אתר החדשות של הוצאות כנרת זמורה-ביתן דביר | kinnblog.com

הפסקה האחרונה ב"קוסמופוליס"

לצערנו, תקלה נדירה בתהליך ההדפסה של הספר "קוסמופוליס" מאת דון דלילו גרמה להיעדרו של העמוד האחרון, ובמקומו הודפס עמוד לבן. להלן הפיסקה החסרה:

רוצחו, ריצ'רד שיטְס, יושב מולו. הוא איבד עניין באיש. ידו מכילה את הכאב של חייו, כולו, רגשי ואחר, והוא עוצם את עיניו עוד פעם אחת. זה לא הסוף. הוא מת בזגוגית הקריסטלית של שעונו, אבל חי עדיין בחלל מקורי, מחכה להישמע הירייה.

הספר מודפס מחדש בימים אלה, ומי שהספיק לקנות את המהדורה השגויה יוכל להחליף אותה בכל חנויות הספרים. עם הקוראים הסליחה.

ספרו החשוב ביותר של פיליפ רות

אריאנה מלמד מהללת את הספר "הקנוניה נגד אמריקה"שראה אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן, בתרגומה של שרה ריפין. לרשימה ב-ynet:

"הקנוניה נגד אמריקה" היא ספרו החשוב ביותר של פיליפ רות, אם חיפשתם ספר מצוין שיהדהד בקופסת המוח חודשים ואולי שנים אחרי הקריאה - זה הספר הנכון

אל תתנו לצלב הקרס המופיע על גבי העטיפה להרתיע אתכם. "הקנוניה נגד אמריקה" הוא ספרו החשוב ביותר של פיליפ רות, ואם עדיין לא קראתם דבר מפרי עטו – הספר הזה הוא כמעט הכרח. ואם עדיין לא קראתם ספר מצוין ומטלטל, שיהדהד בקופסת המוח חודשים ואולי שנים אחרי תום הקריאה – זה הספר הנכון, וההדהוד מלווה בצמרמורת של פחד אמיתי.

השנה היא 1940, המקום הוא פרבר יהודי כמעט לגמרי של ניוארק, הנפשות הפועלות הן בני משפחת רות והמספר הוא פיליפ בן התשע, ילד שאולי פגשתם אם קראתם את "העובדות", האוטוביוגרפיה של רות. אבל מהר מאד נפרד רות מן העובדות ומייצר היסטוריה אלטרנטיבית מבעיתה – מפני שהיא נדמית אפשרית כל כך.

מה שמתחיל כמסע נוסטלגי בנוסח "ימי הרדיו", מה שמתחיל כסיפורה של משפחת בני מהגרים מן המעמד הבינוני-נמוך המתאמצים להיאחז בשולי החלום האמריקני, הופך עד מהרה לסיפורם של קורבנות מסומנים. רות נאחז בויכוח האמיתי שהסעיר את אמריקה ב–1940, השאלה אם להצטרף למלחמת העולם או להמשיך במדיניות של בדלנות, ומותח את ההיסטוריה האמיתית לכיוון שלא הלכה בו: אחד מדוברי הבדלנים, איש שדעותיו האנטישמיות על אודות נסיונם של היהודים לחרחר מלחמה, היה צ'רלס לינדברג, גיבור כל-אמריקני, טייס מהולל וקורבן של טרגדיה: בנו התינוק נחטף ונרצח בראשית שנות השלושים.

לינדברג באמת סבר כי יש יותר מדי יהודים בריכוזים מובחנים באמריקה, כי הם שולטים בתעשיית החדשות והבידור וכי מן הראוי שאמריקה לא תיכנע לתוכניותיהם לכפות עליה מלחמה מיותרת. לינדברג באמת נתבקש לרוץ לנשיאות נגד רוזוולט: במציאות, הוא סירב. וכן, הוא ביקר בגרמניה ב-1938 ולא סירב לקבל מדליה מידי הפיהרר בשל השגיו המפעימים בתעופה. מאוחר יותר גם לא החזיר את המדליה למנפיקיה.

עד כאן המציאות

בנקודת הזמן שבה ניסה הימין הנוצרי השמרני להציב את לינדברג כאלטרנטיבה בדלנית לרוזוולט נפרד רות מן המציאות ומריץ אותו בספר לנשיאות ארצות הברית. לינדברג זוכה. עבור יהודים בארצות הברית, עבור משפחת רות, המשמעות היא לא רק שברו של החלום. כי לממשל לינדברג יש תוכניות נאות להטמעת מהגרים ולחיזוק ערכי ה"אמריקניות" שלהם, כמו למשל – פיזור אוכלוסין במין טרנספר נאור, חינוך מחדש של נוער יהודי, המנעות כוללת מגינוי כלשהו למתרחש באירופה הנאצית – והמרחק בין התכניות הגדולות לבין חייה של משפחה קטנה אחת מצטמצם באופן מבהיל: סנדי, האח הגדול והמוכשר של הילד פיליפ, דווקא מעריץ את לינדברג בחשאי ואפילו מוכן לעבוד בחווה של גויים גמורים לתועלת האמריקניות שלו. אלווין, בן הדוד המרדני, נוסע לקנדה ומתגייס למלחמה וחוזר ממנה קטוע רגל ומר נפש. אבי המשפחה נפרד מחלומותיו לעשות חיל כסוכן ביטוח כאשר החברה המעסיקה אותו רוצה לפזר את הסוכנים היהודים שלה ברחבי אמריקה הכפרית והלא-יהודית. אוולין, הדודה הרווקה, חוברת לרב הנאור ועתיר ההשפעה ליונל בנגלסדורף, שהופך למשתף פעולה עם משטר לינדברג וליהודי המחמד שלו. ועד מהרה מתחילות מהומות: הדוברים הרשמיים, כמו בליל הבדולח, מאשימים אפילו את ההרוגים היהודים בפרובוקציה מתוכננת.

