אתר החדשות של הוצאות כנרת זמורה-ביתן דביר | kinnblog.com

פסטיבל הספרים האמריקני מתקיים בוושינגטון

הגברת הראשונה של ארצות הברית, לורה בוש, פתחה את פסטיבל הספרים הלאומי של ארצות הברית בסוף השבוע האחרון. הנשיא בוש הצטרף לאשתו לספריית הקונגרס לארוחת ערב חגיגית, לציון פתיחתו של פסטיבל הספרים השביעי. בהמשך התכנית התקיים אירוע רב משתתפים שכלל את מיטב סופרי ארצות הברית.

בוש אמרה בפתח דבריה כי "עם אוסף טוב של ספרים, הקורא יכול להגיע לכל מקום, בכל זמן שירצה". היא הוצגה על ידי ספרן הקונגרס, ג'יימס בילינגטון, כ-Reader in Chief, פרפראזה על תפקידו של בעלה...

כשבעים סופרים ומאיירים ישתתפו בפסטיבל, כמו גם מאה אלף בני אדם. הפסטיבל הוא "הבייבי" של לורה בוש, שהתקיים לראשונה ביוזמתה ב-8 ספטמבר 2001.

יש זוכה בתחרות האיורים של "חיי פיי"

"איך אתם מדמיינים את 'חיי פיי'", הייתה השאלה של מדור הספרים של הטיימס, שהשיק תחרות בינלאומית ביחד עם המו"ל של הספר, קנונגייט, במטרה למצוא מאייר לספרו זוכה פרס הבוקר של יאן מרטל, שראה אור בעברית בהוצאת זמורה ביתן. למערכת הטיימס הגיעו מאות תשובות – אמנים חובבים ואמנים מקצועיים, מכל המדינות שבעולם, כולם נתנו פרשנות ייחודית משלהם לאותו סיפור על נער הודי בשם פיי, שלכוד בסירת הצלחה עם נמר בנגאלי בשם ריצ'ארד פרקר. הסצינות שכתב מרטל בכישרון כה רב נוצרו מחדש על הנייר החלק, באמצעות מכחול וצבע.

אחרי שיחת ועידה מורטת עצבים בין השופטים בתחרות, ביניהם מרטל עצמו, החליטו השופטים כי המאייר שנבחר לפרויקט הוא טומיסלאב טוריאנק הקרואטי, שסיפר כי למד על הזכייה בשיחת טלפון מפתיעה מיאן מרטל, בעודו מנמם לו בביתו. לדבריו, לא חשב שינצח בתחרות והנמיך ציפיות לקראתה.

ציורי השמן הדיגיטאליים של טוריאנק השפיעו עמוקות על מרטל: "מה שקנה אותי היה הסגנון – השימוש בצבעים, הגאונות של הקומפוזיציה שלו, נגיעות המכחול, והרעיון להראות את הכול מנקודת המבט של פיי".

המהודרה המיוחדת של הספר בעברית תראה אור אף היא בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

סיפור בהמשכים בסלולארי - להיט ביפאן

הספר היפאני Love Sky "נמכר" ב-1.3 מיליון עותקים. עד כאן הכול רגיל, אלא שמדובר למעשה ברומן מיוחד לטלפון סלולארי, שנקרא לא על דף כי אם על מסך הטלפון הנייד. ספרי הסלולארי ביפאן הופכים להיות הז'אנר המתקדם ביותר במדינה, שאוהבת ככל הנראה מסרים קצרים ומיידיים, כמו הקומיקס. הסיפור מורכב ממשפטים קצרים ופאנצ'יים, ובין הודעה להודעה אנשים יכולים להשלים לבדם את המשך העלילה. אין יותר מדי מקום לאפיון דמויות נרחב, או לעלילה מקבילה ומסתורית. מה שרואים זה מה שיש. קהל היעד העיקרי של ספרים אלה הם נערות וצעירות בשנות ה-20 לחייהן, שהן גם המסמסות העיקריות במדינה.

עבור אותם משתמשים סדרתיים, מסך של 160 תווים הוא הפלטפורמה המתאימה ביותר לקרוא רומן. מבין עשרת רבי המכר ביפאן, חמישה ספרים החלו כסיפור סלולארי בהמשכים. האם מדובר ביצירות אומנות? לא, לדעת פרופסור קוישירו טומיאוקה, מרצה לספרות יפאנית. אולי מדובר באפשרות היחידה לסופרים צעירים ומתחילים לקבל הכרה כלשהי, אך לא מדובר בספרות.

קצרים

אשכול נבו יתארח היום בתוכנית הבוקר של רדיו דרום וידבר על רב המכר החדש שלו "משאלה אחת ימינה".

הסופרת והמאיירת אלונה פרנקל תשוחח היום על ספרה החדש "השושנה והציפור" בתוכנית הרדיו של רבקה מיכאלי ב-103 FM ובתוכנית הבוקר של קול הים האדום.

ספר לחג

מקומיים מאת הדרה לזר (הוצאת זמורה-ביתן):

שאול גליקסון, בן למשפחה ותיקה מחיפה, זוכה לביקור מפתיע של עיתונאי ערבי המזהיר אותו מפני הסתבכות בפרשייה ביטחונית. במהלך הניסיון לפענח את תעלומת הופעתו הפתאומית של האיש, נתקלת דינה ענתבי, אחותו של שאול וקרטוגרפית באוניברסיטה העברית, ברמזים הפותחים לפניה דלת אחר דלת בעברה. אלה מסייעים לה לפצח סוד משפחתי ולהבין מחדש את חייה, בין השאר את שתיקתו הנמשכת והולכת של אביה, זיכרון אהבה עזה שחלפה וזכר דודה האהוב שהוצא להורג על ידי לח"י.

מקומיים הוא סאגה רחבת יריעה הנעה במרחבי הזמן והמקום בין חיפה לירושלים, זיכרון יעקב ופרדיס. הרומן מתרחש לפני מלחמת יום כיפור, אך מספר על פרשה בין-דורית, שראשיתה בימי המנדט ואשר מעמידה אותנו בשיאה על הקשר האפל והאינטימי כאחד שביסוד תולדות החיים המשותפים של ערבים ויהודים בארץ.

בלשון מדויקת להפליא, שבה מהדהדים רבדים רבים של השפה העברית, ובתיאורים מדוקדקים של אנשים ומקומות מלווים בפרקי מונולוגים מפי הדמויות עצמן, מציירת הדרה לזר תמונה מפעימה של מצב חיים שאינו סטטי לעולם, של הווה המתגלה כמוקד של מערבולת היסטורית, כמרכזה של תמונה הנעה ומתחלפת לעינינו תמיד.

מקומיים הוא ספרה השישי של הדרה לזר. קדמו לו הרומנים ששה פרקים על איה (סימן קריאה, 1976), מכאן והלאה (הקבוץ המאוחד-סימן קריאה, 1983), נראה לאחרונה (זמורה-ביתן –עמודים לספרות עברית, 1987), לפנות בוקר (עם עובד, 1995) וספר העיון המנדאטורים (כתר, 1990).

רבקה

מתפרצת הנה כמו אל בית ריק. כאילו שאני כבר לא פה. הלוא כך באה גם אז, הסתובבה פה עם האנגלי שלה, ואני, כמו רהיט הייתי בשבילה. אפילו לא חשבה שיש לי פה, שאני יכולה לדבר עליהם. שום חשבון היא לא עשתה אז, מי היה מאמין עליה? ובעצם מה הפלא אם התחתנה עם ההוא, הבן של ענתבי, נתנאל. לא, נתנאל זה הבן שלה איתו. רפאל קוראים לבעל. רק שמות של מלאכים נאה להם.

הכול מאבינועם. הוא הביא עלינו את יוסף ענתבי. ואבא הבין את זה לפני כולם. הוא ידע ששום טובה לא תצמח מהידידות הזאת, אבל לא אמר מילה כי בזכות ענתבי ניצל אבינועם מידי הטורקים. לולא התערב לטובתו אז במשרד הממונה הטורקי על הגיוס, מי יודע מה היו מעוללים לו. איך ענתבי מילט אותו מידיהם, מה עשה בשביל הטורקים כתמורה, לעולם אין לדעת אצלם. ככל שהם יותר ס"ט ככה הם יותר פרענקים, היה אבא אומר.

כשענתבי היה מגיע לזיכרון היה אבא בא אלי. לא היה חוזר הביתה עד שענתבי הסתלק. בתקופה ההיא היה ענתבי מופיע במושבה לעתים קרובות. זה היה בשנה הרביעית למלחמה ההיא, לא, בשלישית. אבינועם היה פועל אז למען ניל"י והכניס גם את ידידו בסוד העניינים. יחד התעסקו בדברים האלה. העבודה של ענתבי אצל הטורקים לקחה אותו לכל מקום, מדמשק עד חאן יונס, ובוודאי המציא לאבינועם ערבים שהיו מרגלים בשביל ניל"י. הוא גם הבריח אותו כמה ימים לפני שנכנסו הטורקים למושבה ואסרו את אנשי ניל"י. אבינועם יצא מכאן באישון לילה, חודשים הסתובב בצפון. הגיעו שמועות שהוא בסוריה, אחר כך סיפרו שהסתתר בחיפה, אבל לנו לא היתה כל ידיעה היכן הוא.

אולי אבינועם שלח עכשיו את דינה לרגל אחרי, לבדוק מה אני עושה, האם אני בכלל עוד מסוגלת לשמור על הבית. כנראה שיש לו תוכנית להוציא אותי מכאן ולהשכיר את התפארת הזאת. בזה הוא מעסיק את עצמו כעת. הרי אין לו מה לעשות אחרי שירד מכל נכסיו, אין לו אפילו משרד ללכת אליו מהבית. אינני יודעת מה הוא זומם, אבל לי הוא לא ייתן להתפגר כאן בשקט, ואם לא הוא אז שאול, הלא-יוצלח שלו.

