אתר החדשות של הוצאות כנרת זמורה-ביתן דביר | kinnblog.com

ספר לשבת

חברי לנארד מאת ג'יימס פריי(מאנגלית: קטיה בנוביץ', הוצאת כנרת זמורה-ביתן)

"אני בוכה.
במקלחת.
כשאני מצחצח שיניים.
כשאני מתלבש.
בוכה.
מעולם לא חוויתי דבר כזה, שום דבר קרוב לזה. אֵבל, צער, עצב, כאב כאב כאב. חור בחזה שאי-אפשר למלא. פצע דולף. שבר שאני לא יכול לאחות, אני שבור ואני לא יכול להתאחות ואני לא יכול לעשות כלום.
אני בוכה כשאני מתלבש.
אני בוכה."

מעולם לא היה לו, לג'יימס, חבר טוב יותר מלנארד, איש עסקים אפל בעל תשוקות מפתיעות, הניחן בנדיבות פנטסטית ובנאמנות עיוורת. אלמלא נדיבותו, אלמלא האהבה הפשוטה והחמה שהעתיר עליו, האם היה לג'יימס סיכוי לשקם את חייו?
לנארד עוזר לג'יימס להתמודד עם הטרגדיה האכזרית שניחתה עליו ביום שבו השתחרר מן הכלא ולנהל את המערכה העיקשת על חיים שיש בהם אהבה והם נקיים מסמים ומאלכוהול.

בלשון קולחת ובלב אוהב מתאר פריי את דמותו של לנארד, המאפיונר הנהנתן והכריזמטי, הקשוח והרגיש.

חברי לנארד הוא סיפור על אהבה, ועל האחריות הכרוכה באהבה. קולו של פריי הוא מן הקולות הפרובוקטיבים ביותר הנשמעים היום בעולם הספרות, וזהו גם אחד מן הקולות האנושיים והרגישים ביותר.

ג'יימס פריי הוא מחבר מיליון רסיסים קטנים, רב-מכר מעורר מחלוקת אשר הפך לספר פולחן בעולם ובישראל. פריי נולד בקליוולנד וחי בניו יורק עם אשתו ובתם.

לפניכם פרק מהספר. קריאה נעימה!

ביומי הראשון בבית הסוהר, גבר במשקל מאה וחמישים קילו שקוראים לו פּוֹרטֶרהאוּס הִכה אותי בעורף במגש מתכת. עמדתי בתור לארוחת צהריים ולא ציפיתי לזה. התמוטטתי. כשקמתי, הסתובבתי והתחלתי להחטיף אגרופים. שניים או שלושה אגרופים פגעו בו לפני שהוא הִכה אותי שוב, הפעם בפּנים. שוב התמוטטתי. ניגבתי דם מהאף ומהפה ושוב קמתי והתחלתי להחטיף אגרופים. פורטרהאוס נעל לי את הראש והתחיל לחנוק אותי. הוא התכופף אל האוזן שלי ואמר אני הולך לשחרר אותך. אם תמשיך להילחם בי אני אכאיב לך מאוד, חתיכת מזדיין. תמשיך לשכב ואני אעזוב אותך בשקט. הוא שיחרר אותי, ואני המשכתי לשכב.
אני נמצא כאן כבר שמונים ושבעה ימים. אני גר באגף גברים ב', שיש בו עבריינים אלימים ופליליים. יש שלושים ושניים תאים באגף שלי, שלושים ושניים אסירים. בכל רגע נתון מפקחים עלינו בין חמישה לשבעה סוהרים. כולנו לובשים מדים מפוספסים בכחול וצהוב, ונועלים נעלי בית שחורות עם סוליות גומי, בלי שרוכים. כשאנחנו עוברים בין החדרים אנחנו חוצים דלתות מסורגות וגלאי מתכות. הרוחב של התא שלי מטר והאורך שלו שלושה מטרים. הקירות מבטון והרצפה מבטון והמיטה מבטון, הסורגים מברזל, השירותים מפלדה. המזרן על המיטה דק, הסדינים מכוסים בחול. בתא שלי יש חלון, זה חלון קטן שמשקיף על חומת לבנים. החלון עשוי מזכוכית משוריינת ומסורג משני הצדדים. הוא מכניס את כמות השמש שהמדינה מחויבת לתת לי. השמש לא עוזרת להעביר את הזמן, והמדינה לא מחויבת לתת לי משהו שיעזור להעביר את הזמן.
החיים שלי שגרתיים. אני מתעורר מוקדם בבוקר. אני מצחצח שיניים. אני מתיישב על רצפת התא אני לא הולך לארוחת בוקר. אני בוהה בקיר בטון אפור. אני יושב ברגליים משוכלות וגב זקוף ועיניים לפנים. אני נושם עמוק פנימה והחוצה, פנימה והחוצה, ואני מנסה לא לזוז. אני יושב כל עוד אני מסוגל לשבת עד שהכול כואב אני יושב עד שהכול מפסיק לכאוב אני יושב עד שאני מאבד את עצמי בקיר האפור אני יושב עד שהמוח שלי נעשה ריק כמו הקיר האפור. אני יושב ואני בוהה ואני נושם. אני יושב ואני בוהה. אני נושם. אחרי הצהריים אני קם. אני הולך לשירותים ואני שותה כוס מים ואני מעשן סיגריה. אני יוצא מהתא ואני הולך לחצר הפנימית. אם מזג האוויר סביר, חלק מהאסירים משחקים כדורסל, מרימים משקולות, מעשנים סיגריות, מדברים. אני לא מסתובב איתם. אני הולך לאורך הקיר עד שאני מתחיל להרגיש את הרגליים. אני הולך עד שהעיניים שלי והמוח שלי מתחדדים קצת. עד שהם מחזירים אותי לאן שאני נמצא ולמי שאני, שזה אלכוהוליסט ונרקומן ופושע. אם מזג האוויר גרוע, החצר ריקה. אני יוצא למרות מזג האוויר. אני הולך לאורך הקיר עד שאני מרגיש וזוכר. אני מה שאני. אני צריך להרגיש ולזכור.
את שעות אחר הצהריים אני מבלה עם פורטרהאוס. השם האמיתי שלו הוא אנטואן, אבל הוא קורא לעצמו פורטרהאוס* כי הוא אומר שהוא גדול ועסיסי כמו סטייק משובח. פורטרהאוס זרק את אשתו מחלון הדירה שלהם שבקומה השביעית כשהוא מצא אותה במיטה עם גבר אחר. הוא לקח את הגבר לשדה וירה בו חמש פעמים. ארבע היריות הראשונות נכנסו לזרועות ולרגליים שלו. הוא חיכה חצי שעה ונתן לאיש להרגיש את הכאב של היריות, כאב שלדבריו שווה ערך לכאב שהוא הרגיש כשהוא ראה את האיש הזה דופק את אשתו. ירייה מספר חמש חדרה ללב של האיש. משלוש עד שש אני מקריא לפורטרהאוס. אני יושב על המיטה שלי והוא יושב על הרצפה. הוא נשען על הקיר והוא עוצם עיניים כדי לדמיין כמו שצריך, לדבריו. אני מקריא לאט וברור, מפסיק מדי פעם כדי לשתות כוס מים או לעשן סיגריה. בשנים-עשר השבועות האחרונים גמרנו את "דון קישוט", "עלי עשב" ו"קדמת עדן". כרגע אנחנו קוראים את "מלחמה ושלום", שהוא הספר האהוב על פורטרהאוס. הוא חייך כשהוא שמע על האירוסים של אנדריי ונטשה. הוא בכה כשאנַטול בגד בה. הוא הריע כששמע על הקרב של בורודינו, ולמרות הערצתו לטקטיקה הרוסית, הוא קילל כשמוסקווה נשרפה. כשאנחנו לא קוראים, הוא סוחב איתו את "מלחמה ושלום" לכל מקום. הוא ישן איתו בלילה, מערסל אותו כמו תינוק. הוא אומר שאם היה יכול, הוא היה קורא בו שוב ושוב.
התחלתי להקריא לפורטרהאוס יום אחרי שהוא הִכה אותי במגש, ביום השני שלי כאן. הלכתי לתא שלי והיה לי עותק של "דון קישוט" ביד. כשחלפתי על פני התא של פורטרהאוס, הוא אמר בוא הנה, אני רוצה לדבר איתך. עצרתי ושאלתי אותו מה הוא רוצה, הוא אמר שהוא רוצה לדעת למה אני כאן ולמה השריף של המחוז נתן לו שלושה פָּאקֵטים של סיגריות כדי שיכניס לי מכות. אמרתי לו שנכנסתי בשריף של המחוז עם המכונית במהירות של שמונה קילומטרים בשעה בזמן שהייתי שתוי ומסטול מקראק ושנאבקתי בכמה שוטרים אחרים שניסו לעצור אותי. הוא שאל אם נכנסתי בו בכוונה. אמרתי שאני לא זוכר שעשיתי את זה. הוא צחק. שאלתי אותו למה הוא כאן והוא סיפר לי. לא הגבתי. הוא שאל מה זה הספר הזה וסיפרתי לו והוא שאל למה הוא אצלי ואמרתי לו שאני אוהב ספרים. הצעתי להשאיל לו אותו כשאני אגמור והוא צחק ואמר אני לא יודע לקרוא בנזונה, הספר המסריח לא יעזור לי. הצעתי להקריא לו. הוא אמר שהוא יחשוב על זה. אחרי כמה שעות הוא הופיע והתיישב על הרצפה שלי. התחלתי להקריא. מאז הוא נמצא כאן כל יום. בשש בערב אני הולך עם פורטרהאוס לאכול ארוחת ערב, הארוחה היחידה שאני אוכל ביום. בדרך כלל היא מגעילה, דוחה, כמעט בלתי אכילה. הבשר הוא כמו דייסה, הלחם יבש, תפוחי האדמה מימיים, הירקות קשים כמו אבן. בכל זאת אני אוכל. פורטרהאוס אוכל תוספת שנייה ושלישית ורביעית, שאותן הוא לוקח ממגשים של אסירים אחרים, בזכות הסדרים עתיקי יומין. הוא מציע להשיג לי אוכל, אבל אני מסרב. כשאני גומר לאכול, אני מתיישב ואני מקשיב לפורטרהאוס מדבר על המשפט המתקרב. כמו כל אחד אחר כאן, ולא משנה מה הם אומרים, פורטרהאוס אשם בפשעים שבהם הוא מואשם. הוא רוצה ללכת למשפט כי עד שירשיעו אותו הוא נשאר כאן, בכלא המחוזי, במקום לשבת בכלא של המדינה. בכלא המחוזי הרבה יותר קל לחיות מאשר בכלא של המדינה. יש פחות אלימות, יש יותר זכויות, רוב האסירים יודעים שהם יוצאים בתוך שנה, רובם קודם לכן, והם רוצים שיעזבו אותם בשקט. ברגע שהם עוזבים, הם לא רוצים לחזור. בכלא פדרלי יש כנופיות, מעשי אונס, סמים, רציחות. רוב האסירים יושבים לתקופות ארוכות וסביר להניח שלעולם לא ישתחררו. אם הם כן משתחררים, הם מסוכנים יותר משהיו לפני שנכלאו. שיקום מעניין את התחת שלהם, הם צריכים לשרוד. כדי לשרוד הם צריכים להחליף את האנושיות שלהם באכזריות. פורטרהאוס יודע את זה, אבל רוצה להישאר אנושי כמה שהוא רק יכול. הוא צפוי לצאת אשם, אבל עד אז הוא יישאר כאן, והוא יישאר בנאדם.

