עם זאת קומתו של דוד שאנטי היתה נמוכה אף מקומתי, ודודה הני התנשאה מעליו. לא אהבתי גם שקוראים לי ויקי, אף על פי שבהודו סיומת ההקטנה הזאת אינה נחשבת שם חיבה נשי. אבל בעיקר הוצפתי הקלה. דיבורו של דודי מילא, ובעצם הציף, את כל שתיקות המבוכה שלי. וחיבוקו גרם לי להרגיש רצוי, אף על פי שהוא חיבק אותי רק ביד אחת. זרועו הימנית, בהיותה מלאכותית, נמנעה מלחבק.

1.2
ביקרתי באנגליה פעמיים קודם לכן. כשהייתי בן שנתיים וחצי הפלגתי עם דוד ודודה שבמקרה היו בדרכם לשם. עמדתי להתאחד עם הורי שעזבו את הודו כשנה לפני כן: חברת ההנעלה בּאטָה, שהעסיקה את אבי, העבירה אותו למשרד הראשי בלונדון. הושארתי בבית בהשגחת סבתי האלמנה, אמהּ של אמי (שקראתי לה אָמָה), ומאוד נקשרתי אליה. כשהתחלתי לדבר, עמדה אָמָה על כך שאדבר אך ורק הינדית. היא עצמה שלטה בשתי השפות באופן מושלם, אבל החליטה שבאנגליה כבר אשמע אנגלית די והותר. לפיכך כשנמסרתי לידי ההורים שלי בלונדון, הם נוכחו לדעת שאיני מסוגל לדבר או להבין אף לא מילה אחת בשפת המקום.
סמוך לזמן שבו הגעתי נלקחתי לביתם של דוד שאנטי ודודתי הני. בזמן שהותה של אמי באנגליה דוד שאנטי התחבב עליה מאוד, והיא התחבבה עליו. גם הוא וגם דודה הני אהבו ילדים וציפו לבואי בקוצר רוח. איני יודע אם היה זה בשל רגשנותו של דוד שאנטי, או בעטיים של גון עורה ותווי פניה האירופיים של דודה הני, אך עד מהרה נתקפתי אי-נוחות. "לא מוצא חן בעיני פה, אני רוצה הביתה," הכרזתי בתקיפות בהינדית. דוד שאנטי נראה המום. כשדודה הני שאלה אותו מה אמרתי, הוא אמר לה שאני נהנה כאן ושאבוא לבקר אותם שוב, אבל כרגע אני עייף וצריך לחזור הביתה לנוח. בלי קשר למה שדודה הני ייצגה בעינַי, בעיני משפחתו הענפה של דוד שאנטי בהודו היתה האישה הזרה חידה. דודי התחתן מאוחר, בשנות הארבעים לחייו, ושלא כמקובל, לא הביא את אשתו להודו כדי להציגה בפני כולם. לא היו להם ילדים. היא נתפסה כגרמנייה - גבוהה, בוטה למדי, ומי שאין לה פנאי למחויבויות שבטיות בסגנון ההודי. כפי שדודה הני אמרה כעבור שנים: "קשה מאוד להתלהב מכל המבוגרים האלה," זרים גמורים שצצים כל כמה זמן ומציגים את עצמם כאחייניות או כאחיינים שלך." אפילו אמי, שדודה הני חיבבה, מעולם לא הועלתה לדרגת אחייניתה. בכל פעם שהורי צילצלו בפעמון, היתה פותחת את הדלת, סוקרת את המבקרים שעמדו על המדרגה העליונה וצועקת בקול גבוה וחד: "שאנטי, הקרובים שלך באו." כעבור שנה וחצי נשלחתי חזרה לכלכותה עם סבתי, שהגיעה ללונדון בפתאומיות ובאופן לא צפוי בטיסת צ'רטר. הורי נשארו באנגליה שנה נוספת. כששבו לכלכותה היה איתם אחי הקטן שׁאנטוּם. ביקורי השני בלונדון התקיים כשהייתי בן תשע, ונמשך רק כחודש ימים. אחד הזיכרונות שנשארו לי מאותו ביקור הוא זיכרון דמותה של ג'קי, האוֹמנת השמנמנה והיפה מקווינס רוד 18, שעוררה את החשק לחבק אותה ושהתאהבתי בה. אך המאורע שהותיר בי את הרושם העז ביותר, שעם השנים אולי אף הלך והתעצם, התרחש באחד מערבי הברידג' שדוד שאנטי ודודתי הני נהגו לערוך מפעם לפעם בשבתות. דוד שאנטי התייחס למשחק הברידג' ברצינות רבה, ואבי התקין בשבילו שולחן מתקפל מעור, שעליו יוכל לפרוש בנוחות את הקלפים שלו ולשחק בידו השמאלית. הצפייה במשחק המשונה ורווי המתח, שהתנהל כולו בדממה מוחלטת כמעט אשר נקטעה פתאום בפרצי דברנות סתומים ואף ארסיים, הפילה עלי שעמום. השעה היתה מאוחרת. דיפדפתי בערֵמת כתבי עת בחדר הסמוך. באחד מהם - נדמה לי שזה היה "לייף" - היה מאמר על אדולף אייכמן, ולצדו איורים. כיום איני זוכר הרבה ממה שהיה כתוב שם, אבל ודאי סוּפּר בו על פשעיו, על לכידתו ועל המשפט שלו. בשלב כלשהו, אולי בהפסקה שבין המשחקים או כשהיתה "דָמִי," נכנסה דודה הני לחדר, וכשראתה מה אני קורא, אמרה לי: "ובכן, ויקי, מה דעתך עליו?" תשובתי היתה שזהו אדם רשע, אדם נורא. זו היתה כמדומה תגובה טבעית למדי, אבל היתה לה השפעה עזה על דודה הני. "זה מה שאתה חושב? זה מה שאתה חושב?" אמרה והביטה בי במבט חקרני. אך במקום להמשיך לשוחח על הנושא יצאה מהחדר, ואני המשכתי לקרוא.