אפשר ששאול זה ששלח הנה את אחותו לבדוק מה המצב. מדוע לא בא בעצמו ואמר לי שהוא רוצה למכור את הבית? הרי אין מי שיתמוך בו כמוני. האמת, טוב ששאול לא בא. היה מתאר לי בדיוק איך הוא יבצע את המכירה, מה הוא מצפה ממני, ושום דבר, עורבא פרח, התוכנית היתה צצה וקמלה בעוד הוא מדבר איתי, או שהיה מכריז באוזני שאין לו כל כוונה למכור והיה מוכר. סגן אלוף בצה"ל, שפם של קצין אנגלי, ואסור להאמין לשום מילה שיוצאת מפיו. רק במה שנוגע לסוניה זה לא ככה. שמה אין סתם דיבורים. שמה יש רק שאול והפולנייה הזאת שבאה לנגן אצלם בחנוכת הבית.

אולי הפעם הוא באמת מתכוון למכור, מנסה להערים על אבינועם. את השכל של אביו אין לו ולכן הוא שולח אלי את דינה. ראש דווקא יש לה, אז מה היא מבלבלת את המוח? לפתע פתאום היא צריכה לדעת מה שהיה כאן פעם, עושה את עצמה מקשיבה רוב קשב, כאילו כל מה שמעניין אותה זה החארת'ים שעבדו אצלנו בחצר, רק עליהם היא שאלה, בכל פעם חזרה אליהם. שתלך לדבר איתם. הם הרי בפרדיס. כמה זמן אחרי מלחמת השחרור הם חזרו לשם. שהירה כבר מתה. קודם הלך לה הראש, סיפרה אשתו של זיידאן, איך קוראים לה? הגיל שלי מבריח את השמות. באה לעבוד פה כל שבוע ואינני זוכרת את שמה.

מתה לא מזמן, שהירה, אבל ישנם הילדים שלה, ישנם עַבֶּד והילדים שלו, והנכדים שגם להם בטח כבר יש ילדים, הם יגמרו אותנו עם כל הצאצאים שלהם. סיפרו שגם זה חזר, הבכור של שהירה יימח שמו, זה שטיפל לנו בכרמים. גם כילד היה מעז פנים. לא היה פותח את הפה אבל אף פעם לא השפיל עיניים, לא היו זזות ממך העיניים שלו. לא ראיתי אותו מאז שהיה קטן, אבל גם היום הייתי מכירה אותו לפי העיניים האלה, מבריקות כמו זכוכית בשמש. כשתבוא זאת, אשתו של זיידאן, אשאל אותה עליו. חיסין. הנה נזכרתי בשמה. חזר כמו שנעלם.

אינני יודעת מדוע דינה התעניינה בהם, בכל פעם באה עם שאלה חדשה. יכולתי לספר לה עליהם ולא אמרתי דבר וחצי דבר. למה לי לספר אם היא מכסה ממני את העיקר. בדבר אחד יש לי ביטחון: סיפורים עליהם היא לא באה לשמוע. לא מעניין אותה מעשיות מהחצר. ודווקא הייתי יכולה לספר לה דברים שלא חלמה עליהם. מה היא יודעת, אוהבת ערבים שכמותה? אפילו ערבית אין לה בפה. מה היא יודעת על אבו מאהר, איזה לב טוב היה לו, כמה אהב אותנו, הילדים. טייארות היה מתקין לנו, כלובים מגומא לציפורים. הגיע סנדוק אל אג'ק למושבה, היה הולך איתנו, רואה איתנו פנס קסם, עשר דקות עלי באבא וארבעים השודדים, וסיפורים היה מספר לנו בערבים. כאן יא מא כאן (היה היה). ככה היה פותח סיפור ארוך על נסיכים ונסיכות ועל שדים ועל רוחות, והיה מספר אותו לילות אחדים, בכל ערב שואל איפה עמדנו והיינו עונים לו במקהלה. אבל סיפור מבדח היה מתחיל: 'יא-וַלד יא-וַלד' ואנחנו עונים: 'מאלכום?'

והוא שואל: 'מא אזַ'תכוש וַרַקה? מא קראתוש באל-גַ'רידה?' (ילדים, ילדים,' ואנחנו עונים, 'מה לכם?' והוא שואל, 'לא קיבלתם מכתב? לא קראתם בעיתון?' ) כך היה חומד לו לצון, וגם מתבדח עלינו במילים גסות, מעליבות, שנקום ונענה לו, נרביץ לו בידיים הקטנות שלנו, והוא צוחק, אבו מאהר, צוחק, וכל זה רק הקדמה לסיפור המבדח, תמיד סיפור על אנשים כמוהו, אנשים כמו כל האנשים. היה לו סיפור שביקשנו לשמוע שוב ושוב, לא נתנו לו מנוח, מעשייה על אחד מדמשק ואחד מירושלים שלא היה להם מה לאכול, לא היתה להם עבודה. נטל זה מירושלים שק ושם בו עלים גדולים של בננה והלך לדמשק. זה מדמשק אסף גללים של עזים, גללים של בקר, גללים של גמלים, נתן לתוך השק והלך לירושלים. נפגשו באמצע הדרך. שאל זה מדמשק, מה יש לך בשק? אמר לו, יש לי כל מיני אריגים, אריגי משי, אריגי כותנה. מישש וראה שאכן יש לו. אמר לו זה מירושלים, מה יש לך? יש לי ממתקים. מישש וראה, אכן עגולים. אמר לו, בוא נחליף. הסכימו. לקח הדמשקאי את שק הירושלמי וחזר לדמשק, וזה חזר לירושלים. יצא העירה והחל להכריז, בונבונים, שוקולדות, כל המטעמים. באו אנשים והוציא להם מהשק. צעקו עליו, מה אתה משטה בנו. הרביצו לו מכות והלך לדרכו מר נפש. אותו דבר קרה לשני שהכריז שיש לו אריגים. רצו בחזרה הדמשקאי והירושלמי. נפגשו באמצע הדרך. רבו עד שהחליטו שאין תועלת במריבה ביניהם ויצאו יחד לחפש עבודה.

וככה זה נמשך, נמשך. וצוחקים היינו שוב ושוב על העניים המרודים שרק מרמים אחד את השני שוב ושוב, מעבודה לעבודה מרמים, ולפעמים אבו מאהר, בא לו לראש עוד מעשה בשניים האלה, ואנחנו מתפללים שלא יפסיק את הסיפור, שלא ייזכר פתאום שאנחנו צריכים ללכת לישון, ופתאום החבילה תתפרק, עבד ושהירה יֵלכו אל פטמי, אנחנו נישלח הביתה, אבינועם וצבי בקיתון שעכשיו הוא שלי, אני על המיטה במטבח, מסתכלת שעות על התנור 'פֶּרפֶקשן'. צדק אבינועם שעזב. מה כבר היה כאן. לנו גם חנות לא היתה. לא בשביל זה באנו הנה, אמר אבא.

היו בין האיכרים כאלה שלא ידעו כלל איפה הכרמים שלהם ורק דאגו שהפועלים הערבים ילכו לשם. אבל אבא היה יוצא יחד עם העובדים. יום-יום היה יוצא איתם לכרמים, וכשסיים אבינועם את בית הספר היה יוצא עם אבא. בכל בוקר שניהם על החמורים. בכל בוקר. גם לפני המלחמה, כשהתחלנו לראות פרנסה מהגפנים, גם בזמן המלחמה, כשלא היה למי למכור את הענבים ואת היין. אף פעם לא ראו את אבינועם עם כל הצעירים האלה שהיו שותים יין ומשחקים קלפים בחדרים האחוריים של החנויות. היו כאלה ששיחקו גם בחוץ, בלי שום בושה היו יושבים עם הקלפים מתחת לעץ, זה האקליפטוס הגדול שנטעו מפני הקדחת.

לא היה חבר של אף אחד, אבינועם, תמיד לעצמו, גם בניל"י לא היה חבר על אף העבודות שעשה להם. הוא לא העריץ את אהרנסון כמו צבי, שהיה מוכן ללכת לעזאזל בשבילו. אבינועם ידע איך אהרנסון קנה לעצמו שם בעולם, הרי גם את אם החיטה לא הוא גילה, אבל כסף הוא ידע להשיג, אהרנסון, וכל זה לא עזר לו באהבה. היא לא אהבה את השמן הקטן, הגברת סוסקין, סוניה סוסקין, שכמו סוניה של שאול נראתה יפה מאוד אצל הפסנתר. פסנתר כנף היא הביאה מרוסיה לבית בזיכרון אבל משוגעת כמו סוניה היא לא היתה, ואהרנסון, מה הוא לא עשה למענה? אינסוף מכתבים בצרפתית הוא שיגר לה, ורדים הוא הביא לה, לא שני תריסרים או שלושה, מאות ורדים הוא קטף, ואת העלים תלש במשך שעות ופיזר אותם בחדר שבו היתה מנגנת בפסנתר, הניח אותם כמרבד על האריחים, ובבוקר כשהיא נכנסה לשם ומצאה את הרצפה מכוסה בהם, היא חלצה את נעליה וגילגלה את גרביה והתהלכה יחפה בתוך שלל העלים. היא מאוד אהבה את זה, סוניה סוסקין, אבל לא את אהרנסון, גם לא את המושבה. לאירופה היא חזרה יחד עם הדוקטור סוסקין, לברלין, לפריז, וגם אהרנסון לא חזר הנה.

גם אבינועם לא חזר. היה איכר טוב, אהב את העבודה, אבל לא היתה לו שום כוונה להישאר בזיכרון. כשלא עבד היה יושב ולומד אנגלית. שעות היה יושב שם במטבח על החלון עם הספרים שלו. אינני יודעת למה דווקא שם. הרי יש עוד חדרים בבית שאינם פונים לרחוב ולטורקים שמחפשים עריקים ויותר נעימים מהמטבח שנשקף רק אל החצר ואל העזים והפרות והתרנגולות ואל פטמי ושהירה שהסתובבו שם כל הזמן. בגלל שהירה הוא ישב שם, ישב וקרא דיקנס עם המילון שהביא לו ענתבי. וכשגמר לקרוא את דיוויד קופרפילד הוא ידע אנגלית. היה מוכן לבוא האנגלים.