אחרי ארוחת ערב אני הולך לטלפון הציבורי. אני מחייג למספר שנתן לי ידידי לֵנארד. המספר מאפשר לי לעשות שיחות חוץ חינם. אין לי מושג מאיפה לנארד השיג את המספר הזה, ואף פעם לא שאלתי אותו. זאת תמיד היתה המדיניות שלי עם לנארד. לקחת מה שהוא מציע, להודות לו, לא לשאול שאלות. לנארד הוא מה שאני, אלכוהוליסט ונרקומן ופושע, אבל נכון לעכשיו הוא לא בבית סוהר. הוא בן חמישים ושתיים והוא חי בלאס וגאס, ושם הוא מפקח על האינטרסים של איזה ארגון אנונימי בכמה חברות מימון, בידור ואבטחה. כשאנחנו מדברים אנחנו לא דנים בעסק שלו.
תמיד אני מתקשר קודם כול ללילי. לילי עם שיער שחור ארוך ועור בהיר ועיניים כחולות כמו מים עמוקים ונקיים. לילי שאבא שלה נטש אותה ושאמא שלה מכרה את הגוף של לילי בשביל סמים כשהיא היתה בת שלוש-עשרה. לילי שהתמכרה לסמים וכדורים ופתחה את הרגליים בשביל לתפוס טרמפים בכל רחבי המדינה כדי להימלט מאמא שלה. לילי שאנסו אותה והרביצו לה והשתמשו בה וזרקו אותה. לילי שאין לה אף אחד מלבדי ומלבד סבתא עם סרטן סופני. לילי שגרה במעון שיקומי בשיקגו כדי לנסות להישאר נקייה בזמן שהיא מחכה לשחרור שלי מהמקום הזה. לילי שאוהבת אותי. לילי שאוהבת אותי. אני מחייג את המספר. אני יודע שהיא יושבת בתא טלפון במעון ומחכה לטלפון ממני. הלב שלי מתחיל לפעום מהר יותר כמו בכל פעם שאני רואה אותה או מדבר איתה. היא מרימה בצלצול השלישי. היא אומרת שלום מתוק, אני אומר שלום מתוקה. היא אומרת אני מתגעגעת אליך ואני אומר נתראה בקרוב. היא שואלת מה שלומי ואני אומר לה שאני בסדר. היא מודאגת מזה שאני כאן ואני לא רוצה שהיא תדאג, אני תמיד אומר לה שהכול בסדר. אני שואל מה שלומה והתשובות שלה משתנות מיום ליום, משעה לשעה, מדקה לדקה. לפעמים היא אומרת שהיא מרגישה חופשייה, שזאת תחושה שהיתה לה לעתים רחוקות אבל היא תמיד חיפשה אותה. היא אומרת שהיא מרגישה שהיא משתפרת ומחלימה ויכולה להניח את העבר מאחוריה.
לפעמים היא אומרת שהיא מרגישה בסדר, שהיא מסתדרת ושזה מספיק, שהיא נגמלה מסמים ויש לה קורת גג, היא אומרת שהיא בסדר. לפעמים היא בדיכאון. היא מרגישה שסבתא שלה עומדת למות ושאני אעזוב אותה ושהיא תהיה לבד בעולם, וזה משהו שהיא אומרת שהיא לא תוכל לשאת. היא אומרת שתמיד יש אפשרויות, היא תשקול אותן כשיגיע הזמן לשקול אותן. לפעמים היא לא מרגישה כלום. פשוט כלום. היא לא מדברת היא רק נושמת לתוך השפופרת. אני אומר לה שתחזיק מעמד, שבקרוב היא תרגיש, שהיא תרגיש יותר טוב, תרגיש חופשייה, אני אומר לה תחזיקי מעמד, מתוקה, בבקשה תחזיקי מעמד. היא לא מדברת. היא רק נושמת לתוך השפופרת.
את לילי ולנארד פגשתי לפני חמישה חודשים. הייתי מטופל במרכז לגמילה מסמים ומאלכוהול. התאשפזתי אחרי רומן של עשר שנים עם אלכוהוליזם ורומן של שלוש שנים עם התמכרות לקראק, שנגמרו כשהתעוררתי במטוס אחרי שבועיים של חושך וגיליתי שנשברו לי ארבע שיניים קדמיות, האף וארובת העין, ושיש לי חור בלחי שהצריך ארבעים תפרים כדי לסגור אותו. באותה עת הייתי מבוקש בשלוש מדינות על סמים, נהיגה בשכרות ותקיפה. לא היתה לי עבודה ולא היה לי כסף והייתי כמעט מת. לא רציתי ללכת למרכז גמילה, אבל לא היתה לי בררה. לפחות לא בררה שהייתי מוכן לקבל.
את לילי פגשתי ביום השני. עמדתי בתור וחיכיתי לתרופות לניקוי רעלים והיא עמדה לפני. היא הסתובבה והיא אמרה לי שלום ואני אמרתי לה שלום והיא שאלה מה קרה לפנים שלי ואני משכתי בכתפיים ואמרתי שאני לא יודע והיא צחקה. פגשתי אותה ודיברתי איתה אחר כך באותו יום ולמחרת. במרכז הגמילה היתה מדיניות נגד יחסי גברים/נשים. התעלמנו מהמדיניות. דיברנו, העברנו פתקים, נפגשנו בחורשה שהיתה חלק מהמתחם של המרכז. עזרנו זה לזה והבנו זה את זה. התאהבנו. היינו צעירים, היא היתה בת עשרים וארבע ואני בן עשרים ושלוש והתאהבנו. איש מאיתנו לא הרגיש ככה קודם כלפי אף אחד וסיכמנו שנישאר יחד ונחיה יחד כשנעזוב את המרכז. תפסו אותנו יחד ושילמנו קנס על הפרה של חוקי המרכז. לילי עזבה את המרכז ואני נסעתי אחריה. מצאתי אותה מוכרת את הגוף שלה בשביל קראק והחזרתי אותה. אחרי שבוע עזבתי והגעתי הנה. לילי נשארה לעוד תשעה שבועות ונמצאת במעון בשיקגו כבר חודש. כשאני אצא מכאן, אני אפגוש אותה.
את לנארד פגשתי שלושה ימים אחרי שפגשתי את לילי. ישבתי לבד בקפטריה ואכלתי דייסת שיבולת שועל. הוא ניגש לשולחן שלי והאשים אותי שקראתי לו ג'ין הקמן. לא זכרתי שקראתי לו ג'ין הקמן וזה הכעיס אותו. הוא אמר שאם אני אקרא לו שוב ג'ין הקמן, יהיו לי בעיות. צחקתי עליו. הוא לא אהב את הצחוק שלי ואיים עלי. צחקתי שוב, קראתי לו זקן, ואמרתי לו שאם הוא לא יעוף לי מהעיניים אני אכסח לו את הצורה. הוא בהה בי במשך דקה. בהיתי חזרה. נעמדתי ואמרתי לו להתחפף לי מהעיניים או להתכונן למכות רצח. הוא שאל איך קוראים לי ואמרתי לו. הוא אמר לי איך קוראים לו והוא שאל אותי אם אני דפוק. אמרתי כן, לנארד, אני דפוק, אני דפוק לגמרי. הוא הושיט לי יד ואמר יופי, גם אני דפוק, ואני אוהב אנשים דפוקים, בוא נשב נאכל ונראה אם אנחנו יכולים להיות חברים. לקחתי את היד שלו ולחצתי אותה והתיישבנו ואכלנו יחד ונהיינו חברים.
במהלך החודשיים שלאחר מכן, בפרק הזמן שהייתי במרכז הגמילה, לנארד נעשה חבר הכי קרוב שלי. כשניסיתי לברוח מהמרכז זמן קצר אחרי שגמרתי את תהליך ניקוי הרעלים, לנארד יצא אחרי. אמרתי לו שיעזוב אותי בשקט, אבל הוא לא הסכים. הוא הלך אחרי. הפלתי אותו והוא קם. הפלתי אותו שוב, והוא שוב קם. הוא אמר שהוא לא ייתן לי לעזוב, ושאם אני אנסה, הוא ידאג שימצאו אותי ויחזירו אותי. הוא אמר שלא משנה כמה פעמים אני אעזוב, הוא יחזיר אותי בכל פעם. הסתכלתי לו בעיניים והקשבתי למילים שלו. הוא מבוגר ממני בשלושים שנה, אבל הוא מה שאני, אלכוהוליסט ונרקומן ופושע. היתה אמת בעיניים ובמילים שלו, אמת שידעתי וסמכתי עליה יותר מכל אמת מוסדית או אמת רפואית או אמת של אנשים שלא ראו את החרא שאני ראיתי. חזרתי למרכז ונשארתי במרכז. עזבתי כי רציתי לשתות ורציתי קראק ורציתי למות. חזרתי בגלל לנארד.
