אתר החדשות של הוצאות כנרת זמורה-ביתן דביר | kinnblog.com

ספר חדש על אמא תרזה מגלה פנים שלא הכרנו

מאבקיה הפנימיים של אמא תרזה נחשפים בספר חדש המגלה לראשונה את רגשותיה הקשים של אמא תרזה כלפי אלוהים. חוויותיה של אמא תרזה נחפשו לראשונה בוידויים של הנזירה האהובה, אשר התפרסמו ב-2003 במהלך הפיכתה לקדושה על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס ה-2.

ואולם, הספר Come Be My Light: The Private Writings of the 'Saint of Calcutta', שיראה אור בשבוע הבא, הוא הספר הראשון המציג בצורה מסודרת את כל הגיגיה ומחשבותיה של תרזה, כמו גם תיאור מפורט של חייה.

את הספר ערך הכומר בריאן קולודיג'צ'ק, שהכיר את תרזה במשך 20 שנים והוא שמקדם את הפיכתה לקדושה. הספר מתאר אותה כמיסטיקנית, שראתה חזיונות של ישו ושמעה אותו מדבר אליה, אך איבדה את הקשר עם אלוהים. במכתבים שהתגלו לאחר מותה התברר כי כתבה דברי כפירה באל, ולעגה לעצמה על כך שהיא עדיין "מחייכת" לאל למרות הכול.

ואולם, הכומר ריצ'ארד מקברייאן, מחבר ספר על הקדושים בנצרות, סבור שדווקא מאבקיה עם האמונה הם שהופכים אותה לאנושית יותר. "זה מראה שהיא לא הייתה קדושה רובוטית, שמעולם לא פקפקה באל או במשמעות החיים", הוא אומר.

פרק מספרו החדש של אשכול נבו ב-ynet

אתר ynet מפרסם פרק מספרו החדש של אשכול נבו:

ארבעה חברים טובים חושפים את המשאלות שלהם ומתחילים להסתבך. קבלו טעימה מהספר החדש של אשכול נבו, "משאלה אחת ימינה", שיראה אור בימים הקרובים בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

ריאיון עם מחבר "האם שימפנזים חושבים על פרישה"

שירי לב ארי מראיינת במוסף גלריה של עיתון הארץ את יעקב בורק, מייסד חברת ההשקעות "אוורגרין", לרגל צאתו לאור של ספרו "האם שימפנזים חושבים על פרישה" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן):

"אני לא איש עסקים טבעי", אומר יעקב בורק. "איש עסקים טבעי זה מישהו שחי בתחושה שהעולם מלא שטרות של כסף, על חלק מהם רשום השם שלו, וכל מה שנשאר לו לעשות בימי חייו זה ללכת ולאסוף אותם. זה מישהו שיחתוך אצבע לפני שיוותר על הרווח שלו ומפיק סיפוק עצום מהכוח שלו".

ואתה?

"אני מרגיש כמו אדם שמאלי, איטר יד ימין, שאולץ לכתוב כל חייו ביד ימין, ואפילו פיתח כתב יד נאה, אבל עכשיו הוא חוזר לכתוב ביד שמאל. אני לא יכול יותר לכתוב ביד ימין".

בורק, בן 59, ייסד ב-1987 את חברת ההשקעות אוורגרין, קרן הון סיכון מהמצליחות בארץ. לא פעם נכלל ברשימות 100 או 500 האנשים העשירים בישראל. לאחרונה פירסם ספר פרי עטו, "האם שימפנזים חושבים על פרישה" (הוצאת כנרת). מבחוץ הוא נראה כמו עוד ספר בשורת ספרי "איך עשיתי את זה" שנוהגים לכתוב אנשים עשירים במיוחד; מבפנים, אחרי קריאה, מגלים שיש בו בכל זאת משהו שונה. בספר עוסק בורק בפסיכולוגיה ובפילוסופיה שמאחורי הכסף. הוא דן ארוכות בקשר שבין אושר לעושר ובקשר שבין נסיבות חיים והתנהגויות אנושיות לבין הצלחה עסקית. הוא מתייחס לסוגיות כמו סדר הלידה והשפעתו על סיכויי ההצלחה, או יחסים בין הורים לילדים כגורם משפיע על התנהלות עסקית, וגם מציע לעודד עסקים שונים לקבל אחריות סביבתית וחברתית.

לריאיון המלא

תשבחות על "סיפורי ככה בדיוק"

יעל דר ממליצה במוסף הספרים של עיתון הארץ על סיפורי ככה בדיוק מאת רודיארד קיפלינג (מאנגלית: תלמה אליגון-רוז, הוצאת כנרת):

ב"סיפורי ככה בדיוק", בתרגומה החדש של תלמה אליגון-רוז, בולטים שלושה מאפיינים שנועדו לסייע לקלאסיקה הבריטית הזאת לילדים, אשר ראתה כבר כמה וריאציות בעברית, להיקרא עכשיו בעברית בקלות, בעניין ובהומור. במלים אחרות: לזמן לאוסף הסיפורים היפה הזה מאת רודיארד קיפלינג, שראה אור לראשונה ב-1902, ילדים ישראלים שנולדו על סף המאה ה-21; ילדים בני שש-שבע שטרם שמעו על קיפלינג, או על קולוניאליזם, אוריינטליזם ורוח-הזמן.

האלמנט הראשון בספר, שנועד לקרב את הטקסט לקריאה בת-זמננו, מיובא ממש כמו הסיפורים עצמם: איוריה הדומיננטיים של המאיירת הבריטית הלן וורד המלווים גרסה חדשה של "Just So Stories" בשפת המקור. איורים אלה מופיעים לצד איוריו המקוריים בשחור-לבן של קיפלינג, ועונים על הדרישה של ספרי הילדים בעשורים האחרונים לחוויה חזותית מפעימה בכל טקסט שמוגש להם.

האלמנט השני הוא הכרעותיה התרגומיות של אליגון, שבחרה לא להגביה את הטקסט ובכך לסמנו כקלאסיקה ספרותית שהוד-עבר נלווה אליה - אלא להלך על הגבול הדק בין גבוה לקריא, בין מתוחכם למשעשע, בין דידקטי למסקרן, בין טון סמכותי לטון אוהב ומגונן. וכל אלה, מבלי שהשפה תתנכר לקוראיה הצעירים. התוצאה היא סיפורים רהוטים, ספרותיים ומתוחכמים לעתים, ועם זאת קריאים, משעשעים וקולחים. ניכר בתרגום שאליגון ייחסה חשיבות רבה לקריאה-בקול של הטקסט, ולכך שלהורה יהיה נעים לקוראו באוזני ילד קטן. דבר זה מאפשר לקורא הצעיר לחוש הזדהות עם הנמען הרשמי של הסיפורים, אותו (או אותה, או אותם) "My best beloved", שקיפלינג פונה אליו ומרעיף עליו אהבה.

המשך

עלייה במכירות ספרי השמע

מכירות ספרי השמע עלו בארצות הברית בשישה אחוזים ב-2006, ל-923 מיליון דולרים – כך עולה מנתונים שפורסמו על ידי אגודת המו"לים של ספרים אלה. על פי הנתונים, המגמה של מעבר לתקליטורים ולפורמטים דיגיטאליים נמשכת והלקוחות נוטים לעזוב את הקלטות.

מכירות התקליטורים היוו 77 אחוזים מכלל המכירות של ספרי השמע, בעוד שהפורמטים הדיגיטאליים הממוחשבים היוו 14 אחוזים בלבד מהמכירות.

שוק הספריות הוסיף להיות השוק המרכזי לספרי שמע, ו-32 אחוזים מכל המכירות נעשו לספריות. סיטונאים רכשו עוד 15 אחוזים וההורדות מאתרי האינטרנט היוו 10 אחוזים.

המבוגרים הם הקונים הרציניים ביותר של ספרי השמע, כ-78 אחוזים מכלל המכירות נעשות לספרי מבוגרים. על פי הנתונים, 69% מהספרים שנמכרים הם ספרות יפה.

מתי קראתם באחרונה איזה רוסי טוב?

המתרגמת נילי מירסקי ממליצה ב-ynet על חמישה ספרים מן הספרות הרוסית.

הספר יעובד לטלוויזיה - הסופר צפוי סוף סוף להתפרסם

הפרנסה יכולה להיות קשה לסופר, גם לסופר מצליח, שאין לו פרנסה קבועה, או הכנסה כתוצאה מרב מכר בינלאומי. סופרים רבים חולמים על ספר מצליח, שיעזור להם לבנות את דרכם לפסגה. עבור ג'יימס הוז, החלום הזה התגשם זה עתה.

אנדרו דיוויס, הכוח החשוב ביותר בדרמות הטלוויזיה הבריטיות ומי שעיבד לטלוויזיה כמה מהספרים המצליחים בשנים האחרונות, כולל "גאווה ודעה קדומה", החליט להביא למסך הקטן את ספרו האחרון של הוז. החלטתו של דיוויס תהפוך את הוז, הסופר בן ה-47 שנחשב לגאון קומי בצרפת, לסיפור הצלחה גם בבריטניה.