ובצדק. מה היה לחפש כאן? בכל שנה לחרוש, לחכות לגשם, למזיקים, לזמור, לבצור, לעשות קצת יין. בכל יום לקום בבוקר אל הבהמות והחארת'ים, להיסגר איתם בחצר בערב, לשמוע את התנים. אותו נהי. זה לא משתנה. אחד פותח בקריאה ארוכה, ואחריה עוד אחת ועוד אחת, שלוש או ארבע כאלו, ורק אז זה מתחיל באמת: יללות מהירות, יותר ויותר פרועות, אפשר לחשוב שהעולם נחרב, וכבר מצטרפים כל הוַואוִוי (כל התנים), כבר לא שומעים את ההוא שהתחיל מרוב יללות שהולכות ומתפשטות, כי עונים לו מרחוק, כל העדה משתוללת על הגבעות, ואלה רק מחכים לחזור לשם, אל הגבעות, כל אלה שבאים מפרדיס לעבוד כאן. יום אחד הם יחזרו.

בינתיים אנחנו בונים להם את הארץ, מכינים להם הכול, סוללים את הכבישים, משביחים להם את הכרמים, מקימים בתים שהם ישבו בהם. שוב הם יצאו מכאן לחגוג בעיד אל קבּוּר (חג המתים). כמה רציתי ללכת איתם. אבו מאהר היה הולך עם אמו כילד, חוטף מכל טוב שהנשים פיזרו לפני המת. רק נשים וילדים על הקבר, הוא סיפר, והנשים שוכחות לקונן, מפטפטות זו עם זו, צוחקות, והזקנות מתנפלות עליהן, מושכות אותן בשערות וגוערות בהן מפני כבודו של המת, מזמינות את אלה שיושבים בצד להשמיע פסוקים מהקוראן, והצחקניות חוזרות לקונן, מספרות סיפורים על המת וסיפורים על הקרובים שלו וקונות לימונדה לילדים ושוב מתבדחות, צוחקות עד לב השמים, מנבלות את הפה, מסירות את החבָּארה (גלימה). הרי אין שם גברים מלבד הקוראים בקוראן ואלה הרי עיוורים למחצה.

כמה התקנאתי בהם כשהיו הולכים לחגוג על הקברים. איך התחננתי שייקחו גם אותי. שתבוא, לחש אז אבו מאהר לפטמי, והיא אפילו לא ענתה לו, לבושה בבגדי השיראין שלה, כולה מקושטת ומפורכסת ובושם חריף נידף ממנה ותכשיטי זהב וזכוכית מצלצלים על צווארה ועל ידיה ועל כל זה החבארה השחורה, שלא יראו, ושהירה עוד ילדונת וכבר בשמלה ארוכה וססגונית, והיא נותנת בי את עיני השקדים השחורות שלה, ועבּד בכפתאן ארוך ותרבוש אדום גולש לו על ראשו. איך הייתי מתחננת בפניהם, אבל זאת, פטמי, מדקלמת לי:
עיד אל-נצארה באל-זוּהוּר.
עיד אל-יהוד באל-קָדור.
עיד אל-מוסלמין באל-קבור
(חג הנוצרים בפרחים. חג היהודים בסירים. חג המוסלמים בקברים)

ואני, מה אכפת לי מהיהודים והמוסלמים והנוצרים, אני רוצה ללכת איתם, לעלות איתם על הקבר. לרוץ עם עבּד ושהירה לנדנדות שהם תולים על הזיתים העקומים, להסתובב בקרוסלה שמניע פרד עיוור. ופטמי אומרת שיביאו לי ממתקים, אבל אני, מה לי ממתקים? אני מסתכלת איך היא תוחבת לצרור את האוכל שהכינה: פיתות וגבינת כבשים מלוחה וחרוכה באש, דגים גדולים שהביאו לה במיוחד מטנטורה והיא טיגנה. ילדה, אומר לה אבו מאהר, תיקחי אותה, ופטמי מנופפת לו ביד, צוחקת, נראית כמו רוח רעה בחאברה השחורה וצוחקת, עליזה היום, מה אכפת לה מאיתנו. הנה הם יוצאים מהחצר. יוצאים מהחצר שלנו ומסביב הכול שלהם: הכפרים, הקברי שיח', הגבעות, הבארות, השדות, הכול, גם הרחובות של חיפה, ואדי ניסנס, ואדי סאליב, בית הקברות הגדול ששם החגיגות הגדולות ולשם הם הולכים לדרוש אל המתים בבגדים היפים המבריקים שלהם, עם האוכל הטוב שפטמי הכינה בעשירות, בלי חשבון, רק כדי לחגוג על הקברים היא טרחה והכינה, ולא כמו אצלנו שתמיד חושבים על מחר ומה יהיה ואיך לא לבזבז, ולא חושבים על היום הזה שהנה הולך ונמחק, כבר איננו.

יש שעות שאני שומעת אותם. יש שעות אחר הצהריים, כשאני על המיטה בקיתון, שעות כאלה שלא שומעים כלום, אין רוח, אין קולות. הכול נדם. הניחו שטיחים על כל השטח, פרשו בשמים את התקרה המיוחדת הזאת שסופגת רעש, ובתוך השקט שלא שומעים בו כלב או ציפור או זבוב מזמזם, אני שומעת אותם. כן. ולפעמים, בלילה, הם מתהלכים בחצר. לא מדברים. רק מסתובבים שם בחושך, מכירים כל פינה: פטמי ואבו מאהר ועבד ושהירה והילדים הגדולים שלהם שגדלו בסינדיאני, והילדים שנולדו לעבד ושהירה והסבים והדודים והבני דודים. בזמן האחרון הרי מגיעים כל הערבים מהשטחים, עוד מעט כולם ישובו אלינו.

חבל ששלחתי את דינה לפרדיס. מוטב שלא יהיה איתם שום עסק. כששאלתי אותה למה באה היא התחמקה מתשובה. אבל פתאום היא שואלת על הפרדה. מה פתאום מעניינת אותה הפרדה פנינה? ח'א, ח'א, היו מחרפים אותה, ח'א, ח'א, ופנינה כלום, עיקשת מאין כמוה. בְּנִינָה היה אבו מאהר מחנן בקולו, בנינה יא בנינה, כי עוד מעט חושך, צריך להכניס אותה פנימה, לנעול את החצר, אבל היא לא זזה ממקומה, רק מקשיבה לו, איך היתה מקשיבה לו הבהמה הזאת, כל כך עיקשת היתה. רק אבינועם עיקש ממנה.

דינה לא באה סתם. יודעת זאת מה שהיא עושה. תמיד ידעה. גם כשהיא באה עם האנגלי, גם אז היה לה ביטחון שאני לעולם לא אספר עליה, לא אגיד איך היו לה עיניים רק בשבילו, אני כלל לא הייתי קיימת בשבילה. גם בשבילו לא הייתי קיימת, אבל הוא יש לו נימוסים של אנגלים, נוכלים גדולים אבל דרך ארץ יש להם, והוא התנצל שנפלו עלי ככה, זו אשמתו, הוא ביקש מדינה לקפוץ הנה בדרך. בדרך לאן, אני שואלת אותו, איני חוששת לשאול, והוא משתעשע עם כרמן שאינה עוזבת אותו, ומספר לי על איזו מפה שדינה עוזרת לו להכין. מפה! די היה לראות אותה אז. אפילו רק לשמוע את הקול שלה כשדיברה אליו. קול של ילדה, אבל רך כמו קול של אישה, והיא רק מבארת לו על לח"י, על צבי, למה דווקא על צבי אלוהים יודע. אולי הזכיר לה האנגלי את אלה שצבי התרועע איתם: חביבים כאלה, נראים בני אדם, אבל לכי דעי מה יש להם בלבם.

לאן דינה הלכה איתו כשיצאו מכאן? לכרמים, היא אמרה, אבל שם תמיד מסתובב מישהו. אפשר שלא חשבה על זה כלל. רק עליו, איך להיות איתו. איפה היו נפגשים בירושלים? איך הסתתרו מעיני הבריות? לא מדברת זו, אבל רצתה שנדבר עליו. איך שפקחתי את העיניים חשבתי שהיא רוצה לדבר איתי על האנגלי שלה שעזב, שאני אגיד את שמו. איזה פנים היו לה אז כשבאה איתו. הבן של ענתבי, רפאל הזה, עם החליפות שתופרים לו מבד אנגלי והעניבות המבריקות והכותנות לפי מידה מעולם לא ראה את הפנים האלה שלה. כל השנים האלה שהיא איתו הוא לא ראה אותה ככה.

ואולי זה הוא ששלח אותה הנה? הרי ענתבי שוב מתראים עם ידידיהם משכבר הימים, ערבים באים ויוצאים בביתם, ודבר-מה הגיע לאוזנם. לא שמענו מפטמי ומאבו מאהר אחרי שעזבו, לא בשנים שישבו בעין ע'זאל, לא אחרי מלחמת השחרור כשחילקו את האדמות של סינדיאני וברייקי. נסעתי אז במיוחד לחיפה לדבר עם אבינועם, אבל הוא, ראשו לא היה אז בנטיעת כרמים, הוא לא הבין שהשתנו הזמנים, אין עוד ערבים ואנגלים. לא נכנס לראשו שמכאן ואילך זה רק אנחנו, הכול שלנו, וצריך לקבל אדמות ולעבד אותן ולא להשאיר אותן לחיית הארץ. הוא לא הקשיב לי כלל. אף פעם לא הקשיב לאיש, רק לעצמו, ולכן בא עליו מה שבא, נחרב כל מה שבנה. אילו היה שומע לי אז ולוקח כמו שכולם לקחו ונוטע כמו שכולם נטעו, חלק מהכרמים היו נשארים היום בידינו, לא הכול היה יורד לטמיון.

עד היום לא מובן לי איך זה קרה, איך הגיעו השנים הרעות ההן והם לא באו לעֶזרו, לא יוסף ענתבי והם הלוא היו שותפים וחברים בלב ונפש, לא הבן שלו, בעלה של דינה, והוא היה יכול לעשות הרבה. יודעים יפה לשמור על שלהם, ענתבי, אבל לעזור? אבינועם התחנן בפני יוסף ענתבי שיסכים למכור חלקה משותפת, אדמה שנשארה להם בדרך ההולכת מחיפה למפרץ, איזו גבעה מרוחקת ששם בנה אבינועם את תנור הסיד הראשון שלהם. ענתבי בטח לא הציג שם כף רגל, לא ראה בעיניו אבני סיד בוערות, אפילו איך מגיעים לשם בוודאי לא ידע, אבל ידע יפה את מספר החלקה ואיזה רישום יש לה בטאבו, וכמה היתה שווה פעם ומה היה שוויהּ אז. הזמנים לא טובים, כך הוא אמר לאבינועם שבא אליו לירושלים, אתה עוד תודה לי על שלא הסכמתי למכור.
ואחרי ששולמו החובות ולא נשאר כלום, לא מהרכוש שהיה לאבינועם בחיפה ולא מהכרמים כאן, באתי אני ואמרתי לו, מה איתי, מה עם הילדים שלי? אבינועם אמר שאת חלקי, מה שהוא חייב לי, אקבל כשימכרו את הבית בחיפה, נכס שווה לאין ערוך יותר מהבית בזיכרון. מתי, שאלתי, אחרי שאמות? והוא, דברי אל העצים ואל האבנים. אז עברתי הנה, חבל על הכסף כשהבית כאן עומד ריק, והוא לא היה יכול להגיד לי כלום, אבינועם, את הבית הזה הוא הרי לא מוכן למכור. למה הוא מחכה, שהם יבואו?