מכל מיני סיבות, ולא את כולן אני יודע, בכל פעם שהייתי צריך משהו או מישהו, לנארד היה שם. הוא השגיח עלי והגן עלי. הוא עזר לי להתפייס עם המשפחה שלי. הוא נתן לי את העצה הכי טובה שמישהו נתן לי כשהייתי במרכז, והיא להחזיק מעמד. לא משנה כמה החיים גרועים או קשים, אם אתה מחזיק מעמד, מחזיק במה שאתה צריך להחזיק, אם זה דת, חברים, קבוצת תמיכה, סדרת צעדים או הלב שלך, אם אתה מחזיק מעמד, פשוט מחזיק מעמד, החיים משתפרים. הוא עודד אותי להיות עם לילי. הוא אמר לי לשכוח מהחוקים המזוינים, שאהבה זה דבר נדיר, ושכשהיא קורית צריך לקחת אותה ולנסות לשמור עליה.
אחרי שלילי עזבה, היא היתה צריכה לעבור לגור במעון. לסבתא שלה לא היה יותר כסף. היא הוציאה את כל מה שהיה לה כדי לאשפז את לילי בפעם הראשונה, ולילי לא עמדה בדרישות של אף אחת מתוכניות הסיוע הכספי. לא סיפרתי ללנארד על הבעיות של לילי ולא ביקשתי ממנו עזרה. הוא עשה מספיק בשבילי.
בבוקר שהוא עזב הוא ביקש לדבר איתי. הלכתי לחדר שלו והוא נתן לי כרטיס. היו בו חמישה שמות וחמישה מספרי טלפון. כולם היו שלו, הוא אמר שהוא משתמש בשמות שונים במקומות שונים. הוא אמר תתקשר אם אתה צריך משהו, לא משנה מה זה או איפה אתה, פשוט תתקשר. שאלתי אותו למה יש חמישה מספרים וחמישה שמות על הכרטיס והוא אמר לי לא לדאוג, פשוט להתקשר אם אני צריך משהו. אחרי שהוא נתן לי את הכרטיס, הוא אמר שהוא רוצה לדבר איתי על משהו. אמרתי בסדר, דבר. הוא נראה מתוח. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. הוא נשם עמוק. הוא אמר ילד, תמיד רציתי להתחתן ותמיד רציתי ילדים. ליתר דיוק, תמיד רציתי בן. חשבתי על זה הרבה זמן והחלטתי שמעכשיו, אני רוצה שתהיה הבן שלי. אני אשמור עליך כמו שהייתי שומר על הבן האמיתי שלי, ואני אתן לך עצות ואעזור לך לעבור את החיים. כשתהיה איתי, ואני מתכנן להיפגש איתך אחרי ששנינו נעזוב, אני אציג אותך בתור הבן שלי ויתייחסו אליך בהתאם. בתמורה אני מבקש שתערב אותי במה שאתה עושה ותרשה לי להשתתף בחיים שלך. אם יהיו בעיות עם האבא האמיתי שלך, אני אתעקש שתתייחס אליו ותכבד אותו לפני ועל פני. צחקתי ושאלתי אם הוא מתלוצץ. הוא אמר שהוא לא מתלוצץ בכלל. הזהרתי אותו שאני נוטה לעשות בעיות לאנשים בחיים שלי, ושאם הוא יכול להתמודד עם זה, אני אשמח להיות הבן שלו. הוא צחק והוא חיבק אותי. כשהוא שיחרר אותי הוא אמר שהוא רוצה שאני אלך לכלא ואשב ואשמור על עצמי. הוא אמר לי לא לדאוג ללילי כי יטפלו בה, שהבעיות הכלכליות שלה נפתרו, שהוא מקווה שיום אחד היא תהיה בסדר, שיום אחד יהיו לנו חיים משותפים. ניסיתי להתנגד, אבל הוא קטע אותי. הוא אמר את הנעשה אין להשיב, עכשיו תגיד תודה. אמרתי תודה והתחלתי לבכות. קיוויתי שיום אחד היא תהיה בסדר, שיום אחד יהיו לנו חיים משותפים.
אני מדבר עם לנארד כל יומיים-שלושה. אני מתקשר אליו כשאני לא מצליח להשיג את לילי, או מתקשר אליו כשאני גומר לדבר איתה. הוא תמיד שואל את אותן שתי שאלות: אתה בסדר, אתה צריך משהו. התשובות שלי תמיד זהות: כן אני בסדר, לא אני לא צריך כלום. הוא מציע לבוא לביקור אני אומר לו לא. הוא שואל מתי אני יוצא, אני תמיד נותן את אותו התאריך. הוא רוצה לעשות מסיבה ביום השחרור שלי, אני אומר לו שאני רוצה לראות את לילי, אני רוצה להיות איתה לבד. כשאנחנו נפרדים הוא תמיד אומר אותו הדבר: תסתכל להם בעיניים ואל תפגין פחד.
כשאני גומר עם הטלפונים, אני חוזר לתא שלי. אני עושה מאה שכיבות סמיכה ומאתיים כפיפות בטן. כשאני גומר עם השכיבות סמיכה והכפיפות בטן, אני הולך למקלחת. רוב האסירים מתקלחים בבוקר, אז בדרך כלל אני לבד. אני פותח את המים החמים בכמה ברזים. אני מתיישב על הרצפה. המים מכים בי מכמה כיוונים הם פוגעים לי בחזה, בגב, בעורף. הם פוגעים בזרועות, ברגליים. זה שורף וכואב ואני יושב וסובל את החום וסובל את הכאב. אני לא עושה את זה כי אני אוהב את זה, כי אני לא. אני יושב וסובל את הכאב ואני מתעלם מהכאב ואני שוכח מהכאב כי אני רוצה ללמוד צורה מסוימת של שליטה. אני מאמין שכאב וסבל הם שני דברים שונים. כאב הוא תחושה. סבל הוא התוצאה של הכאב. אם אפשר לשאת את הכאב, אפשר לחיות בלי לסבול. אם מצליחים ללמוד לשאת את הכאב, אפשר לשאת כל דבר. אם מצליחים ללמוד לשלוט בכאב, אפשר ללמוד לשלוט בעצמך. חייתי חיים חסרי שליטה. ביזבזתי עשרים ושלוש שנים בהרס עצמי וכל דבר וכל מי שסביבי ואני לא רוצה לחיות ככה יותר. אני מכאיב לעצמי כדי לא לסבול לעולם. אני מכאיב לעצמי כדי לחוות שליטה. אני יושב ונשרף ועומד בזה.
אני גומר להתקלח ואני חוזר לתא שלי. אני מתיישב על הרצפה ואני לוקח ספר. זה ספר קטן ספר סיני. זה ספר קצר וספר פשוט בשם "טאו טה צ'ינג", שכתב איש בשם לאו-טסה. לא ידוע מתי הוא נכתב או באילו נסיבות, לא יודעים כלום על הסופר מלבד שמו. בתרגום חופשי, הפירוש של הכותרת הוא "ספר הדרך". אני פותח את הספר באקראי. אני קורא מה שמונח לפני. אני קורא לאט ובריכוז. יש שמונים ואחד שירים פשוטים בספר. על החיים ועל "דרך החיים". הם אומרים דברים כמו להקפיד על חשיבה פשוטה, להיות הוגן במאבק, לא להשוות ולהתחרות, פשוט להיות עצמך. הם אומרים לפעול בלי לעשות, לעבוד בלי מאמץ, לחשוב על הגדול כעל קטן ועל הרבים כעל מעטים. הם אומרים להתמודד עם הקושי כשעדיין קל, להשיג מטרה גדולה צעד אחר צעד. הם אומרים לתת לדברים לבוא ולתת לדברים ללכת ולחיות בלי רכוש ולחיות בלי ציפיות. השירים האלה לא צריכים, לא תלויים, לא יוצרים ולא מגדירים. הם לא רואים יופי או כיעור או טוב או רע. הם לא מטיפים או מפצירים, הם לא אומרים לי שאני טועה או צודק. הם אומרים חיה ותן לחיות, אל תשפוט, קח את החיים כמו שהם ותתמודד איתם, הכול יהיה בסדר.