1.3
עתה, בגיל שבע-עשרה, שוב מצאתי את עצמי בביתם של דוד שאנטי ודודתי הני, מתוודע מחדש אליהם ואל סביבתי.
הבית בקווינס רוד 18 היה בית דו-משפחתי גדול במרחק של כחמש דקות הליכה מתחנת הרכבת התחתית הֶנדוֹן סנטרל שבקו הצפוני, כמה תחנות אחרי שהרכבת הגיחה מהמנהרה אל האוויר הפתוח. לבד משתי עליות הגג, השתרע הבית על פני שתי קומות. בכל קומה היו ארבעה חדרים. החדר בקומה התחתונה, שטוף השמש ביותר, שחלונו הגדול השקיף אל הצד הדרומי, שימש כמרפאה של דודי. הוא בילה בו יותר משמונה שעות מדי יום, והיה זקוק לאור. מהמרפאה נשקפו הגן שבקדמת הבית, ורדיו והלוחית הנוצצת שהכריזה על כישוריו המקצועיים של דודי; מעבר לכביש הסואן השתרעו מרחביו הירוקים של פארק הנדון ודרומה משם - הגבעות של המפּסטד. מעבר למסדרון, ששימש כעין חדר המתנה למטופלים, היה ממוקם חדר האורחים. הוא הופרד מחדר האוכל הקטן בדלת הזזה מזכוכית, שהושארה פתוחה בכל פעם שנערכה בבית מסיבה. חדר האוכל הוביל אל מטבח גדול עם רצפת לינוליאום, קודש הקודשים של דודה הני; זה הוביל בתורו אל הגן הצר והמוארך בירכתי הבית, ובו זוג עצי תפוח מסוקסים שהניבו פירות מעוותים בצורתם אך חמצמצים ומענגי חך. גרם מדרגות טיפס מהמסדרון בצורת האות L . בקומה העליונה, מעל למטבח, נמצא מה שכּוּנה "חדר הרנטגן," שעדיין שימש מפעם לפעם לפיתוח צילומי רנטגן, אך עתה היה בעיקר חדר אחסון לכל סוגי החפצים, החל בזהב לשיניים תותבות, דרך עיתונים מצהיבים, וכלה בתריסרי בקבוקים של מי טוניק של שוופס. דוד שאנטי היה מעין אספן גרוטאות. גם בקומה העליונה היה חדר אורחים, בדיוק מעל למרפאה, שמסיבה כלשהי כמעט מעולם לא השתמשו בו אף על פי שהיה שטוף שמש. חפץ החן העיקרי בו היה תוכי קָקָדוּ ענקי וצבעוני מפורצלן. שני החדרים הנותרים שימשו חדר השינה של דודי ודודתי וחדר שינה לאורחים. בכל מקום נמצאו וילונות טוּל בשפע. השירותים וחדר האמבטיה היחידים בבית כולו היו ממוקמים בקומה העליונה. במעלה גרם המדרגות הצר, ממש מתחת לגג המשופע, שכנו שתי עליות הגג, ולכל אחת מהן חלון קטן. לפי התוכנית, אחת מעליות הגג האלה עמדה לעבור שיפוץ כללי, כדי שיהיו לי חדר משלי ופרטיות ללימודים. היא היתה ממוקמת ממש מעל חדר השינה של דוד שאנטי ודודתי הני, ומפעם לפעם, בערבים, שמעתי אותם מדברים או רבים ביניהם בגרמנית. החדר שלי עוד לא היה מוכן, ולכן שיכנו אותי בחדר השינה לאורחים. בתחילה שהיתי שם רק כמה ימים, מפני שהסמסטר בבית הספר טונבּרידג' עמד להתחיל. זכיתי במלגת לימודים לקראת בחינות בגרות ברמה מוגברת, על סמך תוצאותיהן של בחינות הסיום שלי בדוּן, הפנימייה שבה למדתי בהודו. עם זאת אמי לא התלהבה בכלל מהרעיון שאסע לאנגליה בגפי: מין, סמים והשחתת מידות כללית היו חששותיה הגדולים. ואולם ידו של אבי היתה על העליונה: הוא אמר לה שאם תמנע את נסיעתי, אנטור לה טינה כל חיי. ייתכן שאמא לקחה אותי אל המקדש כדי לשמור עלי מפיתויי אורחות החיים האנגליים. דוד שאנטי נועד לשמש אמצעי ביטחון נוסף. הוא היה אמור לפקוח עלי עין, לדווח להם על התנהגותי, ובאופן כללי להיות parentis loco in ,הורה לכל דבר. אלמלא התגורר באנגליה, ספק אם אמא היתה מרשה לי לנסוע; והצדק היה עם אבי: ספק אם הייתי סולח לה על כך.