עומד בית ומחכה שהם יבואו. יודע הבית שיום אחד הם יבואו. יום אחד, והוא לא רחוק, אפתח את הדלת והם ייכנסו. יגידו שהם מחברת ההובלה. זה יתחיל בשקט. זה תמיד מתחיל בשקט. הם יסתכלו על מה שיש, ישקלו במה להתחיל. מישהו יציע להוציא את תכולת המטבח והחדרים הקרובים אליו דרך החצר. יעמדו כאן על ידי ויתדיינו בערבית, ישכחו אז שאני מבינה, יבקשו כוס מים כי חם בחוץ, בחצר היונים כבר הומיות. אחר כך יסתובבו בחדרים, ימדדו את הרהיטים, את פתחי הדלתות, ידברו על עובי החבל. אחד מהם יקרא למישהו להביא תיבות קרטון לשים בהן את התמונות והשטיחים שעל הקיר, כל הזמן כאילו הם המובילים שבאו לפנות מכאן הכול. אחר כך הם יקימו אותי מהכורסה, שלא תעמוד פה כורסה, כלום לא יהיה פה. רק הבית שכבר עומד ומחכה להם.

כנראה אבינועם שמע מהם. אם הם רוצים משהו זה ממנו. הלוא יום אחד, תשע או עשר שנים אחרי שהוא עזב את המושבה, וכבר גר לו בדירה הגדולה ברחוב הלל, יום אחד מימות השבוע אני נכנסת הנה לבית, מביאה לאמא גבינת עזים שלקחתי אצל הבדואית, וכשאני מתקרבת אל חדר המחסן אני שומעת את פטמי מדברת מהר, בלחש, אינני מבינה את המילים, ואני תמהה לדעת עם מי היא מדברת, איש אינו עונה לה, ותכף כשאני נכנסת: שתיקה. מתי הגעת, אני שואלת את אבינועם. לא מזמן, הוא עונה לי ויוצא משם, ופטמי כבר לוקחת מידי את הגבינה, מריחה, משבחת. מבטיחה לשלוח לי חצילים שתמלא בגבינה. מה עמדת ולחשת לו, אני שואלת, מה יש לך, את, לדבר איתו? והיא כולה חיוכים, ואני, מה אמרת, מה רצית ממנו? והיא, פרח מראשי מה שהיא אמרה. סובבה אותי במילים. מדוע לא התעקשתי אז שתגיד לי. זה לא היה דיבור תמים שם בחדר המחסן. אבינועם הגיע אז במיוחד כדי לדבר איתה. כשנכנסתי אל אמא הוא כבר נסע.

חצילים ממולאים היא הביאה, פטמי, איש לא ידע לעשות אותם כמוה, גם לא חובייזה ודג באורז ומרק פריקה שלא דומה בכלל למה שמביאה אשתו של זיידאן. ידעה לבשל, המכשפה הזקנה. היא לא היתה כלל זקנה אז אבל מכשפה היא היתה, פטמי, חורשת רע היא היתה. מה היה לה להסתודד עם אבינועם בחדר המחסן, מה אמרה לו אז, איזה כוח היה לה עליו שנים אחרי שעזב את הבית? אלה היו השנים הטובות שלו, כשהקימו את החברה הקבלנית לבנייה עם השותף הערבי שהביא ענתבי ועבדו הרבה בשביל האנגלים, הלכו מחיל אל חיל. מה נשאר ממנו ומכל הגדולה שלו? זקן עיקש, יושב שם בכרמל עם היחסנית שלו שרועדת מכל עלה נידף ועם שאול שעוד מחזיק מעצמו חשוב, ובבית שלו סוניה שהשכל התרומם לה, מה הפלא שהבן שלהם, עמוס, ברח ונעלם באמריקה.

רק זאת, דינה, נשארה אתרוג. אפשר בגלל הבעל הזה, רפאל, אדון כמו אבא שלו וכל החברים הערבים שלהם שיודעים איך להישאר כאן בחיים, ראשונים הם ברחו מהארץ, עוד בארבעים ושבע, שיישארו הפלאחים לקרבות. גם אנחנו בעיניהם פלאחים, מכירים רק את הפלאחים אנחנו, כל הזמן איתם, יום-יום, מבוקר עד ערב, ובערב אנחנו באים אל אבו מאהר, יושבים אצלו כולנו, אני ואבינועם וצבי ועבד ושהירה. הבהמות כבר בפנים. השער נעול. אין יוצא ואין בא. חושך מסביב, שקט מהתנים שייללו לפנות ערב, עוד לא התחילו את הקינות של הלילה, גם את פטמי לא שומעים, אולי נרדמה כבר. על יד הקיר הנמוך רק אנחנו, יושבים סביב אבו מאהר, מחכים שיגיד 'כאן יא מא כאן', בלי זה לא יתחיל הסיפור, אבל הוא יש לו זמן, מביט שם בחושך, מה הוא רואה בחצר הריקה, למה הוא מחכה, מתי כבר יסתכל עלינו ויקרא:
כאן יא מא כאן, יא מוסְתמעון אל-כַּלאם.
ביתְנא חַריר וביתכום כּיתאן.
ובית אל-עַדוּ - סַייף אל-קאתֵל.
חַתא אִרְתַפַק אל-זַמאן
עַלא הא אל-מַלכ
(היֹה היה, הוי השומעים את דברי. ביתנו משי ואוהלכם פשתן. ובית השונא הוא לחרב הרוצח. עד שעבר הזמן על המלך הזה)

ספרי ההוצאה ב"מקור ראשון"

אלי אשד כותב על ימי פומפיי האחרונים, בהוצאת זמורה ביתן:
מה עניינו של 'ימי פומפיי האחרונים' לקורא המודרני המתוחכם בן המאה ה-21? כרומאן היסטורי הוא תוצר של זמנו, אמצע המאה ה-19; העלילה מלודרמטית וכמעט מגוחכת בעין הקורא בן זמננו, וכך גם הדמויות המצוירות בצבעי שחור-לבן ללא גוונים. מצד שני, בולוור-לייטון עמל רבות על תיאור מדויק של התקופה והמקום, והדבר ניכר היטב כשם שניכרים ניסיונותיו לדייק בכל הקשור לרעיונות התקופה.

בולוור-לייטון ניסה לעשות ב'ימי פומפיי האחרונים' לאנשי העולם הקדום את מה שוולטר סקוט ניסה לעשות לאנשי ימי הביניים: לתאר אותם בצורה ריאליסטית ומדויקת לפי מיטב הידע הקיים ומנקודת המבט שלהם, ולא זו של הנצרות כעבור 2000 שנה. מבחינה זו הצלחתו מרשימה.

אריק גלסנר כותב על הנער שנפל מן השמיים, בהוצאת זמורה ביתן:

מהם היסודות ההופכים את היצירה הזו ליצירת אמנות גדולה? הספר הזה מפתח דיון, באופן מעמיק אך בצורה עקיפה וסובטילית, סביב מקומו של האמן בחברה האמריקנית הבורגנית העכשווית. האם היה דיוויד אמן גדול מוחמץ או בחור מתוסבך שלא ידע להשתלב בסדר הקפיטליסטי?

בין הניירות שהשאיר אחריו נמצאות פנטזיות פרועות על גדולה ספרותית. דיוויד "מצטט" את שבחי הביקורות העתידיים לספריו ומסתבר כי תכנן להשיג הקדמה של סופר מפורסם (נורמן מיילר) לכתביו. ישנם בכתבים גם אמירות מצמררות המנבאות את מותו (בתאונת מטוס!) כדרך להשיג תהילה ספרותית: "אני באמת מתחיל להאמין", כתב דיוויד, "שהדבר היחיד שעשוי להעניק משמעות למחברות האלה הוא מותי בטרם עת" (עמ' 22).

בצד זה נשתמרו וידויים חזקים על תשוקתו לספרות. חברה ללימודיו באוניברסיטה מפכחת את קן בקשר לאחיו, "הסופר" כביכול: "אם האח שלך היה גדול מהחיים, זה כיוון שכולנו אפשרנו לו את זה, כמו שנותנים לבחורה מהפרוורים שגרה איתך בחדר במעונות לחשוב שהיא סלביה פלאת. דיוויד בלט במידה רבה מעצם העובדה שהוא סירב להשתלב" (עמ' 176).

משאלה אחת ימינה בידיעות אחרונות

רן בן-נון כותב בידיעות אחרונות על החדש של אשכול נבו, משאלה אחת ימינה, בהוצאת זמורה ביתן:

בפעם הקודמת שבה פגשנו את אשכול נבו, הוא הקסמים וכבש אותנו עם רב המכר היפהפה שלו 'ארבעה בתים וגעגוע'. בספרו החדש, 'משאלה אחת ימינה', הוא מפגיש אותנו עם ארבעה חברים מהתיכון – אופיר, הפרסומאי המתחכם שמגלה את הרוחניות, עמיחי הטלמרקטר הנושאש, יואב המכונה צ'רצ'יל, העו"ד והמנהיג הכריזמטי, ויובל, מתרגם עבודות לסטודנטים ובחור קצת אבוד, שהסיפור שלפנינו נמצא בדפים שנותרו אחריו בתחנת משטרה. מכאן ניתן להבין שיובל אינו זמין כרגע, כפי שנהוג לומר, ולא מסיבות טובות.