כיבוי אורות בעשר בלילה. אני עומד ואני מצחצח שיניים ואני שותה כוס מים. אני נשכב על מיטת הבטון ואני בוהה בתקרה. במשך חצי שעה בערך יש רעש. אסירים מדברים, צועקים, מתפללים, מקללים את עצמם, מקללים את המשפחות שלהם, מקללים את אלוהים. אסירים בוכים. אני בוהה בתקרה. אני מחכה לשקט וללילה העמוק. אני מחכה לשעות ארוכות של חושך ובדידות ולצליל הפשוט של הנשימה שלי. אני מחכה עד ששָקט מספיק כדי לשמוע את עצמי נושם. זה צליל יפהפה.
אני לא נרדם בקלות. שנים של שימוש בסמים ואלכוהול חיבלו ביכולת של הגוף שלי לכבות את עצמו. אם אני ישן, אני חולם. אני חולם על שתייה ועל עישון. אני חולם על קראק ויין חזק וזול. החלומות אמיתיים, או לפחות הכי אמיתיים שחלומות יכולים להיות. הם חזיונות סוטים של החיים הקודמים שלי. סמטאות מלאות בטלנים ששותים ונאבקים ומקיאים ואני ביניהם. נרקומנים על הברכיים בבתים הרוסים מוצצים פַּייפּים בלחיים שקועות ומשוועים ליותר ואני ביניהם. שפופרות דבק ופחיות דלק ושקיות עם צבע אני מוקף מועד ומתנשף ושואף כמה שיותר, והכי מהר שאני יכול. בחלק מהחלומות יש לי אקדחים ואני משחק עם אקדחים ואני שוקל לירות בעצמי. אני תמיד מחליט לירות. בחלק מהחלומות רודפים אחרי אנשים שרוצים להרוג אותי. אני אף פעם לא יודע מי הם, אני יודע רק שהם רוצים להרוג אותי והם תמיד מצליחים. בחלק מהחלומות אני ממשיך לשתות ולעשן עד שאני כל כך שתוי ומסטול ודפוק שהגוף שלי פשוט מפסיק. אני יודע שהוא מפסיק ואני יודע שאני גוסס לא אכפת לי. אני מושיט יד לפַּייפ ואני מושיט יד לבקבוק. הגוף שלי נכבה במקום לסבול את התוצאות המתמשכות של הפעולות שלי ולא אכפת לי. אף פעם אין לי חלומות טובים או חלומות שמחים או חלומות שבהם החיים טובים. אני לא זוכר חלומות טובים או חלומות שמחים או חלומות שבהם החיים טובים.
כשאני לא ישן, אני שוכב במיטה שלי ואני עוצם עיניים. אני חושב על לילי. אני חושב איפה היא נמצאת ומה היא עושה. אחת הדרישות של המעון שלה היא שתהיה לה עבודה. היא עובדת במשמרת לילה, מכבסת בבית החולים שבו סבתא שלה גוססת. היא מכבסת סדינים מלוכלכים ומגבות מלוכלכות, חלוקים משומשים ומטליות מוכתמות. בהפסקות היא הולכת לחדר של סבתא שלה. לסבתא שלה יש סרטן עצמות, ויש לה גרורות בכל הגוף. היא לא יכולה לזוז בלי שזה יכאב והיא לא יצאה מהמיטה כבר חודשיים. הרופא שלה אמר שיהיה לה מזל אם היא תחיה עוד חודש. לילי מספרת לי שהיא מקבלת עירוי של מורפיום והיא לא צלולה והיא כבר לא מכירה את השם של לילי והיא לא זוכרת כלום מהחיים שלה. הסרטן אכל לה את המוח בדיוק כמו שהסרטן אכל לה את הגוף. הוא השתלט עליה וכלום לא נשאר. רק קליפה של כאב ומורפיום. רק קליפה של מה שפעם היה חיים.
לילי יושבת לידה ומחזיקה לה את היד ומדברת איתה. לא משנה שהיא לא מבינה כלום, לילי יושבת ומחזיקה לה את היד ומדברת איתה בכל זאת. היא מספרת לה על המעון ושהיא מקווה שזה יצליח ושהיא מתה להשתחרר. היא מספרת לה על העבודה זה לא כל כך נורא היא כבר היתה במצבים יותר גרועים. היא מספרת לה עלי היא מתגעגעת אלי והיא רוצה שאני אהיה כאן, היא מקווה שאני עדיין אוהב אותה. היא מספרת לה על התקווה לעתיד איתי ובלי סמים ועם תחושה של חופש ותחושה של ביטחון. היא מספרת לסבתא שלה על הפחדים שלה. על הבדידות היא היתה תמיד לבד היא לא רוצה להיות לבד יותר. על חזרה לחיים הקודמים שלה היא מעדיפה למות מאשר לשכב עם גברים תמורת כסף. עלי היא מפחדת שלא נשרוד בעולם מחוץ למוסדות היא מפחדת שאני אעזוב אותה כמו שכולם בחיים תמיד עזבו אותה. על איך החיים יהיו כשסבתא שלה תמות. היא מפחדת כי סבתא שלה היא האדם היחיד שלילי בוטחת בו והאדם היחיד שהיא מרגישה בטוחה איתו והיא לא יכולה לדמיין את החיים בלעדיה. לפעמים לילי לא יכולה לדבר יותר והיא יושבת עם סבתא שלה והיא מחזיקה לה את היד והיא בוכה.
אני יוצא מכאן בעוד שלושה ימים. גמרתי לרצות את תקופת המאסר שלי, שילמתי את חובי לחברה. כשאני שוכב כאן במיטה ומקשיב לצלילים של הנשימה שלי כשאני שוכב כאן ומנסה להדוף את החלומות ונסחף אל תוך הלילה העמוק, אני חושב על מה שאני אעשה כשדלת הפלדה תיטרק מאחורי. אני אסע לשיקגו. אני אפגוש את לילי. אני אוהב אותה ואני רוצה להיות איתה. אני רוצה להיות איתה עכשיו ומחר ובכל יום עד סוף חיי. אני רוצה לשבת איתה, לדבר איתה, להסתכל עליה, להקשיב לקול שלה, לצחוק איתה, לבכות איתה. אני רוצה לטייל איתה ולהחזיק לה את היד ולחבק אותה ושהיא תחבק אותי. אני רוצה לתמוך בה ושהיא תתמוך בי. אני רוצה להתרחק מהסמים אני לא יכול לחזור ואני רוצה לעזור לה להתרחק מהסמים היא לא יכולה לחזור. אני רוצה לשכוח מהשתייה ומהפשע. אני רוצה להיות אדם טוב, חזק ופיכח כדי לבנות לעצמי חיים. אני רוצה לבנות לעצמי חיים ולבנות לה חיים, חיים משותפים.
אני רוצה לתת לה בית, מקום שבו היא תרגיש בטוחה וחופשייה. זה מה שהיא מחפשת, היא מחפשת חופש. מהעבר שלה, מההתמכרויות שלה, מעצמה. מהבדידות שלה. אני אעשה הכול כדי לתת לה את זה.
אני אוהב את לילי. אני אוהב את העיניים הכחולות שלה ואת השיער השחור שלה ואת העור הבהיר שלה. אני אוהב את הלב הפגום שלה. אני אוהב את מה שחי בתוך הרוח שלה נשמה מצפּון מה שזה לא יהיה אני אוהב את זה ואני רוצה לחיות עם זה עד סוף חיי ואני אעשה הכול כדי שזה יקרה.
אני יוצא מכאן בעוד שלושה ימים.
עוד שלושה ימים מזוינים.
אני שוכב במיטה ואני מחכה.
בלילה העמוק.
שלושה.