הספר שמצא חן בעיני דיוויס הוא "Speak for England", סאטירה שפורסמה ב-2005 ועוקבת אחרי גבר מאוכזב באמצע משבר אמצע החיים, בריאן מארלי, המתחרה בתכנית ריאליטי ובטעות מגלה קהילה קטנה המתנהלת עדיין על פי הערכים הבריטיים הישנים. אף על פי שהספר זכה לביקורות טובות, מדובר בכל זאת בספר שלא היה מגיע ל-BBC לעולם אילולא התערבותו של דיוויס.

דיוויס, בן 71, מתכוון להתחיל לעבוד על העיבוד הנוכחי באוקטובר, והוא מתלהב מהרעיון שבזכותו תכיר גם בריטניה את דיוויס. הוז ודיוויס נפגשו בפסטיבל ספרותי ומאז הפכו לידים טובים. ההחלטה לעבד את הספר החדש היא גם תוצאה של התערבות של אנשים נוספים בתעשייה, בהם הארי תומפסון – סופר ומפיק נחשב- שמת באחרונה אך לפני מותו דחף את הספר למסך הקטן.

מתה הסופרת והפעילה גרייס פיילי

"הארץ" מדווח על מותה של הסופרת גרייס פיילי:

הסופרת והפעילה החברתית גרייס פיילי, שבסיפוריה תיארה בסגנון מדויק, מלוטש וטרגי-קומי את מאבקיהן היום-יומיים של נשים, מתה ביום רביעי בביתה שבתטפורד היל במדינת ורמונט, בגיל 84. נמסר כי חלתה בסרטן השד לאחרונה.

תפוקתה של פיילי היתה צנועה וכללה רק כארבעה תריסרי סיפורים שיצאו לאור בשלושה קבצים: "הפרעותיו הקטנות של האדם" (1959), "Enormous Changes at the Last Minute" (1974), ו"בערוב אותו יום" (1985), אבל היו לה חסידים רבים והיא זכתה לשבחי הביקורת בזכות הדיאלוגים המלוטשים שהצליחו בו-בזמן להיות חסכניים ועשירים לאין שיעור. הקובץ "Collected Stories" (1994) היה מועמד לזכייה בפרס פוליצר ובפרס הספר הלאומי. בין השנים 1986-1988 נשאה בתואר הסופרת הרשמית של מדינת ניו יורק ובעבר גם בתואר המשוררת הלאומית של מדינת ורמונט.

פיילי היתה בין הסופרים האמריקאים הראשונים שבחנו את מהלך חייהן היום-יומי של נשים, בעיקר נשים יהודיות ותושבות ניו יורק. היא התמקדה לעתים קרובות בנשים חד-הוריות שימיהן היו תערובת של עייפות תהומית וכיסופים מיניים. מבחינות מסוימות תיארה בסיפוריה את מה שקרה לנשים שאהבו, ואחר כך זנחו, הגברים בספריהם של פיליפ רות, סול בלו וברנרד מלמוד.

סיפוריה מצטיינים בהקפדה המדוקדקת על צליל השפה, דקויות הרטוריקה הנמלצת והאנדרסטייטמנט המענג. הקורא כמעט משתוקק לקרוא בקול רם כמה מהסיפורים שלה שרובם נכתבים בגוף ראשון ונדמה לנו כי הם מתחילים באמצעיתה של שיחה כלשהי.

לגיבוריה, שרובם מהגרים יהודים, תלאות ההיטמעות אורבות בכל פינה. ההורים מתגוררים באיסט ברונקס או בקוני איילנד, ילדיהם נמלטים לגריניץ' וילג'. המשפחה מתייסרת בגלל התפקיד שבתם קיבלה במחזה שבית הספר מעלה לכבוד חג המולד.

מאוחר יותר כתבה פיילי סיפורים אפלים יותר על נערה שנאנסת ועל בני נוער שמתו בגלל מנת יתר של סמים. שוב ושוב מופיעות בספרים הדמויות המוכרות ובמיוחד פיית דרווין, גיבורה שאת הזדקנותה והתעייפותה מעמל אין קץ היא חוזרת ומתארת בסיפוריה.

גם קולם של האירים, השחורים והאיטלקים נשמע בספרים, אבל פיילי ידועה בעיקר בשפת ילדותה: תערובת משכרת של יידיש, רוסית ואנגלית. הפרוזה שלה כונתה לעתים קרובות פוסט-מודרנית אבל כל כולה - גם פיתולי ההיגיון הכמעט סוריאליסטיים שלה - היתה קיימת כבר במסורת שבעל פה של היידיש.

גרייס גודסייד נולדה בברונקס ב-11 בדצמבר 1922, להורים סוציאליסטים מאוקראינה. בילדותה היתה עדה תמיד לוויכוחים סוערים: הקומוניסטים צעקו על הסוציאליסטים, הסוציאליסטים על הציונים, וכולם יחד חברו נגד האנרכיסטים.

פיילי הגדירה את עצמה "פציפיסטית לוחמנית ואוהדת של האנרכיסטים". היא נאסרה כמה פעמים בתקופת מלחמת וייטנאם לאחר שהשתתפה בהפגנות מחאה. מאוחר יותר פעלה למען זכויות הנשים, נגד הפצת נשק גרעיני ולאחרונה נגד המלחמה בעיראק. במשך עשרות שנים נראתה בקביעות במורד השדרה השישית, ליד ביתה בגריניץ' וילג', כשהיא מחייכת חיוך רחב ובידה עלונים.

בראיון שהתפרסם ב-1978 ב"ניו יורק טיימס" אמרה פיילי: "אני לא כותבת את ההיסטוריה של אנשים מפורסמים. אותי מעניינת ההיסטוריה של חיי היום-יום".

חדש בהוצאה

משאלה אחת ימינה מאת אשכול נבו (בהוצאת זמורה-ביתן)

רומן חדש ממחבר רב-המכר "ארבעה בתים וגעגוע"

"זה היה רעיון של עמיחי, הפתקים.
מה שחשבתי, הוא אמר, זה שכל אחד מאיתנו ירשום על פתק איפה הוא רוצה להיות בעוד ארבע שנים, מכל הבחינות. ובעוד ארבע שנים נפתח את הפתקים ונראה מה קרה בינתיים."

כך, במשחק תמים לכאורה, נפתח הרומן משאלה אחת ימינה. ומכאן – הכול מסתבך.
אשכול נבו, מחבר רב-המכר עטור השבחים ארבעה בתים וגעגוע, צולל בספרו החדש לתוך המים העמוקים של החברות הקרובה, חברות יפה וכואבת בין ארבעה גברים ושלוש נשים שחייהם ומשאלותיהם נכרכים אלו באלו בעלילה מלאת תנופה ורבת תהפוכות.

בשפה צלולה וכובשת, בכישרון שלו ליצור אינטימיות מידית עם קוראיו, ובעדינות שבה הוא מסיר את הלוט מעל הרגעים הקשים ביותר, מצייר אשכול נבו תמונה רבת עוצמה ומזמין את הקורא לגלות מה עושה הזמן לחברויות שלנו. ולמשאלות שלנו.

אשכול נבו הוא מן הבולטים והאהובים שבסופרי הדור החדש בישראל. ספרו ארבעה בתים וגעגוע (הוצאת זמורה ביתן), אשר ראה אור בגרמניה ואיטליה ועתיד להתפרסם בשנה הקרובה גם באנגליה ובצרפת, זכה לביקורות נלהבות בארץ ובחו"ל.
ספריו הקודמים נפרדנו טראח וצימר בגבעתיים ראו אור אף הם בהוצאת זמורה ביתן.

להציל דגים מטביעה מאת אמי טאן (מאנגלית: יעל גרינפטר. בהוצאת מחברות לספרות)

תריסר תיירים אמריקאים יוצאים לטיול אמנות שתחילתו למרגלות ההימלאיה בסין וסופו ביערות העד של בורמה. אך לאחר מותה המסתורי של מדריכתם משתנה המסלול שתוכנן בקפידה, וחוסר הרמוניה משתלט על המטיילים שוחרי העינוגים, המגלים כי דרך בורמה רצופה כוונות רעות, מזון מפוקפק וקללות שבטיות.

הרומן הציורי של אמי טאן מציג את השאלה, כיצד נדע מהי אמת ומהי בדיה במה שרואות עינינו? זהו סיפור מרתק על מחשבתו ולבו של האדם, על הפעולות שהוא נוקט, על התהיות המוסריות העולות בקרבו, ומעל לכול - על התשובות שהוא מחפש בעמקי נפשו כאשר סוף-טוב אינו נראה אפשרי.

אמי טאן פירסמה ספרים רבים, בהם חוג שמחת המזל, אשת אל המטבח, מאה החושים הנעלמים ובתו של מרפא העצמות (ראו אור בעברית בהוצאת "מחברות לספרות"). ספריה תורגמו לשלושים ושש שפות. היא ובעלה מתגוררים בסן פרנסיסקו ובניו יורק.

"אמי טאן ניצבת בצמרת מסַפּרֵי הסיפורים של ימינו"
ניו יורק טיימס

"אמי טאן אורגת דמויות ייחודיות כובשות, מורכבוּת היסטורית, סיפורים עכשוויים ומסתורין מותח"
לוס אנג'לס טיימס

"סיפור הרפתקאות רב-מעללים... עטוף באהבה אנושית"
יו-אס-איי טודיי

האוצר השדוד על המאבק הדרמתי להשבת רכושם של קורבנות השואה מאת ג'ון אותרס וריצ'רד וולף (מאנגלית: גרשון גירון. בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן)

באפריל 1996, בנשף שנערך בדירתו במנהטן, משך המיליארדר אדגר ברונפמן את הילרי קלינטון הצדה. הוא הראה לה מאמר שהתפרסם בכתב-עת על סודיות הבנקים השווייציים ודיבר בהתרגשות על נכסיהם הנשכחים של קורבנות הנאצים. הגברת הראשונה טילפנה אל בעלה ובדבריה הפעילה סופת אירועים ששינתה את ההיסטוריה והציעה שבריר תקווה למספרם המתמעט והולך של שורדי המלחמה הקשישים.