בלגן בספריית הקונגרס

כשישית מכל הספרים וכתבי העת בספריית הקונגרס בארצות הברית אינם נמצאים במקום שבו הם אמורים להיות, בגלל פגמים בשיטת האחסון – כך עולה מסקר שהוצג בקונגרס. בכירים בספרייה אמרו כי החומרים האבודים לא נעלמו באמת אלא נמצאים בספרייה, במקומות הלא נכונים.

חוקרים שבדקו את הנושא בספריית הקונגרס גילו כי 17 אחוזים מכל החומרים המוזמנים בספרייה אינם נמצאים. ארבעה אחוזים מהחומרים נמצאו במדפים סמוכים, או שסומנו במספר הלא נכון, ומנהלי ספריית הקונגרס אינם מסוגלים להסביר היכן נמצאים 13 אחוזים מן הספרים.
. בעקבות הממצאים החליטו כמה חברי קונגרס להזמין לשימוע את הספרן הראשי של הקונגרס.

ספריית הקונגרס נוסדה ב-1880 והיא ספריית המחקר הגדולה בעולם. נמצאים בה 135 מיליון פריטים, מתוכם כ-20 מיליון ספרים, 59.5 מיליון פריטים במחלקת כתבי היד, וכמעט 3 מיליון הקלטות קוליות.

הסרט המבוסס על ספרו של אתגר קרת - בראש טבלת ההכנסות

מתוך "הארץ":

הסרט "חותכי ורידים: סיפור אהבה", המבוסס על הנובלה "הקייטנה של קנלר" המופיעה בספרו של אתגר קרת באותו שם, עלה בסוף השבוע לאקרנים בארצות הברית. לפי "וראייטי", סרט הביכורים של הבמאי הקרואטי גוראן דוריץ' מוביל את טבלת ההכנסות של סרטים שיצאו בסוף השבוע בארצות הברית בהפצה מוגבלת - הוא הכניס יותר מ-38 אלף דולר בשלושה אולמות בלבד.

הביקורות לסרט מעורבות, אך ב"ניו יורק טיימס" הוא זכה לביקורת טובה והוכתר כ"בחירת המבקרים" של העיתון. הסרט, בכיכובם של פטריק פוגיט ("כמעט מפורסמים") והזמר טום וייטס, מתאר חיים שלאחר המוות, ומביא את סיפורו של צעיר שבור לב שהתאבד ויוצא למסע בעקבות אהובתו שאף היא התאבדה. לפני כמה חודשים תקפו את הסרט ארגונים אמריקאיים, שטענו כי הוא מעודד התאבדויות, ובכך למעשה תרמו לעיסוק התקשורתי בסרט ולפרסומו.

"חותכי ורידים" הוצג בבכורה כבר בפסטיבל סאנדאנס בשנה שעברה, וכמעט שנה וחצי חלפה עד עלייתו למסכים. לדברי קרת, העיכוב נבע משיקולים משפטיים של חברות הפצה אמריקאיות. "הוא הצליח מאוד בסאנדאנס והיו שלוש חברות הפצה שרצו אותו, אבל המחלקות המשפטיות שלהן חששו מתביעות כי הסרט עוסק בהתאבדויות", אומר קרת. "בסופו של דבר, מפיץ אותו עכשיו מפיץ שמתמחה בסרטי אימה. זו בסך הכל קומדיה רומנטית, אבל הוא כנראה היחיד שלא חשש שיתבעו אותו".

בעוד כשבועיים אמורה הפצת הסרט להתרחב והוא יוקרן על 500 מסכים בארצות הברית.

דוריס לסינג מדברת על הכל

הסופרת זוכת פרס נובל, דוריס לסינג, תיארה את מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר כ"לא יוצאת דופן ולא נוראית" כפי שאנשים חושבים. הסופרת בת ה-88, שזכתה בפרס נובל לספרות בתחילת החודש, אמרה כי יהיו מי שיחשבו שהיא מטורפת בארצות הברית, ואולם יש לבחון את מתקפת הטרור בארצות הברית בהקשר של המתקפות של ה-IRA בבריטניה.