*porterhouse - נתח בשר בקר.

האלכימאי בקולנוע

רב המכר "האלכימאי" מאת פאולו קואלו עומד להגיע למסך הגדול.כוכב "המאטריקס" יעבד את הספר לקולנוע ויביים אותו, אחרי שקנה את הזכויות מאולפני האחים וורנר .

עלילת הספר, שנחשב אולי למפורסם ביותר בספריו של קואלו, מתארת כיצד רועה צאן צעיר מטייל בעולם במרדף אחרי חלומותיו. מאז פורסם ב-1998 מכר "האלכימאי" יותר מ-40 מיליון עותקים ב-150 מדיניות ותורגם ל-56 שפות (בעברית ראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות).

פישבורן עומד לחבור לאחד ממפיקי טרילוגיית שר הטבעות, בארי אוסבורן, לצורך הפקת הסרט. על פי דיווח עיתונאי, השניים מתכוונים להפוך את הסרט למשהו בסגנון "הארי פוטר פוגש את אינדיאנה ג'ונס".

אולפני האחים וורנר רכשו את הזכויות לעיבוד הספר לסרט כבר ב-2003, ואולם הפרויקט מעולם לא הצליח להמריא ופשוט העלה אבק על המדפים.

עמוס עוז זכה בפרס נסיך אסטוריה לספרות

ynet על זכייתו של עמוס עוז בפרס ספרותי יוקרתי:

עמוס עוז זכה בפרס נסיך אסטוריה לספרות, המוענק מדי שנה על ידי יורש העצר הספרדי. הענקת הפרס, בסכום 50 אלף יורו, תיערך ב-26 באוקטובר במעמד מלך ספרד חואן קרלוס. בנימוקי חבר השופטים להענקת הפרס נכתב: "עמוס עוז הוא סופר, מסאי ועיתונאי שתרם להפיכת השפה העברית לכלי מבריק לאמנות הספרות ולחשיפה כנה של המציאות הנואשת והאוניברסאלית ביותר בזמננו. עוז משמש סנגור לשלום בקרב עמים ומגנה את הפנטיות לסוגיה".

הפרס על מפעל חיים יוענק לעוז על מכלול יצירתו ותרומתה לתרבות העולמית. בין זוכי הפרס בעבר יוצרים מובילים כמו ארתור מילר, גינתר גראס, מריו ורגס יוסה, סוזן סונטאג ופול אוסטר. פרסי נסיך אסטוריה מוענקים בקטגוריות שונות, כגון אמנויות הבמה, שיתופי פעולה בינלאומיים, חקר המדע והטכנולוגיה וספרות ובלשנות. בפרס אמנויות הבמה זכה השנה המוזיקאי רוברט אלן צימרמן, הידוע יותר בשם בוב דילן שאותו כינו השופטים "אגדה חיה".

בנימוקיהם למתן הפרס לדילן, כתבו השופטים: "בוב דילן הוא אור מנחה עבור דור שלם שחלם לשנות את העולם. בדרכו הצנועה ובמסרים העמוקים שלו, שילב דילן מוזיקה ופואטיקה ביצירה שסחפה אחריה קהל אדיר והגדירה את החינוך הרגשי של מיליוני אנשים. בשל כך דילן מגלם את רוחו של עידן שמחפש תשובות לתקוות שמככנות בליבותיהם של בני אדם ברוח הנושבת".

פרס על שיתופי פעולה בינלאומיים יוענק לאל גור, לשעבר סגן נשיא ארה"ב, העומד כיום בראש ארגון עולמי להגנת הסביבה. "הפרס מוענק לגור על תרומתו לקידום בעיות הנוגעות בשינויי האקלים שמאיימים על כדור הארץ והופכים את שיתופי הפעולה הבינלאומיים לצורך הכרחי בחיפוש אחר פתרונות".

תמונות ומסמכים חדשים של אנה פרנק

בן דודה של אנה פרנק העביר אלפי מכתבים, תמונות ומסמכים, שלדעת היסטוריונים יחשפו פרטים נוספים על הרקע של כותבת היומן שהפכה להיות סמל השואה. ברנהרד "באדי" אליאס, בן 82, שמר את המסמכים בעליית הגג שלו בשוויץ עד שהחליט להשאילם לידי בית אנה פרנק, המוזיאון שהוקם במסתור של משפחת פרנק באמסטרדם, במלאת שישים שנים לפרסום יומנה של אנה פרנק לראשונה.

בין המכתבים שהיו ברשות באדי נמצא המכתב שכתב אוטו פרנק לאימו המודיע לה על מותן של בתו, אנה ומרגוט, ושל אשתו, אדית', במחנות הריכוז בגרמניה, ומכתב שבו אימו מגיבה לקטעי יומן ששלח לה אוטו פרנק. כמו כן, מצא באדי תמונה של האחיות פרנק מבלות בחוף הים בשנת 1937.

עם העברת האוסף של באדי, מחזיק כעת מוזיאון אנה פרנק בכל החומר המפורסם הנוגע למשפחת פרנק, כולל החומרים שכתב וערך אוטו פרנק לאחר המלחמה. "זה רגע מרגע מאוד עבורי" אמר אליאס, כשהוא מעביר מסמך המרכז את כל החומרים שהעביר למנהל הארכיון, האנס וסטרה.

25 אלף המסמכים כוללים חומרים שהעביר אוטו לקרן לזכרה של אנה פרנק בבזל, ומכתבים ששלח אליאס בעצמו.

אנה מתה מטיפוס במחנה הריכוז ברגן-בלזן כשהיא בת 15 בלבד, שבועיים לפני שחרור המחנה.

על מה כותבים כוכבי הוליווד?

"הארץ" על הטרנד החדש של כוכבני הוליווד:

"הספר הירוק: מדריך יום-יומי להצלת כדור הארץ, צעד אחר צעד" הוא ספר חדש הכולל עצות של ידוענים ירוקים, ובהם ג'ניפר אניסטון ואואן וילסון. "כשאתה מנסה להבין את כל מה שקשור בסיוע לסביבה, זה נראה בהתחלה כמו שיעור אלגברה", אמר וילסון שכתב מאמר בספר. "אבל אלה רעיונות שקל להבין וכל אחד יכול ליישם. כמה צעדים קטנים שאפשר לעשות כדי לתרום לעניין".

וילסון, בן 38, אמר שהתחיל להיות מודע ופעיל יותר בנושא איכות הסביבה לאחר שקנה מכונית הונדה פריוס לפני כמה שנים. כעת הוא משתמש בביתו בחשמל המופק מאנרגיה סולארית. "התחלתי להתעניין ולקרוא על הנושא ורק אז הבנתי את חומרת המצב. כעת כולנו מודעים יותר ובהחלט יכול להיווצר אפקט דומינו שישפיע על קובעי המדיניות". כוכבים אחרים שהשתתפו בכתיבת הספר הם קמרון דיאז, רוברט רדפורד, ויל פארל וג'סטין טימברלייק.

המשפט על זהות הסופר

המתח בין אמנות וההתמסחרות ניכר היטב באולם בית המשפט שבו מתבררת התביעה כנגד לורה אלברט, שהתחזתה לסופר בעל סיפור החיים קורע הלב, ג'.ט לירוי. לירוי הציג עצמו כבנה של זונה ואף פרסם ספר בשם "שרה" בשנת 2000. חברת הפקות רכשה את הזכות על הספר ב-2003, אך שלוש שנים מאוחר יותר התברר כי לירוי מעולם לא היה קיים, ולמעשה מאחורי ההתחזות עומדת אלברט.

בשלב נאומי הסיכום בבית המשפט היה ברור כי לא מדובר בסכסוך פשוט בין שני צדדים, אלא שתי תפיסות עולם. עורכי הדין של חברת ההפקות ניסו להציג את העניין כתרמית כלכלית פשוטה, ודרשו פיצויים על ההוצאות ועל הנזק שנגרם. ואולם, אלברט, בת 41 שעברה בחייה לא מעט, ראתה את המשפט בצורה אחרת לחלוטין, כמשקף שאלות של זהות העולות מטראומת ילדות.

בנאום הסיכום שלו אמר עורך הדין של חברת ההפקות: "אנחנו קנינו את הזהות של מחבר הספר", וכמובן שהוא התכוון לזהות של ג'.ט לירוי, על כל היסודות הדרמטיים שבסיפורו – עוני, זנות, וסיפור החיים. "וקנינו את הסיפור הזה כי היא מכרה לנו אותו ככה, כי היא פמפמה אותו ככה".