בגיבוי הבית הלבן פתחה קבוצה קטנה של אמריקאים במבצע לאיתור החובות שחבים לקורבנות השואה זה יותר מחמישים שנה. הם עברו מארץ לארץ ומחברה לחברה, התעמתו עם אלה שהרוויחו מהמלחמה - בנקאים, חברות ביטוח ותעשיינים שמעולם לא הודו בשיתוף הפעולה של חברותיהם עם הנאצים. חמושים בתביעות ייצוגיות ובאיומי סנקציות כלכליות, החבורה הססגונית של פרקליטים ופוליטיקאים אמריקאים וקבוצות יהודיות נאבקה בממשלות ובתאגידים החזקים ביותר בעולם.

אבל מה שהתחיל כמסע צלב מוסרי, הידרדר במהירות לקרב גלובלי אכזרי של ויכוחים כואבים על צדק ועל הדרך להשגתו. תביעות לפיצויים של מיליארדי דולרים עוררו דיונים מרים בשאלה, מי צריך לשלם לניצולים ומי זכאי לקבל את הכסף. אירופאים רבים ראו בתביעות סחטנות.

האוצר השדוד הוא סיפורם המרתק של האמריקאים שיזמו וניהלו מערכה בינלאומית כבירה, אשר סללה דרך להסכמי פיצויים עתידיים מכל סוג. ג'ון אותרס וריצ'רד וולף, שני כתבים בכירים ב"פיננשל טיימס", מתארים את הדרמה הפוליטית המרתקת, את הדמויות שפעלו בה, את הטקטיקות הנחושות והדילמות המוסריות שאפפו את המלחמה על הפיצויים.

הצדיקים מאת סם בורן (מאנגלית: גרשון גירון. בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן)

שני מקרי רצח בשני עברי אמריקה - האחד בסמטאות ניו יורק, האחר ביער נידח במדינת מונטנה. סדרה של מקרי רצח בכל פינות כדור הארץ, ממשכנות העוני הצפופים של הודו עד לחופים המדהימים של קייפטאון בדרום אפריקה. האם יש קשר ביניהם?

זו השאלה ששואל את עצמו ויל מונרו, כתב צעיר של "הניו יורק טיימס", אבל ברגע שהוא פותח בתחקיר ראשוני, אשתו היפהפייה - בֶּת - נחטפת על ידי אנשים המאיימים להרוג אותה.

בייאושו יוצא ויל למסע המוביל לכַת מסתורית סמוכה לפתח ביתו – חסידים קנאים של אחת הדתות הקדומות ביותר. יהיה עליו לחשוף סודות הקבורים במעמקי התנ"ך – עד לגילוי הסוד שעליו נאמר כי הפיח רוח חיים בעולם במשך אלפי שנים, הסוד שבו תלוי אולי גורל המין האנושי כולו. אבל בינתיים הזמן הולך ואוזל.

סם בורן הוא שם עט של עיתונאי בריטי עטור פרסים בשנות השלושים לחייו. הצדיקים הפך רב-מכר מיד עם צאתו לאור, ועד כה תורגם ל-26 שפות.

"ספר מן הז'אנר הדתי-מיסטי של 'צופן דה וינצ'י', אך עולה עליו באפלה המאיימת שבו ובדמויותיו המשורטטות ביד אמינה להפליא"
אסקווייר

"קראו את הספר הזה! עכשיו!"
דיילי מירור

"קריאה מהפנטת... סם בורן רוקם מעשייה תיאולוגית המחדירה אמונה קמאית לניו יורק במאה ה-21"
דיילי אקספרס

ynet מלמד קצת ספרות

אנצקלופדיית ynet מאפשרת לגולשים לקרוא, חינם, על סיפורי החיים של יוצרים ישראליים שונים, לקראת החזרה לספסל הלימודים. שווה להציץ.

פרס ג'יימס טייט בלק לקורמק מקרת'י

הסופר זוכה פרס הפוליצר, קורמק מקרת'י, זכה בפרס הספרותי הוותיק ביותר בבריטניה, פרס ג'יימס טייט בלק לספרות יפה. The Road, ספרו של מקרת'י על אב ובנו באמריקה שלאחר האפוקליפסה, נבחר לרומן הטוב ביותר של השנה.

מקרת'י זוכה כעת בפרס כספי בסך עשרת אלפים לירות שטרלינג, כמו גם הביוגרף ביירון רוג'רס, שזכה בפרס בקטגוריית הביוגרפיה על ספרו על המשורר הוולשי ר.ס תומאס. אוניברסיטת אדינבורו מחלקת את שני הפרסים מאז 1919 וסופרים נוספים שזכו בפרס בעבר הם ד.ה לורנס וא.מ פורסטר. מקרת'י, בן 74, לא השתתף בטקס שנערך בפסטיבל הספרים של אדינבורו.

רק לפני ארבעה חודשים זכה מקרת'י בפרס הפוליצר על אותו ספר.

רולינג לא כותבת ספר מתח - זו הייתה רק בדיחה

"הארץ" ממשיך לעקוב אחר עלילותיה של ג'.ק רולינג:

איאן ראנקין, הסופר הסקוטי שכתב ספרי מתח מצליחים, הכחיש את הפרסום ב"סאנדיי טיימס" שלפיו אמר שג'יי-קיי רולינג כותבת כעת ספר מתח בבתי קפה באדינבורו. "זו היתה בדיחה שהובנה לא נכון", אמר ראנקין, שסיפר את הדברים בפסטיבל הספרים של אדינבורו.

העיתון ציטט את איאן ראנקין, סופר ושכן של רולינג, שאמר כי יוצרת ספרי הארי פוטר החליטה לכתוב כעת ספרי מתח. "אשתי ראתה אותה כותבת רומן בלשי באדינבורו. אני שמח שהיא לא החליטה לזנוח את הכתיבה או את בתי הקפה של אדינבורו", אמר ראנקין, הכותב ספרי בלשים שעלילתם מתרחשת בעיר הסקוטית ההיסטורית.

רולינג כתבה את הטיוטות הראשונות של סדרת ספרי הארי פוטר בבתי הקפה של העיר. באותה עת נאבקה על קיומה כאם חד הורית שכתבה בבתי קפה בכדי לחסוך בהוצאות חימום דירתה. כעת היא האשה העשירה ביותר בבריטניה ועל פי מגזין "פורבס" הונה נאמד במיליארד דולר. שבעת ספרי הסדרה נמכרו ביותר מ-335 מיליון עותקים ברחבי העולם.

מה נקרא בסתיו הקרוב?

אצלנו בארץ עדיין חם, אבל באירופה כבר סופרים את הימים עד להגעת הסתיו המיוחל. בינתיים, הכינו מיטב כותבי "האובזרבר" רשימה של עשרת הספרים שחייבים לקרוא בסתיו הקרוב.

ספרו החדש של פיליפ רות', Exit Ghost פותח את הרשימה, ומיד אחריו מגיעים ספרה של מג רוסוף, What I Was, The Ghost מאת רוברט האריס, "חיי" מאת פידל קסטרו, The Shock Doctrine: The Rise Of Capitalism מאת נעמי קליין וכן ספר חדש בעריכתה של זיידי סמית', המאגד סיפורים קצרים של סופרים חדשים.

רוצו לקרוא!

10 המטיילים המשפיעים ביותר

מטיילים בדיוניים תמיד נתנו לנו השראה, לא פחות ממטיילים אמיתיים. לאות הוקרה לכל אותם תיירים מומצאים, החליט האתר World Hum לדרג את עשרת המטיילים-חוקרים הבולטים ביותר, שמסעותיהם עזרו לעצב את העולם שבו אנו חיים.

את הרשימה המלאה תוכלו למצוא כאן, אבל כבר נגלה כי בין עשרת המופלאים נמצאים יקירת הילדים דורה, אודיסאוס וסאל פרדייז מ"בדרכים" של ג'ק קרואק.

טיול מהנה.

בנים צריכים מורות כדי לקרוא

יכולות הקריאה של נערים צעירים יכולות להשתפר פלאים, אם מדריכי הקריאה שלהם יהיו נשים – כך עולה ממחקר שנערך באחרונה בקנדה. הרב כץ, מרצה לחינוך באוניברסיטת אלברטה בדק 175 תלמידים בכיתות ג'-ד' הנחשבים למתקשים בקריאה, והצמיד להם עוזרת או עוזר שעבדו איתם על יכולות הקריאה שלהם במשך חצי שעה בשבוע, לתקופה של עשרה שבועות.

בממוצע, הבנים שהוצמדו לאישה הרגישו טוב יותר לגבי יכולות הקריאה שלהם בתום התקופה, לעומת הבנים שעבדו עם גבר. לדברי כץ, המחקר עשוי לעודד שינוי מדיניות בתחום החינוך, בייחוד במדינות כמו בריטניה ואוסטרליה שבהן הוחלט להכניס יותר מורים גברים לתחום, כדי שישמשו מודל חיקוי לבנים שמתקשים בקריאה בהשוואה לחבריהם.