"אירועי 11 בספטמבר היו מזעזעים, אבל כשבוחנים את ההיסטוריה של ה-IRA, מה שקרה לאמריקניים הוא לא כל כף נורא", אמרה לסינג לעיתון הספרדי "אל פאיס". "האמריקנים בטח יחשבו שאני מטורפת. המון אנשים מתו, שני בניינים קרסו, אבל זה לא היה כה יוצא דופן כמו שהם חושבים. הם עם תמים מאוד, או שהם מציגים עצמם ככאלה. אנשים שוכחים שה-IRA תקף את הממשלה שלנו בפצצות".

כ-3,000 בני אדם נהרגו במתקפת הטרור ב-11 בספטמבר בניו יורק ובוושינגטון. יותר מ-3,700 בני אדם מתו ועשרות אלפים נפצעו ב-30 שנות אלימות בצפון אירלנד. לסינג, מחברת "מחברות הזהב", חשפה גם את הבוז שהיא חשה כלפי טוני בלייר ונשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש. "תמיד שנאתי את טוני בלייר, מההתחלה", אמרה. "הרבה שנאו את בלייר. אני חושבת שהוא הביא אסון על בריטניה וסבלנו בגלל שנים רבות". "לגבי בוש, הוא פשוט אסון עולמי. או שהוא טיפש, או שהוא חכם מאוד. צריך גם לזכור שהוא בא ממעמד שתמיד הרוויח ממלחמות" הוסיפה הסופרת.

לסינג, שנולדה להורים בריטיים באיראן, צוטטה כאומרת שהיא שונאת את איראן ואת ממשלת איראן, האכזרית והמרושעת. לדבריה, איש אינו מבקר אותו באמת בגלל סוגיית הנפט.

מילן קונדרה זכה בפרס על "הקלות הבלתי נסלבת של הקיום"

מתוך ynet:

הסופר מילן קונדרה זכה בפרס צ'כיה לספרות על ספרו "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום", שפורסם לראשונה לפני כשנה בארץ מולדתו. הספר ראה אור ב-1984 בצרפתית, אך למרות הצלחתו הוא הופיע בצ'כית לראשונה רק לפני כשנה, והיה לרב מכר במשך שבועות רבים.

קונדרה נולד בצ'כיה ב-1929, אך לאחר שהוחרם על ידי המשטר הקומוניסטי עזב ב-1975 את מולדתו לטובת מגורים בצרפת. החל מאמצע שנות השמונים כתב את ספריו בצרפתית, והוא מתרגם אותם לצ'כית בעצמו, במשורה. "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" הוא הספר הרביעי בלבד מספריו שרואה אור בצ'כית, אף שכבר חלפו 17 שנה מאז נפילתו של המשטר הקומוניסטי. לפניו יצאו "הבדיחה", "מחול אחרון ופרידה" ו"אלמוות".

לדברי משרד התרבות הצ'כי, שלח קונדרה מכתב לשר התרבות הצ'כי ובו הביע הוקרת תודה על קבלת הפרס, בסך של כ-16 אלף דולרים. קונדרה הודיע גם כי לא יוכל להגיע לטקס הענקת הפרס עקב בעיות בריאותיות.

"הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" ראה אור בעברית בתרגומה של רות בונדי בהוצאת זמורה ביתן.

דמבלדור הוצא מן הארון

סערה בעולמו של הארי פוטר, עם היוודע דבר נטייתו המינית של רב הקוסמים דמבלדור - מדווח "הארץ":

בעקבות חשיפתה של מחברת ספרי הארי פוטר, ג'יי-קיי רולינג, כי רב הקוסמים אלבוס דמבלדור הוא הומו, קיבלו כמה פרקים העוסקים במנהל בית ספר הוגווארט וביריבו המכשף גלרט גרינדלוולד משמעות חדשה וברורה יותר. הסופרת הבריטית הפתיעה את מעריציה ביום שישי באולם קרנגי הול בניו יורק כאשר ענתה על שאלתו של אחד הקוראים הצעירים ואמרה שדמבלדור היה הומו, וכי היה מאוהב בגרינדלוולד שאותו הביס שנים רבות קודם לכן.

"הארי, אתה לא יכול לתאר לעצמך עד כמה קסמו לי והדליקו אותי הרעיונות שלו", אומר דמבלדור ב"הארי פוטר ואוצרות המוות", הספר השביעי והאחרון בסדרה. החדשות התקבלו במחיאות כפיים סוערות בתחנתה האחרונה של רולינג אחרי מסע קצר בארצות הברית. אלפי הודעות דואר אלקטרוני התקבלו באתרי האינטרנט של מעריצי הסדרה ברחבי העולם. "כשרולינג מגדירה דמות בסדרה כהומו, זהו צעד נפלא לקראת יותר סובלנות כלפי הומוסקסואליות", אמרה מליסה אנלי, מנהלת אתר מעריצי הארי פוטר the-leaky-caulderon.org. "כאשר מדובר באדם מוכשר וטוב לב שחשים כלפיו יראת כבוד, מתחזקת הגישה שאין סיבה להתבייש בנטייה מינית זו".