אלברט השיבה באמצעות עורכי דינה והדגישה כי לירוי מעולם לא היה נושא ליזמות כלכלית, אלא צורך, הכרח, לצורך כתיבת הסיפור ולמעשה, לצורך המשך הישרדותה.

מכונה אוטומטית להדפסת ספרים

החל מ-2 ביולי ספריית ניו-יורק תפעיל מכונה אימתנית המסוגלת להדפיס ספר בן 200 עמודים תוך 6-8 דקות.

המכונה, שתופעל באמצעות האינטרנט, נקראת Espresso Book Machine. למכונה תהיה גישה ל-200 אלף ספרים הנמצאים בנחלת הכלל, כלומר – ספרים שאינם מוגנים עוד על ידי זכויות יוצרים.

אתר On Demand יספק את השירות, והוא מנסה להוות אלטרנטיבה לתעשיית ההוצאה לאור המסורתית.

מייסד האתר צפה בסוף השבוע האחרון במכונה בפעולה, באגף המדע, התעשייה והעסקים של הספרייה, והודה שמדובר בתופעה חריגה בנוף הספרייתי.

ביתן של האחיות ברונטה עומד להימכר

מכרה זהב ספרותי באנגליה עומד למכירה פומבית, ביחד עם פאבים ובניינים נטושים. סוכני נדל"ן מקווים להסיר את הקללה בת 200 השנים הרובצת מעל הבית שבו התגוררו שלוש האחיות הסופרות המוכרות ביותר בממלכה המאוחדת ואף בעולם, הלא הן האחיות שרלוט, אמילי ואן ברונטה.

אביהן של האחיות כינה את התקופה שבה התגוררו בבית הכפרי "התקופה המאושרת בחייהן" ואולם לאחר עזיבתן הבית הידרדר וכל העסקים שנפתחו בו לא הצליחו לתפקד. על קיר הבית הכפרי הקטן מונח לוח זיכרון, המסביר כי האחיות התגוררו בבית בין השנים 1816-1821, כאשר אביהן היה הכומר המקומי.

"כשחושבים על העובדה שהאחיות האלה נתנו לעולם את 'אנקת גבהים' ו'ג'יין אייר', קשה להאמין שהמקום שבו נולדו וגדלו עומד למכירה", אמר טוני וובר מחברת אדיסון, המציעה מחיר מחירון של 200 אלף לירות שטרלינג תמורת הבית. "בגלל האחיות המפורסמות, הבית האזור כולו הפך לאתר תיירות", הוא הוסיף. אבל זאת גם הבעיה, שכן הבית הפך למוקד עליה לרגל, מה שלא בדיוק תרם לשימורו.

הבית מכיל ארבעה חדרי שינה, שלושה גרמי מדרגות וחדר אוכל, שם בדיוק נולדו האחיות ברונטה. הבית נמכר על ידי ברברה וייטהד, סופרת ש"הצילה" את הבית מהפיכתו לשתי דירות מגורים.

בנזיר בוטו נגד האלימות

בנזיר בוטו, ראש ממשלת פקיסטן לשעבר, קראה בסוף השבוע לפיטוריו של השר לענייני דתות, שעל פי הדיווחים הצדיק פיגועי התאבדות נגד סלמן רושדי, בעקבות ההחלטה להעניק לסופר תואר אבירות.

בוטו, הנמצאת כרגע בגלות ממולדתה, פרסמה הצהרה מטעמה לאור המחלוקת שהתעוררה בפקיסטן לגבי הענקת התואר.

בוטו אמרה כי השר לענייני דתות, מוחמד אג'ז אל-חאק פגע באסלאם ובפקיסטן בהערותיו: "השר עשה שירות רע מאוד לאסלאם ולמעמד של פקיסטן בקריאתו לרצח אזרחים זרים," אמרה.

יושב ראש בית הנבחרים הבריטי, ג'ק סטרו, אמר שהוא מבין את הרגישות בקהילה המוסלמית, אך אין כל הצדקה להטלת גזר דין מוות על סלמן רושדי.

ובינתיים בפקיסטן, מועצת חכמי הדת החליטה להעניק תואר של כבוד ללא אחר מאשר אוסאמה בן-לאדן, במחאה על ההחלטה הבריטית.

ספר השירים של עצורי גוואנטנמו

שירים שכתבו עצורים במחנה המעצר גוואנטנמו על חייהם בכלא האמריקני, עומדים להתפרסם בספר מיוחד תחת חסותו של המשורר האמריקניי רוברט פינסקי. Poems From Guantanamo: the Detainees Speak יוצע למכירה בארצות הברית עד אוגוסט הקרוב. השירים בספר, המתפרש על 84 עמודים, נאספו על ידי עורכי הדין של אחדים מהכלואים במחנה המעצר.

מארק פלקוף, מרצה זוטר מאוניברסיטת צפון אילינוי שייצג 17 עצורים תימנים בגוואנטנמו, אסף את השירים. לדבריו, מרביתם מבטאים אמונה דתית, נוסטלגיה לבית הילדות וכמיהה למשפחה.

שירים אחרים כועסים יותר, מבטאים אכזבה או התפכחות, וכמה מעלים שאלות קשות. שיר אחד נכתב כדיאלוג בין האסיר לים הפתוח שמסביבו. "האם השרשראות שלנו פוגעות בך? אתה מענה אותנו בשביינו, אני פשוט רוצה לצלול לתוכך ולשחות בך עד ביתי", נכתב בקטע ממנו.

חלק מהשירים הוחרמו על ידי הסוהרים במקום ונכתבו מחדש מזיכרונם של העצירים, לאחר שחרורם.

מר ג'.ק רולינג יודע את סוף הסיפור

ג'.ק רולינג חשפה את הסוף של "הארי פוטר" לאדם אחד בלבד – לבעלה. מאז הודיעה רולינג כי אחת הדמויות תסיים את חייה בספר השביעי והאחרון, לא מפסיקות לרוץ שמועות לגבי זהות אותה דמות. רולינג סירבה לתת כל רמז לגבי הדמות שתמות, ואפילו דניאל רדקליף, השחקן שמגלם את הארי פוטר בסרטים, אמר כי אינו יודע האם הארי ימות ב-21 ביולי.

רדקליף הוא שסיפר במסיבת עיתונאים בסוף השבוע האחרון כי רולינג גילתה את הסוף המפתיע רק לבעלה. בעבר אמר רדקליף כי הוא רוצה שהארי ימות, ואולם בסוף השבוע האחרון היה זהיר יותר.

ועוד באותו נושא – בתחילת השבוע שעבר הודיע האקר כי הצליח לחשוף פרטים חשובים בעלילת הספר השביעי והאחרון, על ידי פריצה למחשבי הוצאת בלומסברי. בהוצאה סירבו להגיב לידיעה.

האם אתרי האינטרנט יובילו למהפכה ספרותית שקטה?

העיתונאי ויקטור קיגן כותב ב"גרדיאן" על היחס בין אתרי האינטרנט החברתיים ובין הספרים:

כשכתבתי באחרונה על האיטיות של המהפכה הדיגיטאלית ככל שזה נוגע לעולם הספר, קיבלתי המון מכתבים שהפנו אותי לאתרים שלא ממש הכרתי, אתרים חברתיים שנועדו להוות רשת ספרותית חברתית, בדומה ל-MySpace או Facebook. אתרים אלה מאפשרים להקים בתוכם תת-קבוצות של גולשים מאזורים קרובים, בעלי עניין דומה בספרים או סתם בצורה אקראית. באתר goodreads.com שאותו הקים אוטיס צ'נדלר, חברים 125 אלף משתמשים.

ואולם נראה שהסיבה שלא כתבתי על אתרים אלה קודם לכן היא שלא שמעתי עליהם וכנראה גם אתם לא. אין ספק שיש המון אתרי אינטרנט שעוסקים בספרים: ביקורות, החלפות ספרים, ספריות וירטואליות, הורדות ספרים וכו'.

אבל, לאן כל זה מוביל? כשהאתרים האלה גדלים הם מבינים לפתע את כוח המינוף שמספר החברים שלהם מעניק להם. לא מן הנמנע כי הם ישתמשו במאגרי החברים שלהם כדי להשיג ספרים במחירים זולים יותר, ישירות מהמו"לים. אמזון, היזהרי.

פרס יד ושם לספרה של תמי שם-טוב

ספרה של תמי שם-טוב "ואיך קוראים לך עכשיו Lienke" בהוצאת דביר ובית לוחמי הגטאות זכה בפרס יד ושם למפעלים חינוכיים. הספר זכה בקטגוריה לספר לילדים ולנוער בנושא השואה. הפרס יוענק ביום ראשון הבא, 1.7.07.

ואיך קוראים לך עכשיו מבוסס על סיפורה האמיתי של ילדה יוצאת דופן, שמוצאת מקלט אצל רופא ואשתו בכפר נידח, ומסתירה את זהותה האמיתית מילדי בית הספר, מהשכנים, מהאיכרים, אפילו ממסתתרים אחרים ובעיקר - מהחיילים הגרמנים. בכל אותם ימים היא מחכה למכתבים המצוירים של אביה. הם נוטעים בה תקווה שעוד יצאו היא וכל בני משפחתה, כל אחד ממקום מחבואו, וישובו הביתה.