בנים ובנות מגיעים למערכת החינוך עם יכולות קריאה דומות, אך בסוף כיתה ג', לבנים יש כישורי קריאה גרועים יותר לעומת הבנות. הסיבות לכך אינן ברורות לחלוטין.

שירין עבאדי "הבריזה" לסופר אחר , כעת נתבעת

זוכת פרס נובל לשלום ופעילת זכויות האדם, שירין עבאדי, נתבעה על ידי סופר בגין התחמקות מהסכם לפרסם ביחד ספר משותף. עבאדי, האישה המוסלמית והאיראנית הראשונה שזכתה בפרס היוקרתי, הסכימה לכתוב את "אויב שימושי" עם הפרשן הפוליטי שהיר שאהידסלס, כך על פי כתב התביעה.

שאהידסלס הגיש נגד עבאדי תביעת נזיקין בסך 1.3 מיליון דולרים, אחרי שהסוכן הספרותי שלה ובית ההוצאה לאור "ראנדום האוס" המליצו לה לבטל את ההסכם עם שאהידסלס מחשש שזה יפגע במכירות הספרים העתידיות שלה. בכתב התביעה טוען שאהידסלס כי בזבז שנה וחצי של עבודה על הספר, שבהן נפגשו שני הכותבים כמה פעמים והתכתבו בדואר האלקטרוני, משום שללא שמה והמוניטין של עבאדי מכירותיו יפחתו בצורה משמעותית.

ספר לשבת

פרימו לוי - טרגדיה של אופטימיסט מאת מרים אניסימוב (מצרפתית: אביבה ברק [הומי], הוצאת זמורה ביתן)

ב-11 באפריל 1987 צנח פרימו לוי אל מותו בביתו שבטורינו. חולה ומוכה דיכאון הוא נפל מטה מגרם המדרגות אל קומת הקרקע. "אם נמות בשתיקה, כפי שאיחלו לנו אויבינו, לא יידע העולם מה עולל האדם ומה יכול הוא עוד לעולל: העולם לא יכיר את עצמו" – כך כתב כמה חודשים לפני מותו. האם התאבד או שהיתה זו תאונה? הוא היה איש-מוסר בעל מחשבה עמוקה והומור דק, יהודי חילוני ששב אל שורשיו, אופטימיסט, חסיד תקופת הנאורות האיטלקית, מתנגד חריף להתאבדות, שעם זאת "נטש את החיים דרך החלון", כדברי ידידו, מבקר הספרות צ'זרה קאזס.

פרימו לוי, בן למשפחה יהודית מתבוללת מפיימונטה, נעצר בידי המשטרה הפשיסטית האיטלקית בשנת 1943, והוא בן עשרים וארבע. הוא נכלא במחנה מעבר ומשם נשלח לאושוויץ. בזכות ידיעותיו בכימיה העבידו אותו במפעל אי. גה. פארבן במונוביץ-אושוויץ III ולא המיתו אותו. בינואר 1945 שיחררו הסובייטים את המחנה, ופרימו לוי נדד בדרכים על פני אירופה יחד עם הצבא האדום, עד שהגיע למולדתו תשעה חודשים מאוחר יותר.

בשובו לטורינו כתב את "הזהו האדם?", סיפור קורותיו באושוויץ, הנחשב לאחד הספרים החשובים ביותר במאה ה-20. אף לא יצירה אחת חוקרת באותה חדות את המוסריות של ההיסטוריה האנושית ומבטאת בצורה כל כך עמוקה את זוועות רצח העם שביצעו הנאצים.

ביוגרפיה זו של פרימו לוי, שניזונה ממפגשים וריאיונות עם חבריו הקרובים ביותר, מטקסטים שכתב, מחומר ארכיוני וממכתבים שלו ושל רעיו, משרטטת את דמותו כאדם וכסופר, בוחנת את התרבות ואת הנסיבות שעיצבו אותו, ומנציחה את יצירתו ואת מורשתו.

מרים אניסימוב, עיתונאית וסופרת, נולדה בשנת 1943 במחנה פליטים בשווייץ, ומתגוררת היום בצרפת. אניסימוב פרסמה כתריסר רומנים, ביניהם "הוד מעלתו המוות", שראה אור בהוצאת "כנרת". היא הקדישה שנים רבות של מחקר לצורך כתיבת ביוגרפיה זאת.

"ספר שהוא ממש הדגם לסוגה שלו... מרים אניסימוב לא הכירה אישית את פרימו לוי, אך אפשר לומר שהיא זו שהבינה אותו טוב מכולם...."
פטריק מודיאנו, Libération