גלרט גרינדלוולד היה קוסם אופל בעל כוחות רבים ואכזר בדומה ללורד וולדמורט בתקופה מאוחרת יותר. הקוראים מתוודעים אליו כבר בספר הראשון בסדרה, "הארי פוטר ואבן החכמים", כאשר מסופר כי דמבלדור הביס אותו. ב"אוצרות המוות" מתברר כי השניים היו בעבר הרחוק חברים קרובים.

"לאחר שהתבגרו לא הזכירו דמבלדור וגרינדלוולד את ידידותם קצרת הימים", כתבה רולינג. "אבל אין ספק כי דמבלדור חיכה במשך חמש שנים קשות של מהומות, מוות והיעלמויות, עד שתקף את גרינדלוולד. האם היסס בגלל החיבה המתמשכת לאדם או שחשש מפני חשיפת העובדה על הקרבה ביניהם?"

בצעירותו נאלץ דמבלדור, הצעיר המבריק והמבטיח, לחזור הביתה כדי לטפל באחותו חולת הנפש ובאחיו הצעיר. הוא אמר להארי כי הדבר פגע בעתיד המזהיר שהיה צפוי לו. למקום בא גרינדלוולד, שרולינג מתארת כצעיר "בעל תלתלי זהב וארשת עליזה", לאחר שסולק מבית הספר. דודתו, בתילדה בגשוט, מתארת את הפגישה בין השניים: "הנערים התחבבו מיד זה על זה". במכתב לגרינדלוולד דן עמו דמבלדור בתוכניותיהם להשתלט על עולם הקוסמים: "לו לא היית מסולק מבית הספר, לא היינו נפגשים לעולם".

קוראי הסדרה כבר תהו בעבר בנוגע לדמבלדור. הם ציינו כי לא היתה לו מערכת יחסים קרובה עם אשה וכי עברו מסתורי. "האהבה עשויה לעוור אותנו במידה מסוימת", אמרה רולינג על רגשותיו של דמבלדור כלפי גרינדלוולד. היא הוסיפה כי דמבלדור "היה מאוכזב מאוד. אהבתו היתה הטרגדיה הגדולה של חייו".

ריאיון עם אשכול נבו

מדור הספרות של מקור ראשון מארח את אשכול נבו:

אשכול נבו,בן 36, נשוי ואב לשניים, מתגורר ברעננה. פרסם את הספרים 'צימר בגבעתיים', 'נפרדנו טראח' ו'ארבעה בתים וגעגוע' (כולם בהוצאת זמורה-ביתן). האחרון יצא לאור גם בגרמניה ובאיטליה ועתיד להתפרסם בשנה הקרובה באנגליה ובצרפת. ספרו החדש, 'משאלה אחת ימינה', ראה אור לאחרונה (גם הוא ב'זמורה-ביתן'). מנחה סדנאות כתיבה באוניברסיטת תל-אביב, בבית הספר לקולנוע ע"ש סם שפיגל ובמסגרות פרטיות. אוהב: כנות. שונא: ששעות האור מתקצרות.

1. למה נבו?
"שם המשפחה המקורי של אבי הוא פרישברג - הר טרי. הורי חפשו עברות שיהיה גם נאה וגם בעל תוכן, והגיעו לנבו – ההר שממנו השקיף משה בעיניים כלות על ארץ כנען. לימים הסתבר שנבו הוא גם שמו של אל בבלי המתמחה בספרות ובאמנות הכתיבה".

2. כשהיית קטן, מה חשבת לעשות כשתהיה גדול?
"חשבתי להיות פסיכולוג. הלכתי ללמוד פסיכולוגיה לתואר ראשון, ואפילו התקבלתי ללימודי התואר השני בפסיכולוגיה קלינית. אלא שבדיוק באותו זמן הייתי באמצע כתיבת הספר הראשון שלי, 'צימר בגבעתיים'. והרגשתי שזה הנתיב שעלי לפסוע בו. אז הודעתי לאוניברסיטת בר-אילן שאני לא מגיע ללימודים, ועד היום אני חושב לפעמים על אותו אדם בר מזל שכמה רגעים אחרי השיחה שלי הודיעו לו שהתפנה מקום בתואר השני. אני בטוח שהיום הוא פסיכולוג נפלא".

3. מה כמעט אף אחד לא יודע עליך?
"שאני מכין שקשוקות ממש טובות".

4. מה הדבר הכי מהנה שעשית במהלך הקריירה?
"הכתיבה של 'משאלה אחת ימינה'. הספר כאילו נכתב מעצמו על ידי הדמויות, ואני רק עמדתי מהצד, נתתי להן לפעול ולדבר כאוות נפשן והצטערתי צער רב כשזה נגמר. מעולם לא כתבתי כל כך יצרי ומשוחרר. ומכיוון ש'משאלה אחת ימינה' עוסק בקבוצה של חברים, הרגשתי גם במהלך הכתיבה הרבה פחות בודד מכפי שאני חש בדרך כלל בתקופות כתיבה. היו לי החברים הדמיוניים שלי מהספר, דאגתי להם והם דאגו לי, ואם הייתי מפסיק לכתוב לכמה ימים היינו נפגשים עם חידוש הכתיבה בשמחה ובהתרגשות, כמו חברים שלא ראו אחד את השני זמן רב".