"הספר הייחודי והיפה (לנפש ולעין) הזה הוא ספר ילדים שאינו רק לילדים, וגם ספר אמן האוצר בחובו אוצר של ממש: מכתבים מאוירים, מעשה ידי אביה של לינקה, היא נילי גורן, שאת סיפור הישרדותה טוותה שם-טוב בכישרון רב" (שהם סמיט).

שיריו של חימנז מעוררים מחלוקת, 100 שנים אחרי כתיבתם

החרוזים מעוררי המחלוקת לא היו כה מעוררי מחלוקת אלמלא נדמה היה שהם עוסקים בהרפתקאות המיניות של המשורר חואן רמון חימנז עם נזירות. כעת, החליטה הוצאת ספרים ספרדית כי הגיע הזמן לפרסם את אותם שירים של חימנז, לקול מחאות הנזירות.

חימנז זכה בפרס נובל לספרות ב-1956, שנתיים לפני מותו, ומשיריו עולה כי ניהל רומן עם לפחות שלוש נזירות ממסדר "האחיות רוזרי". שלוש הנזירות עבדו בבית הבראה מיוחד, שבו שהה חימנז בהוראת רופאו. הוא תיאר את התקופה הזו, בתחילת המאה ה-20, כתקופה היפה ביותר בחייו. ואולם, אם המנזר גירשה אותו מבית ההבראה לאחר שנודע לה על מעלליו וכן העבירה למנזר אחר שתי נזירות מהמסדר.

בימים אלה רואים אור שירים שסירב חימנז לפרסם בחייו, כדי לא להרגיז את מי שברבות הימים הפכה לאשתו. שירים אלה ארוטיים מאוד ואינם דומים לשירים האחרים של חימנז, כפי שאומרים חוקרים הבקיאים בשירתו.

פרסום "ספרי האהבה", הכולל 25 שירים שמעולם לא פורסמו, עורר זעם רב בקרב הנזירות במסדר. הנשים שאותן כבש חימנז, או לפחות דמיין שהוא כובש, היו צעירות כמוהו ולא ברור היכן עובר הגבול בין הדמיון למציאות בשיריו.

את שיריו המתורגמים לאנגלית תוכלו לקרוא באתר "הגרדיאן".

להיאבק עם מלאכים

ב-ynet תוכלו לצפות בכתבה על המחזאי והתסריטאי טוני קושנר, לרגל הסרט שנעשה על חייו.

"איש ללא צל מצטיין במקוריות ובעומק ספרותי"

ראובן מירן כותב במוסף הספרים של הארץ על איש ללא צל מאת יוסי אבני-לוי, בהוצאת זמורה ביתן.

עולם הריגול, שאחד משמותיו הנרדפים הוא עולם הצללים, היה מאז ומתמיד מקור משיכה לסופרים עתירי דמיון. בספרות המערבית במאות ה-19 וה-20 הפליאו במיוחד לעשות בתחום המורכב הזה כמה סופרים בריטים ידועים, שוכני הפנתיאון הספרותי האלמותי: ג'וזף קונרד ו"הסוכן החשאי שלו"; רודיארד קיפלינג ו"קים"; סמרסט מוהם, יוצר "אשנדן" האגדי; גרהאם גרין ו"האיש שלנו בהוואנה"; איאן פלמינג אביו-מולידו של 007, הוא ג'יימס בונד, וכמובן ג'ון לה-קארה האחד והיחיד.

כל הסופרים הללו, וגם אחרים, ניסו במידה כזאת או אחרת של הצלחה לתפוס את תמציתו החמקמקה של עולם הצללים. חלקם הסתמך על ניסיון אישי שבו נשזרו דמיון ספרותי וכישרון כתיבה, ואילו אחרים נסמכו רק על יצירתיותם האמנותית. בשני המקרים, מה שחשוב וקובע הוא התוצאה. מבחינה זו, "איש ללא צל" מצטיין במקוריות ובעומק ספרותי ראויים לציון בספרות העברית, שכן לא קל להיכנס לעולם שבו הלבן הוא שחור והשחור הוא לבן, והכל בנוי על חולות נודדים ואדמת ביצות וכרעי תרנגולת, ודבר אינו יציב ומובן מאליו, וכל מה שנראה לעין חשוב מראש כמתעתע, מטעה ובכל מקרה לא אמיתי.

העולם ההפוך הזה - שבו האור הוא חושך והחושך הוא אור - עוסק בדבר היחיד שלא השתנה מאז היות האנושות והציוויליזציה - טבע האדם. זה המרכיב היחיד שאין לו תחליף בקיומנו, ששום מחשב או הנדסה גנטית לא ישנו. לעולם יישאר טבע האדם גחמני, לא צפוי, לא הגיוני, מתעתע, מפתיע, לא ניתן לחיזוי של ממש. בהשוואה אליו אפילו מזג האוויר משעמם.

לא קשה לדמיין באיזה מצב נמצא אדם ללא צל בעולם הצללים, שכן הצל הוא הוכחה לקיומו של אור. ובהיעדר אור, ולו הקלוש ביותר, האפילה עבה וסמיכה, מעיבה, מעיקה וחונקת. ברומן הזה האור והצל משחקים תפקיד מכריע. זהו סיפורם של שני גברים שחייהם נחשפים בהדרגה זה לזה, לעצמם ולקורא: יונתן, שליח רשמי, מוצהר ומוכר של מדינת ישראל בברלין, גבר רגיש וייצרי, מרדן ונחוש בדעתו לחיות על פי טבעו. יונתן הוא אדם בודד וכואב בטריטוריה זרה, שהמשיבון שלו מלא בהודעות נאצה, מי ש"מעבר לחלון חייו כבר אין צהוב חמסיני, מלח ים וזיפזיף", אלא "יער, ערפל ושלכת".

הגבר השני הוא סבסטיאן, גרמני הפונה אליו מטעמים שמתבהרים-מצטללים חליפות במהלך הסיפור, אדם שנוגע במעמקים האפלים ביותר של נשמתו דווקא בגלל השוני הענק בין שני העולמות: גבר יהודי-ישראלי ממוצא בוכרי מצד אחד, ומנגד גבר ממוצא מזרח-גרמני שהיה - ואולי הוא עדיין - מרגל סובייטי בעל כורחו, יציר כפייה של חברה טוטליטרית שדיכאה את טבעו כאדם וכגבר. המפגש הטעון הזה מייצר דרמה ספרותית מעניינת ומקורית.

תחילתו של הסיפור במפגש הסברה שעורך יונתן עם קהל גרמני, המטיח בו האשמות על פשעי המלחמה שמבצעת מדינתו נגד הפלסטינים בשטחים הכבושים. הוא נאלץ לעמוד מול קריאות כגון "אתם מדברים על טרור? אתם הטרוריסטים הגדולים ביותר!" או, "כל יום אתם רוצחים ילדים! אתם כתם על המצפון של העולם!" - כשהוא חצוי בתוככי נפשו. חלקו האחד מייצג את המדינה, ואילו החלק האחר, הסמוי והחשאי, משוטט הרחק מזירת האירוע שכאילו נכפה עליו. באותו ערב הזוי צדה עינו של יונתן בחור שישב בירכתי האולם ונעץ בו מבטים "בעיניים חודרות שהביטו בו כל הערב בתערובת של סקרנות, חמלה ומשהו נוסף - מבט צופן סוד"...

ספר על עיראק זכה בפרס סמואל ג'ונסון

ספר המתעד את הכאוס ואת ההתנהלות של הממשלה העיראקית, שנכנסה לתפקידה לאחר הפלישה האמריקנית לעיראק, זכה בפרס סמואל ג'ונסון לספרי עיון, בסך 30 אלף דולר. בספר Imperial Life in the Emerald City מאת רג'יב צ'נדרסקרן נטען כי יותר מ-1.6 מיליארד דולר מרווחי הנפט של עיראק שולמו לחברת הנפט של נשיא ארצות הברית, דיק צ'ייני, הליברטון.

עוד נטען כי הבורסה של בגדד הועברה לשליטתו של צעיר בן 24 שמעולם לא עבד בתחום הפיננסים, וכן שחוקי התעבורה החדשים של בגדד הועתקו מאתר אינטרנט המתאר את דיני התעבורה במדינת מרילנד.

יו"ר חבר השופטים, ליידי הלנה קנדי אמרה כי הכתיבה בספר היא קרה, מדויקת ומעולם לא מופרזת, במקומות רבים אף מלאת הומור ומעל הכול, בולטת הטפשות של ההתנהלות האמריקנית.

הסופר, לשעבר עיתונאי "הוושינגטון פוסט" בבגדד, כתב את הספר בעיקר מתוך "האיזור הירוק", המתחם הממוגן בבגדד שבו פעלה הממשלה שנתמכה על ידי ארצות הברית בשנה הראשונה.