ב-19 בינואר, עם שחר, קמו שארל קונרו, ארתור ופרימו. עטופים בשמיכות פסעו שלושתם בתוך הערפל, ברוח הקרה, ומחזה שלא ייאמן נגלה לעיניהם. הצריפים, עדיין מעלים עשן, נהרסו מן ההפצצות ומן השרפה שפרצה בעקבותיהן. ענני אפר התעופפו ברוח ודמויות שלדיות נעו על האדמה הקפואה בחיפוש אחר מזון ועצים להסקה. השלג, מקור המים היחיד, היה מזוהם בהפרשות אדם. כמה וכמה אנשים בעיניים "רושפות משטמה", שפחדו מפני גנבים, בישלו תפוחי אדמה על הגחלים שנותרו מן השרפה ואחרים המסו שלג בתוך כלים מכלים שונים. לוי ושני חבריו מצאו בממגורות שחפרו האס-אס באדמה כמות של תפוחי אדמה שדי בה למלא שני שקים שנלקחו מן המטבחים שאסירים אחרים כבר עברו בהם לפניהם.
בצריפם ההרוס של הפרומיננטים גילו תנור כבד מברזל יצוק על ארובתו. התנור הועמס על מריצה שלוי הובילה בעוד שארל ממהר להביא את שקי תפוחי האדמה. שם מצא את ארתור שהתעלף מקור בשעה שחייל אס-אס רכוב על אופנוע נכנס למחנה. תחילה נטל שארל את השקים ואחר כך טיפל בחברו. בעוברו זרע הגרמני בהלה ברחבי המחנה אבל לא הבחין בלוי העטוף בשמיכות שהדף את המריצה והמשיך בדרכו עד לצריף, שם עזר לו שארל לפרוק את התנור. ידיהם היו קפואות ומשותקות ואצבעותיהם נדבקו למתכת הקרה של התנור. בצריפים השרופים מצאו עצים להסקה, פחם וגחלים. הם אטמו את החלון המנופץ, הכליבו את הארובה, ומעט חום פשט בחדר; היה זה החדר היחיד המחומם בכל רחבי הלאגר של מונוביץ. המעשה שעשו לטובת הכלל והנוחות הראשונית שהיה בה משום חזרה לעולם התרבותי העלו מחדש רגשות של סולידריות ושל הכרת טובה. טוֹברובסקי, אסיר צרפתי ממוצא פולני, הציע לדרי החדר לגמול לשלושת מיטיביהם ולתת לכל אחד מהם פרוסת לחם. לוי כותב: "זה היה המעשה האנושי הראשון שנעשה בינינו. אני סבור שניתן לומר כי באותו רגע התחיל התהליך שהחזיר אותנו - ההפטלינג שנשארו בחיים - לחיק חברת בני האדם."
פרימו לוי אירגן את חלוקת העבודה. ארתור, שלא היה יכול לשאת את הקור, ישגיח על האש, יבשל, ינקה את החדר ויעזור לחולים. שארל ופרימו יסתובבו במחנה לפני רדת הלילה. לוי הכימאי נכנס מיד לתפקידו ברחבי היבשת החדשה - הלאגר שנטשו חיילי האס-אס. הוא מצא חצי ליטר כוהל לבעֵרה וקופסה של שמרי בירה שהתגלגלה בשלג. שמרי הבירה מכילים ויטמינים; לוי הוסיף כף של שמרים למנת תפוחי האדמה של כל איש ואיש. חולים רבים ממחלקות אחרות היו שמחים לבוא לחדר המחומם, היחיד בכל המחנה, אבל שארל לא הניח להם להיכנס. משפט מדהים ונבואי נכתב במפתיע בידי לוי, ב-1946 בהזהו אדם?: "מובן שלא עלה בדעתנו ואף לא בדעתם שהמגע עמם [עם החולים הללו] עלול לסכן את קיומנו, ושלחלות בדיפטריה מסוכן יותר מלקפוץ מן הקומה השלישית." כך מעלה לוי באופן מעורר דאגה וכמעין נבואה את האפשרות להתאבד בקפיצה מן הקומה השלישית, משל היתה כוונה זו חבויה בקרבו במשך זמן רב.
לילה ירד. קרובים מאוד נשמעו תותחי הצבא הרוסי. שארל ופרימו עישנו סיגריות עשויות מעשבים ארומטיים שמצאו במטבחים ושוחחו ביניהם. כדי לתאר את המצב שהיו שרויים בו באי שלֵו זה שבחיק עמק המוות נוקט לוי לשון מקראית כמעט, הוא, הלא-מאמין שסבר כי שכח את אמונת אבותיו. משסיים את מלאכתו המועילה, חש "אולי כמו האלוקים אחרי היום הראשון של בריאת העולם."
מה כתוב בספר בראשית? רק בתום היום השני, לאחר שברא את השמים, את האדמה, את האור, והבדיל בין חושך לאור, בין האדמה ובין השמים, הימים וכל צמח למינהו, רק אז חש שביעות רצון ואמר כי טוב. בבראשית נאמר: "ויהי ערב ויהי בוקר יום שני." ולוי, כדי לספר את תולדות עשרת הימים האחרונים באושוויץ שהנאצים עזבוה ואשר התרוקנה מכל אסיריה כמעט, נוקט לשון השואבת את השראתה מן המקרא. על 20 בינואר הוא כותב: "עשרים בינואר. השחר עלה."
לוי שב ונוקט לשון יומיומית ומתנהג כגיבורי הספרים שאהב בנעוריו ואשר נאבקו לבדם באיתני הטבע העוינים בניסיון להבינם ולהתגבר עליהם. קודח מחום ומתנודד הוא יוצא למסע לכיבוש האש, כאותו אב קדמון מן המערות הפרהיסטוריות. כדי שלא לצאת אל האוויר הקפוא הוא ממציא את האש. הוא נזכר באבני הצור שגנב במעבדה, מגרד מאחת מהן מעט אבקה שחורה, משפשף את האבן בסכין על גבי פיסת נייר ספוגה בכוהל עד שהניצוצות "שפרצו מן האבן נגעו בנייר ומן הנייר עלתה להבה חיוורת של כוהל."
וכך התאפשר להם לחמם את תפוחי האדמה שבושלו ביום הקודם. כל אחד מהם מקבל שלושה תפוחי אדמה, ומה שנשאר יספיק רק ליומיים. שארל ופרימו יוצאים שוב לסייר במחנה. עד כה המסו שלג כדי להפיק מים מזוהמים שיש לסננם. משרכים רגליהם בשלג פגשו בדרכם גברים גרומי עצמות שאספו חפצים מכל הבא ליד בתקווה לסחור בהם עם האיכרים הפולנים החיים מחוץ למחנה.
במטבחים ראה לוי שתי דמויות רפאים מקללות זו את זו ביידיש ומכות זו את זו בשארית כוחותיהן בגלל כמה תפוחי אדמה רקובים. בחוץ, בחצרו של מחסן, חילצו שארל ופרימו בעזרת מכוש, נרתמים למלאכה לסירוגין כדי לשמור על כוחותיהם, כחמישים קילוגרם של כרוב ושל לפת קפואים. הם גם מצאו מכל ובו כחמישים ליטר מים שהיו לגוש קרח וחבילת מלח, ששארל ראה בה "מציאה יוצאת מן הכלל". הם העמיסו את הכול על עגלה קטנה, ששימשה להובלת סירי המרק מן המטבחים אל הצריפים ומשכו אותה אל חדרם. לארוחת הצהריים אכלו באותו היום תפוחי אדמה מבושלים ופרוסות לפת קלויות. ושוב יצא לוי לסייר ברחבי המחנה. המרפאות נבזזו, הרצפות היו מכוסות בהפרשות אדם, סחבות, תחבושות. גווייה עירומה היתה מונחת מתחת לכל הזוהמה. לוי מצא בכל זאת מצבר של מכונית. בסכין ניסה לראות אם הוא טעון וניתז ניצוץ. בערב העלה אור בחדר החשוך, החדר היחיד המואר בכל המחנה.
מבעד לחלון ראה לוי את שיירת הוורמאכט האינסופית הנסוגה. החיילים נסוגו ברגל או רכובים על סוסים ואפילו על אופניים. חלקם לא היו חמושים ולידם עברו בסך משוריינים וטנקים. ב-21 בינואר נדם הכול. המישור הפולני העגום נראה מושלג ושומם.
הנאצים, שהבטיחו לקורבנותיהם כי איש לא ייוותר כדי לתת עדות, נסוגו מפני הצבא האדום. פרימו לוי לא חש כל שמחה, הוא היה אדיש ומוכן למות לאחר מאבק ההישרדות הקשה.
פיליפ מילר, איש הזונדרקומנדו של אושוויץ, היה במצב דומה כשהשתחרר:
"לא הייתי עוד אלא שבר כלי חי ונושם, צל של עצמי. לא הייתי מסוגל עוד לחוש רגש כלשהו. אף לא דמעה אחת של שמחה על פני, ולא פרץ של התלהבות בלבי. אטום לכל רגש, בהיתי במרחקים, בריק, ולא הייתי מסוגל לקלוט שנחלצתי אחת ולתמיד מן הקומנדו המיוחד של אושוויץ."
שארל, שמצבו הגופני עדיין היה טוב, ביקש מלוי לעזור לו לרוקן את "ז'יל", דלי השתן והצואה. היה בזה משום סיכון כיוון ששלושה מדרי החדר היו חולים בטיפוס. לא היו מים לשטוף את הידיים וגם השלג היה מזוהם בהפרשות אדם. בתי השימוש עלו על גדותיהם וכל הדליים, כל הפנכות וכל המכלים ב-KB היו מלאים בהפרשותיהם של חולי הדיזנטריה. לוי סבר כי יתרחש אסון אם השלג יתחיל להפשיר.
בעוד ארבעה חולים שהיו מסוגלים לשבת - טוברובסקי, סֶרטֶלֶט, אלקלעי ושֶׁנְק - מנקים ומקלפים כרוב ולפת, יצא לוי לחפש עצים ושארל הלך להביא שלג נקי להמיסו למים. מחשבתו של לוי הכימאי התעוררה לחיים ברגע שהיה עליו לפתור בעיה מעשית, והוא מצא במבנה המרחצאה מקום נקי להדליק בו אש לחימום המרק; שארל והוא חיטאו את ידיהם בכלורמין מהול בשלג.
הכנת המרק, שאנשים מורעבים רבים ביקשו לטעום ממנו, היתה כרוכה במאמצים רבים, אבל שארל נופף במצקת ונשא בצרפתית דברים נמרצים באוזני המתקהלים ורובם התפזרו. רק אחד נשאר - חייט מפריז - והציע לתפור להם, תמורת ליטר מרק, בגדים חמים מן השמיכות שנשארו במחנה. הוא עבד מהר ובמיומנות ולמחרת היו בידי שארל ובידי פרימו מעיל, מכנסיים וכפפות.
באחד הערבים, לשמע נהמות התותחים הרוסיים הקרבים, שוב התעורר בלוי הרצון לחיות: החיים עוד יכולים להיות יפים, אמר לחבריו. פירוש הדבר כי הם חייבים לקבל כמה וכמה החלטות כדי שיוכלו לשוב הביתה בשלום. לוי קבע כמה צעדי מנע: כל אחד ישמור מעתה והלאה על פנכתו ועל הכף שלו; איש לא יאכל מן המרק שנותר בפנכתו של חברו; איש לא יֵרד ממיטתו אלא לשם עשיית הצרכים; בכל בקשה יחליטו רק שארל, ארתור והוא. פרימו לוי העדין והביישן ידע להפגין סמכות כשהנסיבות דרשו זאת. הוא הטיל תפקידים על שני חבריו הצרפתים. ארתור יהיה אחראי לניקיון ולמשמעת. עדיף, למשל, להשאיר את כלי האוכל מטונפים ובלבד שלא להסתכן, בשעה שמדיחים אותם, ולהחליפם בכליהם של חולים מידבקים.
למחרת, ב-22 בינואר, נועזו שארל ופרימו וחצו את גדר התיל עד למחנה חיילי האס-אס שנחפזו לברוח והשאירו מאחוריהם שולחן ערוך וצלחות גדושות מרק קפוא כמעט ששניהם זללו בו במקום. בחדרים מצאו בקבוק וודקה, תרופות, עיתונים, כתבי עת וארבע שמיכות מרופדות משובחות. את שמיכתו שלו הביא לוי לטורינו כמה חודשים אחר כך, לאחר מסעו הכפוי ברוסיה הלבנה. אם אפשר עוד לדבר, כפי שעשה ניקולה דלפורטה, על קיומה של ההשגחה באושוויץ, מן הסתם פעלה ביום ההוא לטובת פרימו ושארל. ואמנם, חצי שעה אחר כך באותו היום נכנסו למחנה הנטוש כמה חיילי אס-אס חמושים. הם מצאו שם שמונה-עשר צרפתים יושבים לשולחן בחדר האוכל, מקום ששארל ופרימו עברו בו חצי שעה קודם לכן, ירו בעורפו של כל אחד מהם וערכו את גוויותיהם על השלג, שם נשארו עד שהגיע הצבא האדום.
גוויותיהם הקפואות של החולים שמתו בכל הבלוקים הונחו בחפירה שהלכה והתמלאה. מחלקת הדיזנטריה נמצאה בצריף של לוי, מעבר למחיצה דקה. המחזה שם היה מחריד: מרבית החולים כבר מתו והיתר גססו. הרצפה היתה מכוסה בצואה קפואה. שני איטלקים ששכבו שם שמעו מבעד למחיצה את שארל קורא לפרימו והחלו לשווע לעזרה. פרימו לא היה יכול לשאת את תחינותיהם והביא להם מעט מזון. אזי החלו כל הנותרים לקרוא בשמו ולהפציר בו, איש איש בשפתו. "חשתי שאני עומד לפרוץ בבכי בכל רגע. שנאתי אותם," כתב בשובו לביתו.
בלילה שבין 22 ל-23 בינואר מת לאקמאקֶר, יהודי הולנדי בן שבע-עשרה, מטיפוס. הרצפה ליד מיטתו והמזרן היו מטונפים. "שארל ניקה אותו בקש שהוציא מן המזרן, חתך בסכין את החלקים המלוכלכים בשמיכה ובמזרן, השכיב אותו שוב במיטה ולבסוף חיטא את הרצפה בכלורמין שהתיז גם על עצמו."
ב-23 בינואר העלו האס-אס באש את צריפי ה"קנדה" הגדושים בבגדים. בצריף של לוי הלך ואזל מלאי המזון. אבל ארבע מאות מטרים משם, מעבר לגדר התיל, היתה מטמורה ענקית של תפוחי אדמה. כשיצאו לוי ושארל מן המחנה אמר שארל בצרפתית: "תראה, פרימו, אנחנו בחוץ!" כשהגיעו למקום המיועד ראו והנה אין הם לבדם. את האוצר, טונות של תפוחי אדמה מכוסים בקש ובאדמה כדי שלא יקפאו, היה צריך רק להוציא מן החפירה, אך לא היה זה עניין קל כיוון שהכול היה קפוא. הונגרי זקן שכב שם מת, ידיו מושטות אל השובע הבלתי מושג. אנשים הזיזו את הגווייה והמשיכו להוציא את הפקעות שלא יסולאו בפז. עתה לא אכלו עוד לוי וחבריו אלא תפוחי אדמה, מבושלים, בתוך המרק, או בלביבות שארתור הכין: הוא גירד תפוחי אדמה חיים, עירבב עם תפוחי אדמה מבושלים ומרוסקים וצלה את הבלילה על לוח פח שלובן בתנור. מצבו של סרטלט, שלקה בדיפטריה, היה בכי רע. לוי יצא להביא את הרופא ההונגרי ששהה בצריף שממול, אך הרופא גירש אותו. כאמצעי הרגעה הזליף לוי לאפם של כל החולים טיפות של שמן קמפור.
למחרת גבה משעה לשעה גל הגוויות במחנה. החפירה התמלאה גוויות עד גדותיה. כוחותיהם של לוי וחבריו תשו. לא היה בכוחם של תפוחי האדמה להחיות את הגופים המותשים. אף על פי כן המשיכו לוי ושארל להכין במאמצים רבים עשרים וחמישה ליטר של מרק, וארתור חילק אותו בלי משוא פנים והותיר "שלוש מנות של תוספת לעובדים ומעט מרק בתחתית הסיר בשביל האיטלקים שמעבר למחיצה."
דרי צריף מספר 14, שמצבם הכללי היה טוב למדי, יצאו למסע בן שני קילומטרים עד למחנה שבויי המלחמה האנגלים, שפונה. הם שבו משם לבושים במדי חאקי, גוררים עגלה עמוסה באוצרות: "מרגרינה, אבקת פודינג, שומן, קמח סויה וויסקי." עד מהרה חישבו העניים כיצד לקנות מן העשירים חלק מן האוצרות הללו. לוי רב-התושייה, הניצול בעל היוזמה, מצא גוש שעווה במחסן לחומרי חשמל, והחל לייצר נרות מצוידים בפתיל ספוג בחומצת בור בתוך תבניות קרטון מעשה ידיו. העשירים, שקנו את כל הנרות, שילמו תמורתם בשומן ובקמח.