בפתיחה הממזרית הזו נבו כובש אותנו מחדש בקלות. גם אם יש לכם רתיעה בסיסית מקונספט החבר'ה הישראלי ומהסחבקיה הדביקה שהופכת את חיינו כאן לשואו-אוף מצ'ואיסטי שאינו נגמר, לא תוכלו שלא להתאהב ברביעיית הגברברים של 'משאלה אחת ימינה'. כי הפוזות שלהם מתרסקות תוך דקה וחצי, כי הם רגישים ופגיעים ומלאי חולשות וחסרונות, כי הם לא סימבולים ציוניים, אלא בני אדם ישראלים.

עם זאת, כמו כל זכר בגלובוס, גם ארבעת חברינו סופרים את חייהם ממונדיאל למונדיאל, ובזה של 98' הם כותבים על פתק איפה הם רוצים להיות בעוד ארבע שנים, ומבטיחים לפתוח ולקרוא את שכתבו במונדיאל 2002. ב-98' הם בני 28 וב-02' יהיו בני 32. אלו הן "שנות הגבס", אומרת לנו אילנה הבוכייה, אשתו הפסיכולוגית העגמומית של עמיחי – השנים בהן מתגבש ומתקבע האופי הגברי, שאותן הפך אשכול נבו לכור מצרף של אהבה, בגידה ומוות.

נבו לא פוחד להיות סנטימנטלי, כמעט עד דמעות. הגברים שלו הולכים עם הלב עד הסוף בלי בושה, לעולם לא חוששים להזיל דמעה. ותאמינו או לא – זו הגבריות האמיתית. זה באמת ובכנות מה שהולך לנו בראש כשאנו לא עסוקים בלשחק אותה קשוחים או קולים או מצליחנים או מצוידים כהלכה. זה פשוט אנחנו נטו. קבלו אותנו ככה, כמו שאנו. ואחר כך תזרקו.

מירנדה ג'ולי זכתה בפרס אוקונור

הסופרת והקולנוענית האמריקנית, מירנדה ג'ולי, יכולה להוסיף כעת לרשימת התארים שלה גם את הפרס הספרותי היקר בעולם – פרס פרנק אוקונור לשנת 2007. אוסף הסיפורים הראשון של ג'ולי, , No One Belongs Here More Than You נבחר על פני ספרו של אתגר קרת, וכן על פני ספרה של שרלוט גרימשואו הניו זילנדית. הספר זכה בפרס של 35 אלף אירו.

יו"ר ועדת השופטים, פט קוטר, שהגן על רשימת המועמדים הסופית, אמר כי ג'ולי היא מועמדת ראויה לעילא ולעילא. "הפרס הוענק לספר שהוא פשוט גאונות מקורית", אמר. "ספר שאנחנו מאמינים שישרוד זמן רב".

ג'ולי, ילידת 1974, החלה לעבוד כמחזאית, ואז הוסיפה וידאו ומוזיקה לסגנון עבודתה. סרטה הראשון "אני אתה וכל השאר" זכה בפרס בפסטיבל סאנדנס, וכן בארבעה פרסים בפסטיבל קאן, כולל פרס הסרט הראשון הטוב ביותר, אותו פרס שבו זכה גם אתגר קרת.

ספרה הוא אוסף של סיפורי פנטזיה עם מודעות לעולם האמיתי של הדמויות הפועלות בסיפור. האתר שעוצב לקדם את הספר, noonebelongsheremorethanyou.com, הפך אף הוא להצלחה מיידית.

חדש בהוצאה

חיי שניים מאת ויקראם סת (מאנגלית: דינה מרקון. בהוצאת זמורה ביתן)

שאנטי בְּהארי סת נולד ב-1908 בהודו ובשנות השלושים נשלח לברלין ללמוד רפואת שיניים. שם הצטלבה דרכו בראשונה עם אשתו לעתיד, צעירה יהודייה הנאמנה למולדתה גרמניה. החברות בין שאנטי השחור להני היֶקית פרחה, וכשהני נמלטה מגרמניה לאנגליה, חודש לפני פרוץ המלחמה, פגשה בתחנת ויקטוריה את האדם היחיד שהכירה שם: שאנטי.

ויקראם סת, שבגיל 17 נשלח לאנגליה לגור אצל דודו ודודתו חשוכי הילדים, טווה את סיפור חייהם המדהים. התוצאה היא מארג מהפנט של הודו, הרייך השלישי והשואה, ישראל ופלשתינה, גרמניה שלאחר המלחמה ובריטניה של העת החדשה.

חיי שניים הוא בעת ובעונה אחת סיפורה של תקופה אלימה מבעד עיניהם של שני ניצולים ודיוקן אינטימי של החברות ביניהם, חיי נישואיהם ואהבתם האיתנה והמורכבת.

"בלתי נשכח... זהו ספר על אהבה, אומץ וחברות ועל אותם מעשים של רוחב לב שאלמלא הם לא היה ניתן להאמין בָּאנושיות"
טיימס
"סיפור מאלף הכתוב באופן מרתק... בניסיונו להתחקות אחר הילדוּת ושנות הבגרות המוקדמות של שני גיבוריו סת אינו משאיר אף אבן במקומה"
ניו יורק טיימס
"ויקראם סת מכיר בקשיים העומדים בפני ההיסטוריון, והוא זהיר בשימוש שהוא עושה בהשערות ובעובדות לא מוצקות... כישרונו ונכונותו לשמש שופר למאורעות אישיים והיסטוריים כאחד הם שהופכים את הספר לנפלא כל כך"
האקונומיסט

ויקראם סת נולד ב-1952 בהודו ולמד בה, באנגליה, בקליפורניה ובסין. ספרו הראשון, "שידוך הולם" (זמורה ביתן), נמכר בעולם ביותר ממיליון עותקים.

פסטיבל שירה ייפתח לאחר חול המועד סוכות

אתר nrg מדווח על פסטיבל השירה של "הליקון":

פסטיבל השירה הבין לאומי השביעי, "שער", יפתח ב- 18 באוקטובר בשלושה מוקדים ברחבי הארץ ויארח משוררים אורחים מעבר לים. הפסטיבל "שער" בן ארבעת הימים שיוזמת ומפיקה "הליקון", העמותה לקידום השירה, יתפרש על פני מוקדי מפגש בערים שונות ובין אתרים יהודיים, ערבים ומעורבים: באולם ענבל בנוה צדק, כנסיית עמנואל ביפו, תיאטרון דיוואן אל-לאג'ון בנצרת ותיאטרון החאן בירושלים.

כמדי שנה יגיעו לפסטיבל משוררים מוערכים ממדינות רבות למפגש משוררים שייצור מעין פסיפס שירה בינלאומי המורכב מחמש עשרה שפות ותרבויות שונות. המארגנים מבטיחים מפגש בין שירה, מוסיקה, מחול, תיאטרון ווידאו-ארט, בין תרבויות היהדות, האסלאם והנצרות ובין דורות של משוררים ישראליים.

הפסטיבל השנה שם דגש מיוחד על השירה החדשה בישראל ועל יצירה בין תחומית. בנוסף להקראת השירה, יוצגו יצירות שהוכנו במיוחד עבור הפסטיבל כגון: עבודות וידאו-ארט של האמן אריאל מיודוסר בהשראת שירו של אימן אגברייה "לבד", קטעים ממופע תיאטרון המבוסס על שירי דוד אבידן "המאה ושלושים" (המתחרה גם בפסטיבל עכו בחול המועד סוכות) מחול בוטו יפני מאת מיה דונסקי, והופעות של מוסיקאים וזמרים ביניהם: אפרת בן צור ומופע השירה הסופית ג'לאג'יל. כרטיס למופע אחד יעלה 30 ש"ח ולשני מופעים 50 ש"ח.

מבשלים בצרפתית בטיים אאוט

מבשלים בצרפתית (מספרי "על השולחן" בשיתוף הוצאת כנרת, זמורה ביתן) מתוך "טיים אאוט", 20.9.07, מאת רותי שטיינברג:

אגדה אורבנית מספרת על גיליון שוקולד של "על השולחן" ששבר את כל שיאי המכירות. צוות המגזין לא התבלבל ועשה מעשה: הגיליון עבר הסבה לספר, קיבל כריכה והפלך לספר מצליח. מאז אנשי הצוות לא נחים על זרי הדפנה ומספקים עוד ועוד ספרי בישול מקצועיים.

ספר הבישול החדש "מבשלים בצרפתית" מבית "על השולחן" עורך סקירה מקיפה של המנות הקלאסיות של צרפת דרך המחוזות השונים. מדובר במנות קלאסיות לא במובן ה"נפטליני" של המילה, אלא ההפך – כל המנות המוכרות והאהובות מתייצבות בין הדפים, כולל כאלה שמוכרות פחות, ומלוות בתמונות מגרות. המסע מתחיל עם מנות כגון פטה כבד, איולי וטפנד, ממשיך בביצים עלומות ביין אדום, מתעכב על מרק בויאבס וברווז בתפוזים ומסיים באלגנטיות בטארט טאטן, בסופלה ובקרם ברולה. ההסברים נוחים ודקדקנים כדי לעזור גם לבעייתיים שבמבשלים להגיע לתוצאות המדויקות ביותר. לאורך הספר יש מידע הנוגע לשמירה על מוצרים ורטבים, וחשוב יותר – אורך חיי המדף של כל אחד מהם. על הדרך מחכים גם סיפורים קטנים כמו קיצור תולדות הבגט והקשר בין לואי ה-14 לזני האגסים בצרפת (תתפלאו, אבל יש קשר).

"מבשלים בצרפתית" עורך לקוראים, קודם כל ולפני הכל, סיור מודרך במטבח הצרפתי על כל גווניו, מפשיט את מסכת ההתחכמות הצרפתית וחושף בפני הקורא מידה של פשטות. והכי חשוב – משתדל שנצליח.

עורך חדש למדור השירה של "הניו יורקר"

פול מולדון מונה לעורך השירה ב"ניו יורקר", פרסום שלגביו אמר שמדובר "בפורום החשוב ביותר לגבי שירה בארצות הברית". הוא צפוי להחליף את אליס קווין, עורכת מדור השירה במגזין ב-20 השנים האחרונות, בנובמבר הקרוב. "תמיד שמחתי כשפרסמו את שיריי שם", הוא אמר, "גם אחרי 40 שנים שבהן שמי מודפס. זה כה מרגש ואני רוצה שאחרים יחוו את זה".