כמה עולה להציב ספר בחלון הראווה של חנות מובילה?

מדי יום מחליטים קוני ספרים לקנות ספר מסוים רק בגלל שהרשת שבה הם קונים בחרה להציב אותו בחלון הראווה או בקדמת החנות. הקוראים אולי מדמיינים שאיכות הספר היא זו שהובילה אותו לחלון הראווה, אך האמת, בבריטניה, קצת פחות רומנטית.

במכתב סודי שנשלח מרשת ווטרסטונס הבריטית, והגיע אל "הטיימס", נכתב כי הרשת מצפה לקבל תשלום עבור קידום הספר ב-300 חנויותיה במהלך חג המולד. החבילה היקרה ביותר עולה 45 אלף ליש"ט לספר, ורק שישה ספרים יזכו להיכלל בה. בקטגוריה הבאה ייכללו 45 ספרים שיוצבו בקדמת החנות, תמורת 25 אלף דולרים וכך הלאה.

לצערם של המו"לים הבריטיים, מחירים כמו אלה נפוצים בכל הרשתות החשובות בממלכה המאוחדת. הרשתות המובילות מתייחסות לכך כאל השתתפות של המו"לים איתן ברווחים העצומים שהם עומדים לגרוף כתוצאה מקידום הספר. ברשת בורדרז למשל, הצוות אכן בוחר את "מומלץ הצוות", אך המו"ל עדיין יתבקש לשלם סכום מסוים על מנת שהספר יוצג כנבחר הצוות.

ברשתות הגנו על הנוהג של גביית הכספים ואמרו שהמו"לים מוכנים לשלם אפילו יותר. הקונים קצת פחות מרוצים כמובן וחלקם טוענים שמדובר בתרמית של ממש.

החשיפה הזו של "הטיימס" עוררה סערה ציבורית בקרב הקוראים הבריטים, וניקולאס קליי כותב בבלוג שלו באתר "הגרדיאן" את דעתו על הנושא.

הוא סבור כי אין כל חדש בנוהג של גביית כספים תמורת קידום. לדעתו, ברגע שהוצאות הספרים התחילו לשלם מקדמות עצומות לידוענים על מנת שיכתבו את סיפור חייהם, אין להן כל הצדקה לסרב לשלם סכומי עתק לצורך קידום אותם ספרים. הבעיה היא שמרבית הסופרים מקבלים מקדמות הרבה יותר נמוכות ובהתאם, גם ההוצאה על קידום הספר אינה כה גבוהה.

קידומי המכירות של רשתות הספרים הגדולות בחג המולד רלוונטיים רק לגבי רבי המכר ולגבי ספרים הנתמכים על ידי הוצאות גדולות, ואין בהם כל הפתעה. אין כל מניעה שווטרסטונס תדרוש את הסכומים שהיא דורשת, שכן היא שולטת ברבע מהשוק, שמצטמק מאוד. המו"לים לעומת זאת, מתאגדים והופכים לקבוצות ענק, שעושות רווחים יוצאי דופן. לכן, אין כל הפתעה בכך שהרשתות מנסות לקחת לעצמן נתח קטן מהרווחים.

פרס יריד הספרים בפרנקפורט לשאול פרידלנדר

ynet מדווח על זכייתו של הישראלי שאול פרידלנדר בפרס יריד הספרים של פרנקפורט:

ההיסטוריון הישראלי וחתן פרס ישראל, פרופסור שאול פרידלנדר יקבל את הפרס ביריד הספרים השנתי בפרנקפורט, גרמניה, כהוקרה על תרומתו לתיעוד השואה הנאצית, כך פרסמה אגודת הסופרים בגרמניה.

פרידלנדר (74) ניצול שואה בעצמו, נחשב לאחד מבכירי ההיסטוריונים בארץ, וחוקר חריף של גרמניה הנאצית, עסק כל חייו בתיעוד השואה. כיום הוא מכהן כפרופסור באוניברסיטת קליפורניה, לוס אנג'לס והוא צפוי לזכות בפרס בשווי 33 אלף דולר, ביריד שייערך בחודש אוקטובר.

חבר השופטים הגרמני דבר בשבח הפרופסור וכינה אותו " מתעד אפי ויוצא דופן של השואה, הרדיפה וההשמדה של היהודים בתקופה הנאצית באירופה". בין כתביו המוכרים ביותר של פרידלנדר: "גרמניה הנאצית והיהודים", שראה אור בהוצאת עם עובד, "קיטש ומוות - על השתקפות הנאציזם" שראה אור בהוצאת כתר. פרידלנדר מצטרף לרשימה מכובדת של זוכים קודמים בפרס שכוללת, בין השאר, את הסוציולוג הגרמני וולף לפינס, הסופר הטורקי וזוכה פרס נובל, אורחן פאמוק ונשיא צ'כיה לשעבר, ואצלב האוול. הפרס הוענק לראשונה בשנת 1950.

העולם המוסלמי זועם על ההחלטה להעניק תואר אבירות לרושדי

השר לענייני דתות בפקיסטן אמר כי הענקת תואר אבירות לסופר סלמן רושדי מהווה הצדקה לפיגועי התאבדות. "מיליוני המוסלמים בעולם צריכים לעקוב אחרי ההחלטה הזו ברצינות", אמר השר מוחמד איג'ז אל-האק. "המערב מאשים את המוסלמים בקיצוניות ובטרור. אם משהו יפוצץ את עצמו הוא יעשה זאת בצדק, אלא אם הממשלה הבריטית תתנצל ותחזור בה מהכוונה להעניק לרושדי תואר סיר".

אחרי שדבריו פורסמו ועוררו גלים בעולם, אמר השר כי התכוון להפנות את הזרקור אל שורשי הטרור. הערותיו מצטרפות לשורת הערות ביקורתיות כלפי ההחלטה הנוגעת לרושדי, שספרו "פסוקי השטן" עורר זעם ברחבי העולם המוסלמי. ביום שבת האחרון פורסמה רשימת מקבלי תארי האבירות ובה הופיע גם רושדי.

גם חברי הפרלמנט הפקיסטני דרשו את ביטול תואר האבירות לרושדי, כשהעבירו החלטה ממשלתית נגד הענקת התואר לרושדי. חברי הפרלמנט אמרו כי "הכבוד שמוענק לרושדי הוא עילבון לציבור המוסלמי". בעיר מולטן שבמזרח פקיסטן קיימו סטודנטים מוסלמים צעדת מחאה וצעקו "להרוג את רושדי!".

במקביל, מזכ"ל המועצה המוסלמית של בריטניה, מוחמד עבד אל-בארי, אמר כי מוסלמים רבים רואים באבירות של רושדי כעילבון אחרון מצד טוני בלייר כלפי הציבור המוסלמי. "סלמן רושדי נודע לשמצה בציבור המוסלמי, על כך שהעליב את המוסלמים ואת אמונתם", אמר בארי.

דובר משרד החוץ האיראני, מוחמד אל-חוסייני, אמר אף הוא כי הכבוד המוענק לסופר הוא מתקפה ישירה על החברה המוסלמית. "הצעד הזה יוביל להתנגשויות בין הציבור המוסלמי למנהיגים הבריטיים", אמר.

הוקינג סופר הילדים

מה תגידו על כך שסטיבן הוקינג כותב ספר ילדים? האם לא מדובר במדע בדיוני? ואולם, זו המציאות. הוקינג, שכתב את "קיצור תולדות הזמן" שהפך לרב מכר עולמי, כותב ספר לתלמידי בית ספר יסודי. George's Secret Key to the Universe, ספרו של הוקינג, מספר על הרפתקאותיו הממוחשבות של נער צעיר, יראה אור בהוצאת סיימון ושוסטר.

"אנחנו נרגשים מאוד שפרופסור הוקינג כתב את הספר המיוחד הזה לילדים", אמר רובין פפר, סגן נשיא בכיר בהוצאה. "בדיוק כמו ש'קיצור תולדות הזמן' היווה השראה למיליוני מבוגרים ברחבי העולם, ג'ורג' יעשה את אותו הדבר לקהל הצעיר יותר".

את הספר כתב הוקינג עם בתו, לוסי, והוא מתאר את עלילותיו של ג'ורג' המתיידד עם מדען ועם בתו של המדען. ג'ורג' מוצא עצמו בשורת הרפתקאות משעשעות, בעודו לומד על היקום, הזמן ופיזיקה.

סופרת את הדקות

שהרה בלאו כותבת על שבוע הספר (העיר, 15.6.07)

עוד בילדותי נהגתי להתהלך בין דוכני שבוע הספר בכיכר אורדע ברמת גן, עיני עוקבות ברעבתנות אחר הסופרים הניצבים מעברו השני של הדוכן. כבני אלים הם נדמו בעיני, פניהם נוצצות מזיעה וימינם מושטת שוב ושוב אל העט כדי לחתום על ספרם החדש שאך זה עתה נרכש בידי ההמון צמא התרבות. "הסופר כך וכך ח