בשעות הערב דיברו שארל וארתור על חייהם בפרובנשר, בחבל הווז'. פרימו סיפר להם שרצה להיות פרטיזן באמאי שבפיימונטה, שם הלשינו עליו ותפסו אותו. שארל, שהקשיב לפרימו בשקיקה, כתב ש"הוא היה בוחן כליות ולב יוצא מגדר הרגיל."
מצב רוחו של לוי השתפר מיום ליום. הוא אמר: "הרגשנו שאנחנו שבים להיות בני אדם." אבל עתה אמר כי הם השתייכו לעולם "של רימה ותולעה, עולם של מתים. השריד האחרון של התרבות נעלם באותם הימים מתוכנו ומכל סביבותינו. תהליך ההתבהמות שכפו עלינו הגרמנים המנצחים תם ונשלם בידי הגרמנים המנוצחים."
לפי אילו אמות משפט חורץ לוי את הדין? הוא כותב כי מי שרצח היה אדם וכן גם הקורבן; אך מי שיכול לישון לצדה של גווייה, מי שמייחל למות שכנו כדי לזכות במנת הלחם שלו, איבד צלם אנוש אף שהאשם לא היה בו. אך מיד אחר כך ובנימה אחרת הוא מכיר תודה לשארל ולארתור על שאיפשרו לשלושתם לשמור על צלם אנוש, חרף מאמציהם של הנאצים להשפילם עד עפר.
ב-25 בינואר, שמונה ימים לאחר עזיבת הגרמנים, סומוגי, כימאי הונגרי כבן חמישים, החל לגסוס בחדר מספר 8 במחלקת הזיהומים. במשך יומיים דימדם ומילמל שוב ושוב Jawohl. באמצע הלילה, לאחר הפצצות רבות מן האוויר שקדמו לכניסת הצבא האדום למחנה, נפח סומוגי את נשמתו בעווית שהפילה אותו ממיטתו. ארתור קבע את מותו במילים: "המוות גירש אותו ממיטתו," וכולם נרדמו שוב. הם לא ידעו כי ביום ההוא היו חייהם תלויים בשערה. האס-אס פוצצו את משרפה V, אך האוברגרופנפי הרר שְׁמַאוּזֶר לא הוציא לפועל את הפקודה שניתנה לו לחסל את כל החולים שנותרו במחנה כיוון שהצבא האדום, שהגיע לליביאז, מהלך ארבעה-עשר קילומטר מאושוויץ, איים לכתר את יחידת ה-SD שהיתה אמורה לבצע את "המלאכה".
ב-27 בינואר, באחת בבוקר, פוצצו האס-אס את המשרפה האחרונה - משרפה IV - שהשתמרה בשלמותה עד לרגע האחרון, כדי לשרוף בה את הגוויות. במהלך הנסיגה פוצצו יחידות הוורמאכט מעל הנהר סולה את גשר העץ שנבנה בידי אסירים מול מחנה אושוויץ המרכזי.
עם שחר, כשהתעוררו לוי וחבריו, ראו את גופתו המעוותת של סומוגי, אך כיוון שלא יכלו להתרחץ, נשמרו מלגעת בה בטרם בישלו, אכלו ורוקנו את דלי הצואה.
בשבת זו, בתשע בבוקר לערך, נכנס ל-HKB של מונוביץ החייל הרוסי הראשון מיחידת הסיור של פלוגת חיל הרגלים מספר 100 מכוח 106, ומקץ חצי שעה הגיע הכוח בשלמותו. הרוסים הופיעו במונוביץ בשעה שפרימו לוי ושארל קונרו נשאו על אלונקה את גופתו של סומוגי.
הרוסים הראשונים שראו שארל ופרימו היו "קשוחים, מונגולים שרק עברו שם," כתב שארל קונרו. "בהמשך, הם חילקו הוראות כדי להשליט מעט סדר בתוהו ובוהו של סוף העולם ששרר שם עד שיכונסו כל הניצולים ממחנה-האם. בשל מצבי הכללי הטוב הוטלו עלי כל המלאכות הקשות, לרבות העברת החולים שמתו בלילה לבלוק 11, שם ריכזו את הגוויות לניתוח שלאחר המוות." במכתב לז'ן סמואל מיום 18 במרס 1946 מעריך לוי ב-25 אחוז את מספר החולים שמתו במונוביץ, בין 18 ל-27 בינואר 1945, מרעב, מקור וממחלות שלא טופלו. במכתב זה כותב לוי עוד: "קונרו היה לי ידיד אמיתי; אני סבור כי אפשר בהחלט לומר שהצלנו איש את חיי רעהו מתוך שיתוף פעולה; הוא בזריזותו ובכוחו ואני בניסיון חיי בלאגר (הם היו 200 אלף שעדיין לא למדו את אמנות 'הארגון') הצלנו כמה וכמה בחורים בחדר שלנו, שאלמלא אנו לא היה להם מה לאכול."
הזהו אדם? מסתיים בדין וחשבון קצר, תמציתי ומדויק, חף מסלסולים, מעין "סיכום שבועי", נוסחה שלוי השתמש בה כדי לסכם את דרישותיו הסגנוניות. מאחד-עשר האסירים שדרו עמו בעשרת הימים שקדמו לשחרור, רק אחד מת בחדר מספר 8; חמישה נפטרו במרפאות שדה שבועות אחדים לאחר מכן, ורק חמישה זכו לשוב לביתם בריאים ושלמים.
לוי אינו מוציא גזר דין מפורש. הוא עזב את אושוויץ בלי שנאה, בלי סלידה מן העם הגרמני. לימים אף גילה עניין בתרבות ובשפה הגרמניות, שכן המעט שלמד במחנה לא היה אלא הלהג ההמוני של האסירים הפליליים, הקאפו והאס-אס.
בשיחות הממושכות שניהל עם פרדיננדו קאמון בטורינו בשנים 1982 עד 1986, אמר לוי כי הוא רואה בהיטלר את התגלמות השטן וכי העם הגרמני שנשבה בכבלי רצונו של האיש הזה לא היה מסוגל לארגן התנגדות: "אם ראית בקולנוע או בטלוויזיה את הדיאלוגים שניהל היטלר עם ההמון, ראית מחזה אימים. נוצרה שם השראה הדדית, כמו בין ענן טעון חשמל ובין האדמה, והתחוללו חילופי ברקים."