5. ומה הכי לא?
"מחסום כתיבה מייאש שבלם אותי באמצע הכתיבה של 'ארבעה בתים וגעגוע'. במשך שלושה חודשים פשוט לא הצלחתי לכתוב מילה, ואז, בוקר אחד, כאילו משהו התבשל כל הזמן בתת מודע, הסכר נפרץ והמילים שטפו בלי הפסקה עד סוף הספר".

6. אם לא היית מתפרנס מעיסוקיך כיום, מה היית עושה?
"הייתי די-.ג'יי. אני תמיד מסתכל עליהם בקנאה קלה במסיבות ובחתונות וחושב איזו עבודה נפלאה זו לגרום לאנשים לרקוד. תמיד רציתי לעסוק במוזיקה ויש רגעי חסד נדירים במהלך הכתיבה שבהם אני מרגיש שאני מצליח לעשות מוזיקה במילים".

7.איך הקשר שלך עם ההורים?
"הולך ומשתבח עם השנים. הייתי ילד עצמאי להכעיס, מתבגר בלתי נסבל ושמיניסט פורק עול. אבל אחרי שעזבתי את הבית, לצבא, היחסים השתפרו מאוד. ובשנים האחרונות, מאז שנולדו בנותיי, אני חווה את הורי כסבא וסבתא
נפלאים, וזה גם מקרב בינינו מאוד וגם מאפשר לי לראות, ממרחק הזמן, את הצדדים היפים הרבים של ההורות שלהם – צדדים שבתור נער לא תמיד ראיתי, כי הייתי עסוק מדי במלחמות העצמאות שלי".

המשך

מה הרג את אדגר אלן פו?

זו אולי אחת הפרשיות המסתוריות ביותר בעולם הספרות: מותו המוזר של אדגר אלן פו, אולי סופר האימה האמריקני המפורסם ביותר. מאז שמת, כשהוא אחוז טירוף במיטת בית חולים, הפך מותו למרכזן של תיאוריות רבות - החל בכאלה שדיברו על רצח וכלה בתיאוריות על אלכוהוליזם של הסופר. כעת, מת'יו פרל, סופר אמריקני מוביל שאף כתב רומן על מותו של פו, מאמין שהוא מצא את התשובה הנכונה והכל כך לא מסתורית: סרטן המוח.

פרל בילה שלוש שנים מחייו במחקר מקיף על פו, בעיקר על נסיבות מותו. הוא קיווה לחשוף ראיות חדשות שיפתרו את המסתורין שהטריד את המומחים במשך יותר מ-150 שנה.

פרל סבור שהצליח לחשוף את הסיבה למותו של פו – גידול במוח, שמסביר את התנהגותו המוזרה ואת מותו הדרמטי. פו מת ב-7.10.1749 ואפילו מילותיו האחרונות לא היו ברורות. יש הסבורים שאמר "אלי, עזור לנשמתי המסכנה" ויש המשוכנעים שבעצם דקלם שיר מוכר על האל ועל השדים.

"מלחמה ושלום" vs. "מלחמה ושלום"

כ-140 שנים לאחר פרסום "מלחמה ושלום" של לב טולסטוי, פרץ דו-קרב מכוער בעקבות פרסומן בארצות הברית של שתי גרסאות יריבות לאותו ספר קלאסי.

הגרסה של המתרגמים הנחשבים ריצ'רד פביר ולריסה וולוחונסקי מתפרשת על פני 1,267 דפים וכוללת את כל 500 או יותר הדמויות שיצר טולסטוי בספרו על פלישת נפוליאון לרוסיה ב-1812. מול הספר הזה ניצב בחנויות הספרים בארצות הברית התרגום הקצר יותר של המתרגם הבריטי, אנדרו ברומפילד. הגרסה המצומצמת הזו, שהתפרסמה לראשונה בבריטניה בתחילת השנה, מתפרשת "רק" על פני 886 דפים, וכוללת סוף שמח.

מה שהיה יכול להתפרש כצירוף מקרים משעשע, הידרדר במהרה למלחמה של ממש בין הסופרים והמו"לים. פביר פרסם מכתב גלוי למו"ל הרוסי של הגרסה המקוצרת, אקו, ובו ביקר אותה על
"גישתה חסרת התרבות כלפי יצירתו של טולסטוי". העורך של פביר בבית ההוצאה לאור קנופף כינה את התרגום המקוצר "טעות רצינית".

עורך הגרסה המקוצרת, דניאל הלפרן, לא איחר להגיב. "באופן לא מפתיע, פביר לא מתייחס לתרגום של אקו בצורה מהותית או משמעותית", הוא כותב, "אולי הסיבה לכך נעוצה בעובדה שלאמיתו של דבר, פביר לא קרא את המקור הרוסי. להגדיר את הגרסה שלנו כ'לא אמיתית' זה פשוט בדיחה", אמר.