למולדון אין כל תכנית מיידית לשינוי פתאומי במדור, והוא בעיקר רוצה להשאיר את הכול פתוח. ואולם, משוררים רבים מעבר לאוקיינוס, מהאיים הבריטיים, רוצים לוודא שהמייל של מולדון יישאר נגיש להם, גם בתפקידו החדש. "לא אהיה מופתע אם אראה שמות של משוררים בריטיים ואיריים בין דפי המדור", אמר מולדון, "כמו גם שירה מתורגמת".

עורך "הניו יורקר", דיוויד רמניק, הסביר כי בחירתו של מולדון נבעה לא רק מהיותו משורר שזכה בפרסים רבים, אלא גם בגין הערכתו הרבה לשירה בת ימינו. "לא מדובר רק בבחירת המשורר המוערך ביותר", אמר העורך ל"ניו יורק טיימס","זה מישהו שיידע איך לשמור על קשר עם כל סוגי המשוררים".

מולדון, שנולד בצפון אירלנד ב-1951, פועל בארצות הברית מאז 1987, ושם הוא משמש גם כראש המרכז לאמנות יוצרת באוניברסיטת פרינסטון בניו ג'רזי, כמו גם מרצה לכתיבה יוצרת.

מה לאכול מככב ב"הארץ"

"הארץ" על מריון נסל, מחברת "מה לאכול" בהוצאת כנרת זמורה ביתן:

הכל פה יפה מאוד, מושך את העין ומגרה", מסננת בבוז פרופסור מריון נסל מאוניברסיטת ניו יורק שעה שאנחנו נכנסים לסופרמרקט קטן, במרחק כמה דקות הליכה ממשרדה במחלקה לבריאות ציבורית שבדרום מנהטן. "הם תמיד שמים בכניסה את הפרחים והפירות כדי לפתות אותך עם הריחות והצבעים היפים, ואז מכניסים אותך למסלול שהם בנו עבורך. אתה חושב שיש לך שליטה על מה שאתה עושה אבל זו אשליה", היא מחייכת.

נסל, מומחית לתזונה הידועה בחוגים מסוימים כ"גורואית המזון של אמריקה" ובחוגים אחרים כ"טליבאן של המזון", פוסעת אל מחלקת הירקות. טיפות מים ניגרות על עשבי התיבול מטפטפות זעירות, התאורה הבהירה מחמיאה לסומק השזיפים ואני מתחיל לפנטז על פרוסות האננס, אבל אז נסל מקלקלת את המסיבה. "תראה את הירקות והפירות האלו", היא מצביעה. "יש לך דרך כלשהי לדעת איפה גידלו אותם או מתי הם נקטפו? ידעת שמרגע הקטיף ועד שפירות או ירקות מגיעים למדף עוברים בדרך כלל שבעה עד עשרה ימים? זאת טריות?!"

עצב הפרידה מהאננס מלווה אותנו בדרכנו למעבר הבא במרכול. כשהיא נתקלת בעשרות הסוגים של דגני הבוקר נעשה מבטה של נסל חשדני במיוחד. "כולם התחילו לשים כל מיני סימנים על האריזות שלהם שמדגישים כל מיני סגולות תזונתיות", היא אומרת, "אבל בוא נסתכל ביחד בנתונים". היא מורידה אריזה של "פרוסטד מיני וויטס" מהמדף. "תראה את רמות הסודיום", היא מזדעזעת, "ותגיד לי מה כתוב על העטיפה מקדימה". "מנה יומית של 'פרוסטד וויטס' עשויה להוריד את רמות הכולסטרול", אני מקריא בחשש. "וגם עשויה שלא", היא יורה.

על מה הם מדברים

לנסל, בת 71, יש יתרון גדול על המבקרים האחרים של תעשיית המזון, במיוחד אלה שמגיעים מתחומי מדעי התרבות והחברה. לא רק כי היא פרובוקטיווית, בהירה וחדה - מגזין האינטרנט "סלון" הגדיר אותה כ"מרואיין היחיד בסרט 'לאכול בגדול' ('Super Size Me') שמצליח להסביר בצורה מובנת לבני אדם מהי בדיוק קלוריה" - אלא מכיוון שכפרופסור לתזונה היא יודעת בדיוק על מה היא מדברת.

את הפילוסופיה רבת השנים שלה לגבי תזונה, היא אומרת, אפשר לסכם במשפט: "אכלו פחות, התעמלו יותר, אכלו יותר פירות וירקות ואל תאכלו ג'אנק פוד". אבל היא יודעת שזה לא מספיק. עד אמצע שנות ה-90 נפלו טענותיה, שנוסחו בהמשך בספרים "Food Politics" ו"Safe Food", על אוזניים ערלות. בדומה למבקרי תעשיית הסיגריות טענה נסל שתעשיית המזון נושאת באחריות על הנזק הכבד שגרמה לחברה האמריקאית וחשפה את המנגנונים שמניעים אותה. לאמריקאים שרגילים לדבר על האדם היחיד, הצרכן או היזם, נשמעו דבריה כמו עיסוק ב"סוציאליזם".

אבל בשנים האחרונות משהו החל להשתנות. לאחר שיצרניות הסיגריות הגדולות נאלצו להודות בנזקים שגרמו למיליוני בני אדם, ובעקבות פרסום נרחב של הנתונים על השמנת היתר של האמריקאים, התברר לאמריקאים שנסל היא האשה הנכונה במקום הנכון. נורות האזהרה של החברה השבעה נדלקו, העניין של אמריקה במזון בריא ולא בריא הלך וגבר ונסל הפכה לסופרסטארית. הקורסים שהיא מלמדת באוניברסיטת ניו יורק מתפוצצים מתלמידים, מחוץ לקמפוס היא מרצה בפני אולמות מלאים בכל רחבי המדינה והיא אף נשכרה לייעץ לחברות ענק (גוגל למשל) בבניית תפריטים בריאים לעובדיהן. לחברות מזון גדולות שמעוניינות בשירותיה היא מסבירה כיצד להפוך את המזון שהן מייצרות לבעל ערך תזונתי רב יותר.

"הדברים שאמרתי בזמנו התקבלו בתדהמה ובחוסר אמון", היא אומרת. "כולם דיברו על האחריות האישית של הצרכנים אבל אף אחד לא דיבר על תפקידה ואחריותה של תעשיית המזון בעניין. מי היה מאמין שכמה שנים לאחר מכן יחול כזה שינוי? סופרמרקטים משווקים מזון בריא יותר. ועדת הסחר הפדרלית תתבע מחברות המזון לפרסם מידע על תהליך ייצור המזון. אלו תהליכים שמשנים את החברה".

אם להאמין לנסל, ספרה "מה לאכול", שרואה כעת אור בעברית (הוצאת כנרת זמורה ביתן), נולד כמעט במקרה. לאחר שבשנת 2002 הוציאה לאור את "Food Politics" היא יצאה לסיבוב קידום מכירות ברחבי אמריקה. "נתתי הרצאות והרבה אנשים אמרו לי: 'ספר חזק, מאוד מעניין ומאוד מפחיד, אבל לא אמרת לנו מה לאכול'. הרבה סיפרו לי שיש להם התקפי חרדה כשהם נכנסים לסופרמרקטים. בהתחלה אמרתי לעצמי: 'על מה בכלל הם מדברים?' אבל ככל ששמעתי זאת שוב ושוב - מה אנחנו צריכים לאכול, מה כל זה אומר על הדיאטה שלי - אמרתי לעצמי שאולי יש פה משהו שאני לא מבינה. בסופו של דבר קלטתי שאני לא מבינה כי אני חיה פה, בניו יורק. אין לנו פה מרכולים גדולים באמת".

האמריקאי הממוצע, גילתה נסל, מבלה כ-22 דקות בביקור בסופרמרקט ונאלץ להתמודד מול מבחר מהמם של כ-40 אלף מוצרים שונים. "דיברתי עם חברים שלי, אנשים משכילים, ושאלתי אותם אם קשה להם לבחור בסופרמרקט מה לקנות. הם אמרו שאין להם מושג וגם הם ביקשו עזרה, אז אמרתי שאכתוב ספר על תזונה לציבור אבל שלפני כן כדאי לי לראות על מה הם מדברים".

היא התחילה לבקר בקביעות במגה-מרכולים שבפרוורים. "כבר ביום הראשון שנכנסתי לסופרמרקט גדול כזה ראיתי שיש שבעה סוגים שונים של חסה במחלקת הירקות. חלק נמכרו לפי משקל, חלק לפי יחידה וחלק לפי אריזה, ולא הצלחתי להבין מה הכי כדאי לקנות. אני מדענית, אז בניתי טבלה כדי לנסות להבין איזו חסה הכי כדאית לי. זה לקח לי שבוע להבין איזו חסה הכי משתלמת וכמה יותר אצטרך לשלם כדי לקנות חסה אורגנית, ואז הבנתי על מה אנשים מדברים. אם אני צריכה לעבוד בצורה כזאת כדי להבין מה העסקה המשתלמת ביותר לקניית חסה, מי יודע מה מחכה לי במחלקה הבאה בסופר".

ב"מה לאכול", ספר עב-כרס שנכתב בגוף ראשון וכולל לצד נתונים מדעיים רבים גם לא מעט אנקדוטות, מנסה נסל לעשות סדר בבלגן. לא רק שהיא מסבירה להדיוטות כיצד לבחור את המזון הנכון, היא גם מפרקת לגורמים את חוויית הקניות במרכולים. הספר הוא קודם כל תוצאה של ביקור בעשרות רבות של סופרמרקטים בכל מקום בארצות הברית ושל שיחות עם המנהלים, העובדים וגורמים בכירים בתעשיית המזון. "התחלתי במחלקת הירקות ואז התחלתי לעבור מחלקה אחר מחלקה, להרים מוצרים מהמדפים ולבדוק מהם והאם כדאי לקנות אותם".

