ביקורת מצוינת על "איש ללא צל"

ירון פריד משבח בידיעות אחרונות את ספרו של יוסי אבני-לוי "איש ללא צל" (זמורה-ביתן):

ספר שצולל אל מעמקי הזיכרון, המצפון, התודעה וכמובן, גם המיניות

קשה שלא לחשוב על הסרט הגרמני "חיים של אחרים" במהלך הקריאה ב"איש ללא צל" ואחריה. כמו הסרט המצליח ועטור הפרסים, גם הספר מתקיים ברמות שונות, ומשכנע בכולן. עלילת הריגול הכפול, הנגדי, היזום, הכפוי, ה"נקי" וה"מושחת" מתנהלת בתנופה ושואבת לתוכה את הצופה/הקורא, תוך שרטוט מדוקדק של עולם המרגלים ושל גרמניה שברקע. מי שיסתפק רק בעלילה הזו ויתעקש לראות בה את חזות היצירה כולה, בהחלט יבוא על שכרו, אך מי שיבקש למצוא בה (ומאחוריה ומצדדיה) פנים נוספות, עשוי להרוויח יותר.
הספר, כמו הסרט, מציע עומק רגשי, היסטורי ודרמטי שהופך אותו למעשה אמנות מפעים ומופתי. אך בין עמודיו של אבני-לוי מסתתרים גם בונוסים נוספים: רוחב יריעה אפי והשילוש הקדוש – פיוט, תשוקה והומור.
אהבתי מאוד את ספריו הקודמים, שהפגינו כישרון בשל, עשיר וייחודי, אך באיש ללא צל מגיע אבני-לוי לשכלול אופטימלי של יכולת הסיפור, ההתבוננות והכתיבה שלו. הספר צולל אל מעמקי הזיכרון, המצפון, התודעה וכמובן המיניות – הכוח האמיתי, כנראה, שמפעיל את העולם – ובמילים אחרות, הריגול שבו, הוא גם, אם לא בעיקר, ריגול אחר זהות פנימית ושורשיה של נפש האדם. אותה מיניות, בניגוד לספריו הקודמים של המחבר, כמעט כולה על טהרת ההטרוסקסואליות, לכאורה, כאשר האפשרות ה"אחרת" אינה נזכרת בשמה המפורש, ה"אסור", אם כי ברור שהיא מפעמת ושותתת בין כל נים וסדין. תיאורי הסקס נעים בין בוטות אפקטיבית ביותר לליריות כובשת לא פחות. בכלל, אבני-לוי מזגזג בביטחון מוחלט בין גבהים שונים של סגנון, ביו גוונים של מצבי רוח ובין קודש וחול ספרותיים, כמו אחת מדמויות המשנה הציוריות שלו,שלדבריו היה לה "כרטיס חופשי-חודשי בקו האוטובוס הפנימי, שנע באופן קבוע בין עליצות לדכדוך" (עמ' 143). כתיבתו לעולם אינה מצטעצעת ומזייפת, והאוטובוס שלו ממריא לא אחת כמו מטוס. הנסיעה אינה חדלה לרגע לתעתע, לטלטל ולהסעיר עד סופה הבלתי נשכח.
כמעט בכל משפט יש איזו הפתעה או זווית אחרת; מתיאורי טבע ונוף – "החצר המרובבת פגרי שזיפים" (עמ' 243), "צמרות עצים צפופות כמו ערווה" (עמ' 178), "נופי בוץ, תוגה וגעגוע רבצו לצידי המסילה, על גגות הרעפים, על השדות שנמתחו כמו שקי יוטה ישנים" (עמ' 327) – ועוד אבחנות על הטבע האנושי עצמו, שגם כשהן פשוטות, כביכול, הן תמיד קולעות ולא מובנות מאליהן; "ומה עושים אנשים אומללים? מאמללים את זולתם" (עמ' 182).
"געגוע" היא מילת מפתח בספר, שחוט של עצב אינסופי משוך עליו. כל סוגי הגעגועים, לרבות "הגעגוע הקשה מכולם, זה שעדיין לא מצאו לו תרופה: געגוע למשהו שמעולם לא קרה" (עמ' 247).
זהו ספר חשוב בלי להיות נפוח, ונעים לגלות שהמחבר אינו בוחל בחוסר עידון לצורך אחד מדימוייו המרכזיים. אישה יפה נוסעת ברכבת ונחשדת, במחילה מכבודכם, בהפלצה סדרתית איומה. רק מאוחר יותר, מאוחר מדי, מתגלה שהפושע האמיתי הסתתר כל העת מאחורי מחיצת הרכבת. כלומר, פתרון תעלומות אינו נראה לעין בהכרח, ועשוי בלי ספק להסריח.
"איש ללא צל" כולו ניחוחות משכרים של ספרות גדולה. כמו "חיים של אחרים", בכוחו ללמד אותנו משהו חדש על חיינו שלנו, אם לא לשנות אותם ממש. כמו הסרט ההוא, גם הספר הזה ראוי לכל פרס.