הספר של סימפסון שוב מעורר מחלוקת

אם תכננתם נסיעה לארצות הברית הקיץ ורציתם לקנות שם את ספרו של או.ג'י סימפסון "אילו הייתי עושה את זה", אז כדאי שלא תיכנסו לחנות של בארנס אנד נובל. בגלל "חוסר עניין ציבורי", הודיעה הרשת כי לא תאחסן את עותקי הספר בחנויות אלא תמכור אותו באתר האינטרנט שלה בלבד. "הקניינים שלנו אינם סבורים שתהיה דרישה לספרים האלה בחנויות", הודיע נציג מטעם הרשת.

ברשת בורדרז המתחרה הודיעו עם זאת כי ימכרו גם ימכרו את הספר בחנויות. ואולם, הרשת הבטיחה שלא לקדם את הספר במסעות פרסום מיוחדים. "אנחנו חושבים שהספר יעורר עניין כלשהו בשבועות הראשונים", הודיעה דוברת של רשת החנויות ואמרה עוד כי הרשת לא מתכוונת לתרום חלק מהרווחים לצדקה, כפי שנאמר בתחילה.

ספרו של סימפסון אמור היה להתפרסם בספרי ריגן, חטיבה של הארפר קולינס, במהדורה בת 400 אלף עותקים. ואולם, בעקבות לחץ ציבורי הספר בוטל ומייסדת החטיבה אף פוטרה מתפקידה. המו"ל החדש של הספר של סימספון, ספרי בופור, מקבל את החלטת הרשתות השונות. "אני חושב שזה עצוב שהם מקבלים החלטה על סמך החוויה של הארפר קולינס, שם דובר על ספר שונה", אמר המו"ל אריק קמפמן. בחודש שעבר החליט בית משפט של פשיטת רגל בארצות הברית להעניק את הזכויות לספר למשפחת גולדמן, כדי לממש פסק דין בסך 38 מיליון דולר על הרג בנם על ידי סימפסון.

שני ראיונות עם סופרי ההוצאה במוסף "זמנים מודרניים" בידיעות אחרונות

מהעקבים של המלך לואי ה-14 ועד לסטילטו של בנות "סקס והעיר הגדולה", מהשפעת הגלובליזציה על שוק יצרני הנעליים ועד לסודות הקטנים של המותגים הגדולים, פאולה ג'קובי האיטלקייה מנתחת בספרה השנון "חייבת את הנעליים האלה" את מקורות האובססיה הנשית החזקה מכל. ראיון על עקבים גבוהים

אפקט החממה מגיע למגירת הנעליים. זאת לפחות התחזית של פאולה ג'קובי, עיתונאית איטלקייה, שחיברה את "חייבת את הנעליים האלה" (הוצ' "כנרת"), ספר שעוסק באובססיה שלה ושל עוד מיליוני נשים ברחבי הגלובוס: נעליים.
"אפשר לזהות את ההשפעה של התחממות הגלובוס גם על הרגליים שלנו", היא אומרת בשיחה ממשרדיה שבמילנו, ומציינת שמדובר באפקט הרסני, ולא רק מההיבט האקולוגי. "בירקנשטוק, קרוקס, אלה נעליים שתפסו פופולריות לא רק בישראל. גם באיטליה הן מרימות ראש, וזה מאוד מצער. אני חושבת שזה קשור לעובדה שאנשים רוצים ללכת עם כמה שפחות כיסוי על הרגליים, כחלק מההשפעה של התחממות כדור הארץ. בגלל ההתחממות הגלובלית, גם בעתיד ננעל בקיץ יותר סנדלים חושפי בהונות ובחורף יותר מגפיים שתפורים מבדים נושמים וקלים. עם הזמן יהיו לנו פחות ופחות נעליים כבדות וסגורות".

את לא נועלת סנדלים?

"אני נועלת סנדלים. אבל מדהימים, על עקבים. לעולם לא יתפסו אותי בקרוקס או בבירקנשטוק, לעולם לא! גם אם ישלחו אותי לאי בודד, לא אסכים לנעול אותן".

מה באמת תנעלי על אי בודד?

"זה תלוי כמה בודד. אם זאת רק אני על האי, ומובטח לי שאף אחד לא יקפוץ לבקר, הייתי מסתפקת בנעלי אצבע ברזילאיות, בנעלי התעמלות. למעשה, בכל זוג שמתאים לצעדות. אבל אם יהיה עוד מישהו בסביבתי, זה כבר סיפור אחר. אז לא הייתי מוותרת על סנדלים משגעים עם עקב, ולגיוון עוד זוג של סנדלים שטוחים בסגנון ג'קי קנדי".

עזבי אותך מסנדלים משגעים. יש עדנה לנעלי הנוחות. יותר ויותר חברות מייצרות ומוכרות אותן ברחבי העולם.

"אני חושבת שזה נובע מהעובדה שהחיים שלנו גם ככה מאוד קשים. אנשים כל הזמן ממהרים, לחוצים, ואנחנו לא רוצים להעמיס עוד לחץ על עצמנו וללכת בנעליים לא נוחות. לפחות בכל מה שקשור ברגליים, אנחנו מחפשים משהו נוח. אבל אם היו שואלים אותי, הייתי אומרת רגע, תתפלאו, יש גם נעלי מעצבים שמסוגלים להעניק לכף הרגל נוחות מושלמת. אבל גם כאשר מדובר בנעלי הנוחות, ולמרות הפופולריות שלהן, יש לנעול אותן רק באירועים המתאימים. זה עניין של אלגנטיות וסטייל. אל תנעלי סטילטו כשאת מוזמנת לשיט על ספינת תענוגות, אבל אל תלכי לערב גאלה עם נעלי קרוקס, בבקשה".

דומה שאפשר להעביר עם ג'קובי מאות שעות סביב נושא הנעליים, ועדיין לא לחזור אל אותו זוג פעמיים. לצורך כתיבת הספר, שכבר תורגם ל-22 שפות, היא חקרה את הנושא עד שורשי הסולייה – מהעקבים של המלך לואי ה-14 ועד הסטילטו של בנות "סקס והעיר הגדולה", מהשפעת הגלובליזציה על שוק יצרני הנעליים, דרך כתובות חשובות של בתי ספר לעיצוב נעליים ועד הסודות הקטנים של המותגים הגדולים – פראגאמו, בלאניק, צ'ו ואחרים. ובכלל,דומה שלכל אושיית אופנה הצליחה ג'קובי להצמיד סצינת נעליים משלה.

הקריאה בספר תעניין גם את מי שנעליים הן לא האובססיה שלה, פשוט מפני שניכר כי הכותבת מכורה להן – מהאימום ועד השרוכים. מדוע השימוש מראש בלשון נקבה? כי סביר להניח שהספר המצחיק והמחודד הזה לא ממש יעניין קוראים ממין זכר. טוב, לפחות לא את אלה שאינם נועלים להנאתם נעלי עקב אדומות (הן תמיד על עקב, והן תמיד אדומות, טוענת ג'קובי בפרק הרלוונטי ומיד נועצת את הפאנץ' ליין: "מתי בפעם האחרונה פגשתם טרנסקסואל בנעלי בובה?").

ג'קובי חושבת שלגברים אין סיכוי להתחיל להבין את האובססיה שיש לנשים סביב נעליים. "גברים אינם מאוהבים בנעליים שלהם פשוט מפני שהם המין הנחות", היא מפטירה בסלחנות. לתפיסתה, זה יכול להישאר ככה עוד מיליוני שנים, פשוט בשל הסיבה שצריך לשמר את ההבדלים בין המינים. הרי היה זה כבר הבמאי הגאון פרנסואה טריפו שאמר שכשהצופים בסרט מבקרים את הדמויות, הצופות בסרט מבקרות גם את הנעליים.

סקס בסניקרס

"לפני הכל", כותבת ג'קובי בפרק "סקס & הנעל" (על משקל "סקס & דה סיטי"), "באמצעות הנעליים שלהן נשים מדברות על סקס. עם כל הכבוד, לא צריך להיות אנתרופולוג כדי להבחין במסר השונה המתקבל מהטיפוס עם המוקסינים השקטים, בעלי סוליית הגומי, לעומת האישה עם עקבי הסיכה הרעשניים".

אז אי אפשר לנעול סניקרס ולשדר סקס?

"מה פתאום סניקרס וסקס?! אולי סקס של מכון כושר. תמיד, תמיד, תמיד אלילת מין מצוירת בסטריאוטיפים כשהיא על עקבים, בעוד נזירה מסתפקת בנעליים שטוחות. גם כאשר אופנות ומנהגים משתנים, גם כאשר טרנדים קמים ונופלים עדיין דבר אחד ברור: בכל הנוגע למין האנושי, נעל העקב היא החפץ המבדיל בין זכרים ונקבות. וזה לא סתם שמאז סינדרלה הנרטיב הנקבי העממי מתכתב עם הנעליים".
ככל שהעקב שלי יותר גבוה, כך אני יותר נשית, מנסה לומר ג'קובי במשנתה, אך מודה שהיא אינה מסוגלת לצעוד על יותר מתשעה ס"מ. שתינו נזכרות בסצינה הכואבת בה השתטחה נעמי קמפבל אפיים ארצה על מסלול תצוגת אופנה בשבוע האופנה בפריז, עת ניסתה לצעוד עקב בצד אגודל בנעליים סגולות הורסות. "העקבים הללו היו לפחות 12 ס"מ", תובעת ג'קובי את עלבונה של קולבית העל. "אף אחד לא מסוגל שלא ליפול מהן".