פביר אכן אינו קורא רוסית; אשתו היא דוברת הרוסית בצוות. ואולם, עובדה זו לא הפריעה לספרים הקודמים שתרגמו להצליח, בעיקר "אנה קרנינה", גם הוא פרי עטו של טולסטוי, שהפך לרב מכר בארצות הברית.

ואולם מתברר שטענותיו של פביר בגנות הגרסה המקוצרת אינן מדויקות בעצמן. הספר, שראה אור בשנת 2000 ברוסיה, מבוסס על גרסה ראשונית של הרומן, שהורכבה בידי חוקר רוסי בתום 50 שנות מחקר בנושא ומבוססת על שלושה פרקים ראשונים של הספר שפרסם טולסטוי בהמשכים בעיתון רוסי ב-1865 וב-1866.

להציל דגים מטביעה

ימימה עברון כתבה במעריב בסוף השבוע האחרון על ספרה החדש של אמי טאן להציל דגים מטביעה (מאנגלית: יעל גרינפטר, בהוצאת מחברות לספרות).

ביבי צ'ן, אספנית אמנות אסייתית עשירה ואשת חברה מוכרת בסן פרנסיסקו, אירגנה לשנים-עשר מידידיה טיול לסין ולבורמה. זמן קצר לפני הטיול היא מתה מוות מסתורי, וחבריה – אוסף מרתק של דמויות ייחודיות משמנה וסולתה של החברה – יוצאים למסע בלעדיה, או לפחות בלי נוכחותה הגשמית, שכן רוחה כל הזמן איתם, והיא זו שמגוללת את סיפור העלילה.

כל מה שיכול להשתבש במסע שהוכן בקפידה אכן משתבש. ביבי הידענית דיקדקה בפרטים וכתבה הוראות והסברים מפורטים באשר לכל אתר ולמורשתו, אך חבריה, שאינם קפדנים ושוחרי ידע כמוה – ושמתוארים כתיירים עשירים טיפוסיים שאינם מתעניינים בערך האותנטי של הדברים – אינם טורחים לקרוא את הוראותיה, מדלגים על כללי הבטיחות, רומסים ברגל גסה את התרבות הזרה שאליה הגיעו ומסבכים את עצמם פעם אחר פעם בצרות. תמימותם וטיפשותם מביאות אותם לאנשי קארן – שבט בורמזי נרדף וחסר נחלה – המאמינים כי נער מבין חברי הקבוצה, שהתרברב בלהטוטי הקלפים שלו, אינו אלא האל האובד שלהם. האמריקאים מתעכבים בשל כך במקום במשך שלושה שבועות, ובמהלכם מתנהלים אחריהם חיפושים נרחבים.

ספרה של אמי טאן הוא מלאכת מחשבת, וכל האלמנטים הסיפוריים בו משתלבים יפה זה בזה. הדמויות הן גלריה ססגונית של טיפוסים מאופיינים היטב, וטאן לא חוסכת בתיאורי האתרים והנוף שבמסע, ומכניסה גם לא מעט היסטוריה ופוליטיקה, ובכלל זה ההיסטוריה האישית של ביבי, המספרת, שברחה כילדה מסין עם השתלטות הקומוניזם. טאן מוסרת לקוראים גם מידע מצמרר על שיטות המשטר של החונטה הצבאית בבורמה, דרך סיפוריהם של בני שבט קארן, שאנשי הצבא רצחו בהם, בזזו אותם ואנסו את נשותיהם. הסבריה על המתרחש במדינה מתמזגים בעלילה, הן מבחינה אמנותית והן מבחינה פוליטית, שכן היא אינה מותחת את ביקורתה בבוטות ובנימה מגויסת, וכמו משאירה לקוראיה את מלאכת השיפוט המוסרי.

"להציל דגים מטביעה", כמו רבים מספריה הקודמים של טאן ("חוג שמחת המזל", "אשת אל המטבח" ואחרים, כולם בהוצאת "מחברות לספרות"), מתאר מפגש בין תרבויות. לפעמים עולה המפגש יפה, והוא מאיר עיניים ומרחיב אופקים לשני הצדדים. כך, למשל, מתואר בספר כיצד התיירים האמריקאים השתמשו בתרופה שנתנו להם אנשי השבט הבורמזי אף שחשדו בה בתחילה שהיא "תרופת אליל". במקרים אחרים, המפגש מתואר כמו שיח חירשים גמור. התיירים מגיעים, למשל, למקדש עתיק בסין ומחללים אותו לגמרי, החל בכך שהם משתינים במקום שלא נועד לכך (אבל נראה כמשתנה) וכלה בזוג שפותח בהתגפפות לוהטת באחד הכוכים. שיאו של הפער התרבותי מתבטא כמובן במפגש עם בני שבט קארן, שבמהלכו האמריקאים לא רק שמשבשים את שם השבט – מפני שאינם מבינים את המבטא הבורמזי הכבד – אלא גם מסרבים להאמין עד לרגע האחרון שמארחיהם אכן רואים בנער הלהטוטן אֵל.