כדי להדגים לאלו דברים הקדישה תשומת לב, פנינו למחלקה הבאה בסופרמרקט. "תראה מה קורה פה", אמרה נסל כשפסעה בין מדפים עמוסים בשורות ארוכות של בקבוקי ופחיות שתייה קלה. "שים לב שהבקבוקים הגדולים של שני ליטרים נמצאים בדיוק בגובה העיניים שלך ושהפחיות שבהן יש שתייה עם הרבה פחות סוכרים נמצאות בגובה הנעליים שלך. אתה חושב שזה מקרי? ותראה את מי הוויטמינים האלו. אנשים חושבים שזה טוב בשבילם כי יש באמריקה אובססיה עם ויטמינים בלי שאנשים בכלל מבינים על מה מדובר. ה'מים' האלו שמשווקים כמוצר בריאות מפוצצים בסוכרים. אי אפשר היה למכור אותם אם לא היו מוסיפים להם צבעי מאכל והמון סוכר כי לוויטמינים כשלעצמם יש טעם נורא".

אין כמעט מוצר שלנסל אין מה להגיד עליו. היוגורט לא בריא כפי שאנחנו חושבים ("כמעט תמיד הוא מלא בסוכרים"), הנתונים על סגולותיה של הסויה רחוקים מלהיות חד-משמעיים ("לסויה יש ההילה האסייתית הזאת שמרחפת מעליה והיא הרוויחה מהחשדות של אנשים ביצרני החלב"), ולא מומלץ להניח שתה ירוק הוא מזון בריאות ("יש עדויות לכאן ולכאן").

היא עצמה משתדלת לאכול ירקות ופירות אורגניים, אבל אומרת שהם לאו דווקא מזינים או טריים יותר - היא אוכלת אותם רק כי אין בהם חומרי ריסוס. לקונה בסופרמרקט היא ממליצה להגיע עם רשימת קניות (ולא לחרוג ממנה), לרכוש את המוצרים בשולי המרכול ולא במעברים האמצעיים ולהשתדל שלא לקנות מוצרים שיש בהם יותר מחמישה רכיבים.

חמשת עקרונות השיטה

נסל, בעלת רעמת תלתלים שחורה ופרצוף חייכני, נראית צעירה בהרבה מגילה. היא גדלה במנהטן אך עברה עם הוריה לקליפורניה בגיל 13 והיתה פעילה בשומר הצעיר. לתקופה קצרה, "עד ששיניתי את דעתי על ישראל ומה שהיא עושה", היא אפילו חלמה לגור בקיבוץ ולהגשים את החזון הסוציאליסטי-ציוני. יש לה דוקטורט בביולוגיה מולקולרית ותואר שני בבריאות ציבורית, במשך שנים היא עמדה בראש המחלקה לבריאות ציבורית באוניברסיטת ניו יורק ובאחרונה משמשת גם כמרצה לסוציולוגיה. בסוף שנות ה-80 היא ריכזה את מדיניות הממשל בנושאי תזונה כיועצת לשר הבריאות האמריקאי.

לאחר מחקר שארך כשנתיים ניסחה נסל חמישה עקרונות שעל פיהם מסודרים כמעט כל המרכולים בעולם. העיקרון הראשון הוא לפתוח את חוויית הקנייה בשואו נוצץ ותמיד לשים בכניסה פירות וירקות או פרחים כדי ליצור תחושת שפע וטריות. העיקרון השני, אולי החשוב ביותר, הוא להראות לקונים כמה שיותר מוצרים. מעברי האוכל חייבים להיות ארוכים מספיק כדי לחשוף את הקונה לכמה שיותר מוצרים, אם כי לא ארוכים מדי כדי שלא ישתגעו ויברחו. בדיוק בגלל זה נמצאים מוצרי החלב תמיד בקצה המרכול: כמעט כל לקוח מגיע אליהם, והמטרה היא לחשוף אותו עד אז לכמה שיותר מוצרים.

"המוצרים הרווחיים ביותר יימצאו תמיד בגובה עיניהם של הלקוחות", מסבירה נסל את העיקרון השלישי ומדווחת שחברות המזון משלמות כמובן לסופרים עבור המיקום הנחשק. "העיקרון הרביעי הוא להוריד עלויות ולהעלות רווחיות באמצעות ייצור אוכל עם הרבה סוכרים באריזות גדולות. במעברים האמצעיים של הסופרמרקטים נמצא הג'אנק-פוד. אנחנו לא אמורים לקרוא לזה ג'אנק פוד אלא מזון עם ערך תזונתי מינימלי - רב קלוריות, מעובד מאוד, לא מזין ומאוד רווחי".

כפי שנסל מדגימה ב"מה לאכול", הרבה יותר יקר לקנות אוכל ובעיקר שתייה באריזות קטנות. ההבדל במחיר משקה של 100 סמ"ק בפחית לעומת 100 סמ"ק בבקבוק משפחתי עשוי להגיע לעשרות אחוזים. מנהלים של סופרמרקטים שתישאלה בקשר להפרש השערורייתי אמרו לה שאם אנשים רוצים אריזות קטנות יותר, הם צריכים להיות מוכנים לשלם עבורן יותר. "פילוסופיה מעניינת", היא אומרת על כך ומגלגלת עיניים.

"מסעדות לא צריכות לעשות יותר מדי כדי לתקן את דרכיהן", עוברת נסל למתקפה על הגורם השני הנושא באחריות אחרי הסופרמרקטים. "כל מה שהן צריכות לעשות זה להציע מנות קטנות יותר ובזול יותר ולהציע מזון בריא לילדים. אבל הן לא מעוניינות לעשות זאת. אנשים מהלובי של המסעדות משתוללים כשאני מעלה את הרעיונות הללו. השיטה במדינה הזאת מבוססת על כך שעלות המזון היא מזערית לעומת עלות האריזה והמשלוח, ואנשים אוהבים מנות גדולות".

העיקרון החמישי במדיניות השיווק של הסופרמרקטים הוא חדש יחסית, והולם את רוח הזמן - שימוש סלקטיווי בנתוני תזונה ובהערכות בריאותיות כדי למכור מזון. נכון שסלקטיוויות היא מלת המפתח כאן, אבל נסל שמחה לראות את השינוי בתפיסה הציבורית ואפילו מביעה אופטימיות זהירה באשר לעתיד.

אסטרטגיית ה"התאמה למצב החדש" כשלעצמה, לעומת זאת, מטרידה אותה. על שלל מוצרים אמריקאיים מופיעים כיום סימונים שמדגישים את הסגולות הבריאותיות-לכאורה שלהם. הקריטריונים, כמה לא מפתיע, נקבעים על ידי חברות המזון עצמן ויוצרים מצג שווא. פפסיקו, למשל, המציאה חותמת ירוקה - "סמארט ספוט" שמה - שאותה היא מדפיסה על עטיפות חלק ממוצריה, אף שלאותם מוצרים יש קשר קלוש לבריאות. דוגמה למוצר כזה שנסל נהנית במיוחד לספר עליו הוא פיצה מפוצצת בסוכרים ובשומן רווי. פפסיקו העניקה לפיצה את תווית ה"סמארט ספוט" הירקרק משום שבגבינתה יש סידן. סידן כידוע מזין למדי, אבל הקונים לא מדווחים על שאר התכונות הלא ממש מזינות של אותה פיצה תעשייתית. נסל טוענת בתוקף שכדי להילחם בתופעה יש להחרים כל מוצר שעל עטיפתו מופיעות יומרות בריאותיות דומות.

"שיילך לעזאזל כל העניין הבריא הזה, כולם אומרים 'בואו נאכל בריא' אבל רק מחבקי עצים אוכלים בצורה הזאת", אמר השנה ג'ון ניל מ"קנטאקי פרייד צ'יקן". קוקה קולה דווקא העדיפה להתאונן במקום להכחיש: "עקב אכילס שלנו הוא הדיון אודות השמנת יתר... זה הפך מנושא אמריקאי קטן ופשוט לניהול לנושא גלובלי עצום. זה מדלל את מאמצי השיווק שלנו וגורם לנו נזק עצום", אמרה לאחרונה אחראית הקריאייטיב בחברה, אסתר לי.

לגוף שנלחם מלחמת חורמה בנסל ורואה בה צלע מרכזית ב"משטרת המזון" קוראים "Center for Consumer Freedom". "זאת חברת יחסי ציבור שלא מגלה מי המממנים שלה אבל העיתונות לוקחת אותה ברצינות והם מסוכנים במיוחד, בעיקר בגלל שהם משתמשים בהומור בהודעות לעיתונות שהם מוציאים", היא אומרת. "היסטרית" ו"הטליבאן של התזונה" הם שניים מהתארים שמצמיד ה-CCF לנסל לעתים קרובות. עם דרישותיה, שהרגיזו במיוחד את הגוף הפועל בשירות חברות המזון ורשתות מסעדות המזון המהיר, נמנות התביעות לסימון קלורי של מנות בתפריטי מסעדות והוצאת מכונות מכירה של משקאות קלים מבתי ספר. גם הקמפיין שהיא מנהלת להטלת מס על סוגי מזון משמינים במיוחד כמו משקאות קלים וממתקים. "נסל שוב משפריצה את הגישה האנטי-צרכנית שלה", נאמר בהודעה טיפוסית לעיתונות של CCF. "היא מעוניינת להעלות מחירים של מוצרים כדי שאלו יהיו מחוץ להישג ידם של צרכנים".

"אני מניחה שזה מחמיא שהם מתארים אותי כך", היא מצחקקת, "אבל הייתי שמחה אם היו לוקחים אותם הרבה פחות ברצינות". עיקר הכוח של התעשייה, היא מדגישה, בא לידי ביטוי בתקציבי השיווק העצומים שלה. 36 מיליארד דולר בשנה מופרשים מדי שנה לטובת שיווק מזון ומשקאות בארצות הברית. 12 מיליארד מתוכם מושקעים בפרסום ברדיו, בטלוויזיה ובאינטרנט, היתר מושקע בשיווק בקופונים, בשלטי פרסום וכו'.

את העוצמה של תעשיית המזון ממחישה נסל במספרים. היא אוהבת לספר לקהל מאזיניה שב-2005 השקיעה חברת קלוג'ס 32 מיליון דולר בקמפיין שחיבר לחטיף את דמותו של "בוב ספוג", ומיד לאחר מכן שולפת מספר שמגמד את הסכום הזה. "זה נשמע לכם הרבה?" היא שואלת רטורית, "אז דעו שזה סכום קטנטן בהשוואה לתקציב הפרסום השנתי של מקדונלד'ס - 1.2 מיליארד דולר בארצות הברית לבדה". בעוד הקהל מנסה לעכל את הסכום נועצת נסל את המסמר האחרון: "ידעתם שתקציב הקמפיין לחינוך לתזונה נכונה של הממשל האמריקאי עומד על פחות מ-10% מהסכום הזה?"