ומה יעשו נשות קריירה שרוצות לשדר אסרטיביות סקסית במשרד, אבל צריכות לרוץ בארבע, ישר מהעבודה, לאסוף את הילדים מהגן? האם נגזר עלינו להתנייד לנצח כמו מלאני גריפית ב"נערה עובדת" (שגם לה מוקדשת אפיזודה בספר), כשבתיק הצד שלנו זוג "ריבוק" מדובלל ונצחי? ג'קובי חושבת שלא, ומפציעה עם פתרון לאמהות הקרייריסטיות, שרצות על עקבים: "עזבי את הסטילטו והיצמדי לפלטפורמות, הן מגביהות ומעניקות יציבות".

"ג'קובי, שכבר כתבה את רב המכר הבא "שיעסוק בשיגעון של האישה סביב התיק שלה", מחוברת היטב לסצינת האופנה העולמית. היא האחראית על פרויקטים מיוחדים בתחום הלייף-סטייל בגרסה האיטלקית של המגזין "ואניטי פייר", ועוקבת בשבע עיניים אחרי הטרנדים השונים בעולם השיק. "אני קונה נעליים רק מתוך תשוקה", היא אומרת כמו רומאית אמיתית.

החיבור בין נשים בעמדות כוח לבין נעליים הגונות ברור לג'קובי כמו הקשר בין שרוך וסניקרס. "כל אישה במעמד של כוח יודעת את חשיבות נעילת הנעליים הנכונות, כדרך להתקבל אל סביבת העבודה הגברית. הרי בסביבת העבודה כזו אין מקום לעקבים. אבל תראי את הפטנט הגאוני שהמציאה קונדוליסה רייס. היא בעיניי מדהימה. בעזרת המגפיים השחורים שלה היא מכריזה 'אני מנהיגה, אבל לא אוותר על הצד הנשי שלי'".
יצירת אג'נדה על עקבים היתה מנת חלקה של אמריקאית אחרת, קצת פחות נוקשה וקצת יותר בלונדינית. בספר מצטטת ג'קובי את מרילין מונרו כמי שאמרה: "אני לא יודעת מי המציא את העקבים הגבוהים, אבל הגברים חייבים לו הרבה". ג'קובי חקרה ומצאה שאת העקבים הגבוהים המציא דווקא גבר, לואי ה-14, מלכה האגדי של צרפת, מתוך הצורך להעצים את קומתו הנמוכה. אבל לא רק שועי עולם מתנחמים בזוג נעליים. "נעליים מזמינות גם את הנשים הנוירוטיות לזנוח את הפרוזאק לטובת זוג חדש", היא מסכמת.

נשים רוצות גבר רגיש אך כוחני, גברים מעדיפים נשים דינמיות אך עדינות, והמבוכה רבה. הפסיכולוג אלון גרטש, מחבר "אילו יכלו גברים לדבר", מנתח בספר ההמשך, "אילו יכלה האהבה לחשוב", את הפתולוגיה של מערכות היחסים המודרניות, או במונחים שלו, "אהבה אנדרוגנית". כלים למשחק התפקידים המיני החדש

הפמיניזם אשם בכל. או לפחות בתסביך החדש שפיתחה האהבה אצל כולנו. כך לפחות עולה מספרו החדש והמרתק של ד"ר אלון גרטש, "אילו יכלה האהבה לחשוב" (הוצ' "דביר"). בעצם, זה לא רק הפמיניזם שפיתח את התסביך החדש, אלא שישה דפוסים שכיחים נוספים, המחבלים באהבה, יוצרים תסכול ומובילים לתלישת שערות.

גרטש, שכתב את רב המכר העולמי "אילו יכלו גברים לדבר", מביא בספרו החדש מונח מעניין במיוחד, "אהבה אנדרוגנית", שמתייחס לשינויים שחלו באהבה מאז פרץ לחיינו גל הפמיניזם ונשים החלו לשרוף חזיות, או לפחות לעמוד על שלהן. לשיטתו של גרטש, אורח החיים הפעיל, העצמאי והתובעני שפיתחו נשים בעשורים האחרונים, יצר בלבול והטמיע אהבה אמביוולנטית שבה סדרי בראשית השתנו כך שבני הזוג כבר לא בטוחים מהו מקומם בתוכה. נשים רוצות גבר רגיש אך כוחני, גברים מעדיפים נשים דינמיות אך עדינות, ולאף אחד כבר לא ברור מי לובש את המכנסיים בבית.

"לאורך ההיסטוריה, האהבה עברה שינויים בהתאם להרגלים החברתיים שהיו נהוגים בכל תקופה", אומר גרטש בראיון שאנו מקיימים בקליניקה שלו במנהטן. "אם עד לפני מאה שנה מערכות יחסים היו תוצר של שיקולים מעמדיים וכלכליים, בשנות ה-60 החלו הדפוסים הללו להשתנות. ילדי הפרחים והתנועה לשחרור האישה הגיעו לעולם והפכו את השיקולים ואת דפוסי האהבה. אנשים החלו להאמין ביחסים רומנטיים ובאהבה חופשית, נקייה משיקולים 'חיצוניים'. אבל אי אפשר להיפטר לגמרי מהמוסכמות או להפוך סדרי עולם, שהיו מקובלים משחר האנושות".

האם החופש ושוויון הזכויות שניתנים לנשים אשמים במערכות יחסים קלוקלות?

"אי אפשר להתעלם מזה, גם אם אני אומר דבר שהוא לא פוליטיקלי קורקט. סטטיסטית, האהבה החופשית והתנועה לשחרור האישה הביאו לגל גירושין, שבחלק מהמקומות בעולם עומד על 40 אחוז. הם יצרו אומללות רבה. מבחינה גנטית, בני האדם זהים לשימפנזות ב-99 אחוז, ואם תתבונן בתפקידי המגדר אצלם, תראה שהגברים הם אלימים וכוחניים. אז תודה לאל, אנחנו לא כאלה, אבל יש כאן חלוקה גנטית ברורה. לא סתם גברים הם אלה שהורגים אחד את השני במלחמות".

מודל חדש לזוגיות ישנה

גרטש מביא בספרו מקרים אמיתיים מניסיונם של מטופליו (תוך שמירת חסיונם). אם בעבר נשים היו מתוסכלות מכך שהגבר אינו משתף אותן ברגשות ומעדיף להישאר עד שעות מאוחרות במשרד ובלבד שלא יצטרך לנהל שיחת לילה עם אשתו, גרטש מתאר היום מצבים הפוכים בהם נשים קרייריסטיות מסתערות על העבודה באגרסיביות ומותירות לבעלים מאחור אבק שגורם להם להשתעל בכבדות. "במקרים רבים, דפוסי האהבה בחיי בני הזוג באים מהבית. נשים רבות רואות באימהות שלהן נשים כנועות וחלשות, בגלל שהן לא פיתחו קריירה אלא היו עקרות-בית. הנשים הללו, כבר בילדותן, הזדהו עם דמות האב החזק וכשהן מתבגרות, קשה להן לבנות מערכת יחסים עם גבר, כי הן דומיננטיות והן מחפשות גבר דומיננטי".

ומה קורה כשגברים מתאהבים דווקא באישה דומיננטית וחזקה?

"הגבר יכול להתאהב באישה הדינמית ולהעריך את העובדה שהיא אישה קרייריסטית. אבל לאורך זמן, הוא ירצה שהיא תהיה רכה, נעימה ורגשנית. מנגד, נשים רבות אוהבות ומעריכות גבר רך, שמתחבר לרגשות שלו ומסוגל לדבר עליהם. אבל בסופו של דבר, הן לא רוצות גבר רכרוכי שיישב כל היום וידבר על עצמו, אלא גבר חזק. נשים רבות, שמנהלות קריירה מצליחה, מתלוננות בפניי על כך שהגבר שלהן לא מספיק אגרסיבי במקום העבודה שלו, שהוא לא מסתער על הקריירה שלו".

אז מה הפיתרון, לחזור למודל הישן והפטריארכאלי?

"הרעיון הוא לשלב בין המודלים, לקחת את הזוגיות הישנה ולהכניס לתוכה את האלמנטים החדשים בחוכמה. כל אחד מבני הזוג צריך לבחון את הזהות המגדרית שלו, לקחת את המרכיבים הגבריים והנשיים בתוכו ולערבב אותם עד שישכנו בהרמוניה".

שפצו את אהבתכם

גרטש (50), ירושלמי במקור, מתגורר בניו יורק כבר 29 שנים. הוא השלים לימודי פסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת "קולומביה" היוקרתית ופתח קליניקה פרטית. נאמן לנושאים עליהם הוא כותב, גרטש התמודד עם לא מעט מהבעיות אותן הוא מתאר בספרו במערכ