טאן מציגה יפה גם את הסיקור התקשורתי של פרשת היעלמותם של האמריקאים, וחושפת באירוניה דקה את כלי התקשורת במערומיהם, כשכל הספקולציות באשר למקום הימצאם של התיירים מתבררות כפטפטת של אנשים המשימים עצמם מומחים, אבל יכולים במקרים רבים לגרום יותר נזק מתועלת, בעיקר כשמדובר בסיטואציה רגישה כל כך במדינה עוינת.

"להציל דגים מטביעה" הוא ספר כובש ומרתק, שדומה כי שאלתו המרכזית היא הקלות שבה אנשים מאמינים במה שהם רוצים להאמין, כפי שהתיירים האמריקאים מאמינים שהמסע לשבט קארן הוא חלק מהמסלול שתוכנן להם, ובני קארן מאמינים שהנער הלהטוטן הוא אֵל.

טאן מציגה יפה גם את הסיקור התקשורתי של פרשת היעלמותם של האמריקאים, וחושפת באירוניה דקה את כלי התקשורת במערומיהם, כשכל הספקולציות באשר למקום הימצאם של התיירים מתבררות כפטפטת של אנשים המשימים עצמם מומחים, אבל יכולים במקרים רבים לגרום יותר נזק מתועלת, בעיקר כשמדובר בסיטואציה רגישה כל כך במדינה עוינת.

"להציל דגים מטביעה" הוא ספר כובש ומרתק, שדומה כי שאלתו המרכזית היא הקלות שבה אנשים מאמינים במה שהם רוצים להאמין, כפי שהתיירים האמריקאים מאמינים שהמסע לשבט קארן הוא חלק מהמסלול שתוכנן להם, ובני קארן מאמינים שהנער הלטוטן הוא אל. כשטאן מגוללת את סיפור המעשה מפיה של רוח רפאים, היא בוחנת גם את כושרם של קוראיה ללכת שבי אחר הסיפור שמסופר להם. וזה קורה, מפני שכפי שטאן מזכירה לאורך כל הספר, "קסם עשוי להתרחש, אבל רק אם אנחנו מאמינים".

צלילים שלא יכולים לגעת

חגי חיטרון מראיין במוסף גלריה את מיכל זמורה-כהן, שהספר שחיברה עם הרצל שמואלי "המוזיקה: שליחות ובשורה" ראה אור לאחרונה בהוצאת דביר:

בעיניה של המוסיקולוגית הוותיקה מיכל זמורה-כהן, העובדה שב"עכבר העיר", למשל, מוסיקה פופולרית מסווגת כ"מוסיקה" ואילו המוסיקה הקלאסית מכונה "קלאסית", אינה רק מינוח אופנתי אלא ביטוי של תהליך היסטורי עגום.

השתרשות הסיווג הזה, היא אומרת, ממחישה את ירידת המוסיקה הקלאסית ממעמדה ואת האסון שעבר עליה. עם האשמים בטראומה נמנים יוצרי המוסיקה האוונגרדית של המאה ה-20, מארנולד שנברג דרך אסכולת דרמשטט ועד ימינו, שמות כמו בולז ושטוקהוזן וקסנאקיס, ואצלנו בין השאר יוסף טל ולאון שידלובסקי. השיטה המכונה "דודקפונית" ששימשה נר לכתיבתם התבררה כמלאכותית, גרמה נתק מהקהל והביאה לידי כך שמוסיקה קלאסית כבר אינה "המוסיקה" בה' הידיעה, ז'אנר שהכל מודים בעליונותו גם אם אינם נמנים עם מאזיניו. זמורה-כהן: "לפני 50 שנה לא היה עולה על הדעת להזמין זמר פופ ללוות טקס אשכבה של נסיכה בריטית".

התפתחות הרסנית והכרחית

בספר החדש "המוסיקה שליחות ובשורה" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר) מציגה זמורה-כהן ושותפה לכתיבה, הרצל שמואלי, את עמדתם בהרחבה; לצד רובד עיוני המתאר את תופעת המוסיקה על כל היבטיה בולט בספר הרובד הפולמוסי, המתמקד - כך המחברת מכנה זאת - בטראומה שאירעה למוסיקה במאה ה-20. זמורה-כהן מביאה את מסקנותיה לאחר ניסיון עשיר: היא מעורבת בחיי המוסיקה בישראל ובעולם זה עשרות שנים, בין השאר הקימה את רשת קול המוסיקה, היתה מנהלת חטיבת המוסיקה בקול ישראל ומנהלת האקדמיה למוסיקה בירושלים.

הרצון לחדש חיוני למוסיקה האמנותית כמו לכל תחום יצירתי אחר, מדגישה זמורה-כהן, אבל ההתכחשות של יוצרים לערכים החשובים של המורשת הקלאסית והיתפסותם לאשליה שאפשר לחבר יצירות במנותק מכל שפה מובנת גרמו התפתחות שלילית דטרמיניסטית. היוצרים המודרניים כמו שכחו שמוסיקה צריכה לתקשר, להגיע אל המאזין, לדבר אל שכלו ואל לבו.

המשך

ספרו של סימפסון יראה אור גם בבריטניה