חכמים על ילדים

הנתונים הרשמיים מראים שהעלייה ההדרגתית בשיעור האמריקאים הסובלים מהשמנת יתר ומסוכרת החלה ב-1980. שיעור האמריקאים השמנים עמד אז על כ-20% ושיעור הילדים השמנים על כ-12%. כיום מראים הנתונים שכשליש מהאמריקאים וכחמישית מילדיהם סובלים מהשמנת יתר. כמעט 65% מהאמריקאים(!) שוקלים יותר מכפי שהם אמורים לשקול, ושיעור חולי הסוכרת, מחלה שבינה ובין השמנה מתקיים קשר ישיר, עלה בין 97' ל-2003 ב-41%. מקרים רבים אחרים, מדגישים החוקרים, כלל לא אובחנו.

"ישנן שלוש תופעות עיקריות שגרמו לכך", אומרת נסל. "שיעור הנשים העובדות מחוץ לבית הגיע למסה מסוימת ב-1980 וזה יצר דרישה למזון שאפשר להכין במהירות רבה יותר. במהלך שנות ה-70 גם חל שינוי מהותי במדיניות הממשל האמריקאי. עד אז היתה המדיניות לא לשלם לחוואים כדי לגדל מזון, וזה השתנה. זה היה תמריץ משמעותי מאוד לחוואים והם החלו לייצר הרבה יותר מזון, עודפים עצומים. התוצרת היומית של התעשייה עלתה מממוצע של 3,200 קלוריות לאזרח ל-3,900 קלוריות. התוצאה היתה שגודל המנות עלה ומחירן ירד. זה היה מאוד פופולרי, זה לא עלה לחברות המזון הגדול הרבה יותר כסף לייצר, והתוצאה היתה שאנשים אכלו הרבה יותר אוכל מבעבר".

סיבה נוספת להשמנה הכפייתית היתה "התנועה של בעלי המניות", שבה נשמר לג'ק וולש, מנכ"ל ג'נרל אלקטריק האגדתי, תפקיד מרכזי. הרעיון שוולש קידם באותה תקופה היה הפעלת לחץ על חברות לשפר את ביצועיהן בוול סטריט. בעקבות כך פעלו חברות המזון תחת לחץ גובר לדווח על צמיחה כל 90 יום. זה הביא אותן להגדיל משמעותית את תקציבי השיווק, את המוצרים ואת המנות המוגשות במסעדות מזון מהיר, הכל כדי לעמוד ביעדים שהציבו האנליסטים מניו יורק.

נסל: "כדי לעמוד ביעדי הגדילה שהוכתבו להן, שינו חברות המזון את החברה האמריקאית. אני לא חושבת שהן התכוונו לגרום להשמנת יתר, אבל זה מה שקרה". עשור לאחר מכן, לאחר שהבעיה כבר אובחנה, חלה הידרדרות נוספת. ב-1990, לאחר שהקונגרס הכריח את חברות המזון להכניס מידע תזונתי על עטיפות המוצרים, קמה התעשייה על רגליה האחוריות והצליחה לחלץ הישג. ב"תמורה" לסימון המוצרים נכנע הקונגרס והורה לרשות הפדרלית למזון ותרופות (FDA) לאפשר לחברות המזון לפרסם על עטיפות המוצרים הכרזות בריאותיות כמו "סויה עוזרת להוריד את הכולסטרול" וכיוצא באלה. עד אז התנו באף-די-איי את פרסומן של קביעות כאלו בעריכת מבחנים שיבדקו את אמיתותן, כמו שנהוג לעשות כשמאשרים לשימוש תרופה חדשה. למותר לציין שיצרני דגני בוקר "בריאים" לא ששו להעמיד את טענותיהם למבחן אמפירי, והלא חישוקי בצק מסוכרים לא ממש מסוגלים להוריד את הסיכון ללקות במחלות לב.

צריכת המזון המוגברת בחברה האמריקאית קיבלה עד מהרה גוון של התמכרות. בהדרגה, אומרת נסל, החל האוכל להיכנס לכל מקום. "פעם למשל לא היו בכלי רכב מקומות לשים בהם כוסות משקה ועד לפני כמה שנים אף אחד לא שמע על חנות ספרים שמאפשרת ללקוחות שלה להסתובב בין הספרים עם אוכל ושתייה. היום אין כמעט סניף של בארנס אנד נובל שאין בתוכו סניף של סטארבקס. המגמה הזאת החלה בשנות ה-80".

אם באמת רוצים להטריף את נסל, צריך לדבר איתה על שיווק לילדים. תעשיית המזון, היא אומרת, משווקת מזון לילדים תוך כדי ניסיון ליצור אצלם נאמנות למוצר מגיל צעיר. התעשיינים לא בוחלים באמצעים כדי להמריץ את הילדים לנדנד להוריהם לקנות להם את המוצר ומשכנעים אותם לאכול "את המזון שלהם" במקום "מזון של מבוגרים". כדי להילחם במניפולציות הידועות - מעטיפות מצוירות בגובה עיניהם של ילדים ועד לצעצועי מתנה - ממליצה נסל שלא לקחת ילדים לקניות בכלל, ובוודאי שלא לרכוש אף מוצר שמתואר כמוצר לילדים ומקודם באמצעות שילוב דמויות מצוירות על העטיפה.

"נכנסתי לא מזמן לסופרמרקט באדלייד שבאוסטרליה וראיתי שכולו עמד בסימן שרק", היא אומרת בצאתנו מהסופר, תוך שהיא מנפנפת בקרטון עם הדמות המצוירת הירקרקה שסחבה איתה משם. "שרק היה על עטיפות של דגני בוקר, שרק היה על עטיפות של ממתקים. שרק על חטיפים, שרק על כל דבר. זה נורא".

פאמוק עובר לניו יורק?

הסופר הטורקי יליד איסטנבול, אורחן פאמוק, קנה דירת יוקרה בניו יורק, תמורת 1.8 מיליון דולר בלבד. הדירה ממוקמת בכתובת 355 Riverside Drive. "זה בניין קטן ואינטימי יחסית, אך מאוד אקסקלוסיבי", אמר אחד הברוקרים בתחום הנדל"ן הפועלים בעיר.
המוכרים בעסקה הם בני הזוג מרדית והנרי וון-קוהורן, משקיעי נדל"ן שעומדים בראש תכנית פרס פרינסטון ליחסים בין-גזעיים, המיועדת לתלמידי תיכון.

אגב, חדר העבודה הנוכחי של פאמוק משקיף על הבוספורוס, כפי שכתב בעבר הסופר סלמאן רושדי. עם קשר או בלי קשר, פאמוק היה הסופר המוסלמי הראשון שגינה את פסק דין המוות שהוטל על רושדי בעקבות פרסום ספרו "פסוקי השטן". נגד פאמוק עצמו הוגש כתב אישום על פגיעה בלאום הטורקי, לאחר שגינה את שתיקת טורקיה בעניין טבח העם הארמני במלחמת העולם הראשונה.

אף על פי שכתיבתו של פאמוק עוסקת בעיקר בטורקיה, הוא איננו עולה חדש בניו יורק. בשנים 1985-1988 שימש מרצה אורח באוניברסיטת קולומביה הממוקמת אף היא באפר ווסט סייד ובסמסטר הנוכחי מלמד בה שני קורסים: "סמינר על הרומן המודרני - זהות כפולה וחציית גבולות" ו"תמונות ומילים".

פרימו לוי ב-ynet

ב-ynet מראיינת אריאנה מלמד את מחברת הביוגרפיה החדשה על פרימו לוי, מרים אניסימוב. ספרה פרימו לוי - טרגדיה של אופטימיסט פורסם באחרונה בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

בבית שבו נולד פרימו לוי, בבית שבו חי רוב ימיו לפני ואחרי אושוויץ, בבית שבו התאבד – חגגו את חגי ישראל מתוך כבוד למסורת המשפחתית ובפרשנות אישית לגמרי. "סבתא אדלינה צמה ביום כיפור וכיוון שהמטבח היה פנוי, בישלה בו בנחת מחית עגבניות. לגבי דידה, לא לעבוד משמעו היה לא לסרוג ולא לתפור", כותבת מרים אניסימוב ב"פרימו לוי – טרגדיה של אופטימיסט". זוהי ביוגרפיה ארוכה, מפורטת מאוד, שרואה אור בעברי כעת בתרגומה של אביבה ברק. עשר שנים חלפו מאז נכתבה, עשרים שנה חלפו מאז קפץ פרימו לוי מגרם המדרגות של ביתו שבטורינו אל תוך הריק ומת מיד.


אופטימיסט? הרי הוא עצמו השאיר לנו מלים נוקבות כדוקרן קרח ב"הזהו אדם" והזכיר לנו את מראת פניהם של המעונים ב"הטובעים" וחזר שוב ושוב על השאלה האיומה, האם אני חי על חשבון חייו של אחר?

ובכל זאת, אופטימיסט. בגלל "הטבלה המחזורית" שהוא גם מופת של ארגון אירוני ומלא הומור של זכרון החיים לפני המלחמה. ובגלל פנינים כמו ראיון בין עיתונאי לעכביש, טור שכתב כמה ימים לפני מותו, כשהיה ברור שהוא הולך ושוקע אל תהום של דכאון, שהתרופות כבר לא מסייעות לו, שאולי – כמו שחשש – נועד לו גורל של נכה וחולה בסרטן. ואולי בגלל ששרד, והעיד, ויצר. והיה יוצר ענק. ובדיוק כשהעולם המערבי כולו החל להכיר בגדולתו, בדיוק כשתהילתו היתה כבר מובטחת בחייו, הוא בחר למות.

מרים אניסימוב, סופרת ועיתונאית צרפתיה ששמה מעיד גם על יהדותה, לא הכירה את פרימו לוי בחייו. היא התוודעה לכתביו ומספרת שהיתה להם השפעה עצומה על כתיבתה שלה, במיוחד על הרומנים – עשרה מהם ראו אור בצרפת, כמה מהם נוגעים בשא