להמשך

פאמוק מתכנן רומן עם תמונות

הסופר זוכה פרס נובל, אורחן פאמוק, נאם בפסטיבל היי שבחסות עיתון "הגרדיאן" וגילה כי הספר הבא שלו עומד להיות "רומן עם תמונות". מסתבר שפאמוק רצה להיות צייר לפני שהתחיל לכתוב ספרים. לדבריו, בשנים האחרונות הוא חוזר יותר ויותר אל ילדותו. "בין גיל 17-22 רציתי להיות צייר", הוא אמר. "כעת אני מרגיש רגרסיה לילדות שלי ורוצה לשלב תמונות ומילים".

כחלק מההכנות לספר, פאמוק עומד ללמד קורס באוניברסיטת קולומביה בניו יורק בסתיו הקרוב, תחת הכותרת "תמונות וטקסט". "זה מעין סקר רנדומאלי על היחס בין התמונות והמילים", הוא הסביר. "החל מהמערה של אפלטון ועד לנעלי ואן-גוך של היידיגר", אמר. הקורס יבחן תמונות כאילוסטרציות של טקסט וטקסטים כתיאור של תמונות, ויחקור את התלות בין התמונה לטקסט.

החדשות על הפרויקט הבא שלו מכניסות את המערכת לתזזית, שכן המו"לים עדיין ממתינים לכתב היד האחרון של פאמוק, עליו הוא עובד במשך שמונה השנים האחרונות.

"ללא מילים" במוסף הספרים של הארץ:

לא אחת אני עדה לשיחות בין נשים המתארות את "רכישותיהן" האחרונות: הן קונות "מכנס" ולא מכנסיים, "תחתון" ולא תחתונים, "מגף" ולא מגפיים, ואתמול שמעתי אשה מספרת לחברתה (היא ישבה מולי ברכבת ודיברה ב"נייד" שלה, שהיה "על רמקול", או אולי בעצם "על ספיקר"), שהיא קנתה "משקף מהמם". התכווצות המלים הזאת, המבקשת לציין את יוקרתו האקסקלוסיבית של "הפריט" שמקורו בעולם "החיים הטובים", חורגת מתחום הסלנג: היא משקפת את השינויים הלשוניים שעברה התרבות הישראלית בשני העשורים האחרונים, שינויים שאותם מבקשים עמליה רוזנבלום וצבי טריגר, סופרים וחוקרים צעירים, לשרטט בספרם החדש, "ללא מלים".

יתרונם של טריגר ורוזנבלום בספר המרתק הזה הוא ללא ספק מבטם הזר, הפוגש מחדש את השפה העברית ודרכה את התרבות הישראלית לאחר שחזרו משהייה ממושכת בניו יורק. לדבריהם, המניע לכתיבת הספר היה ההבחנה ב"פער העמוק והחמקמק" בין השפה העברית שדיברו לעברית העכשווית, המשטיחה את הקונפליקטים התרבותיים ונענית למינוחים קפיטליסטיים (צרכניים ושיווקיים), גבריים-פטריארכליים ונייטרליים (כמו "בן-מיעוטים" במקום "ערבי"; "הומוסקסואל" או "הומוסקסואל מוצהר" במקום "הומו").

כך כותבים השניים במבוא לספר: "השפה היא הסימפטום של התרבות. לכן בספר זה, שעיסוקו ביקורת תרבות של החברה הישראלית, בחרנו להתבונן בממצא הבולט והנפוץ ביותר שלה - המלים. הסימפטומטיות של המלה מתבטאת בערך המוסף שלה, באופן שהיא מבטאת דבר מה המוסיף או גורע מן המשמעות הבסיסית, הרחבה, שאותה מסוגלת המלה להעביר (...) הצרת מרחב המשמעות של המלים היא אקט של סטייה. המלים כבר אינן משמשות אותנו באופן גמיש ורחב, והצמצום נעשה כמעט תמיד בהגבלתן או בהטענתן במשמעות חיובית או שלילית ברורה ומובהקת. הגבלה זו, כפי שאנחנו רואים, משרתת אינטרסים פוליטיים, חברתיים, אישיים וכלכליים סמויים" (עמ' 29).

98 הערכים בספר, המסודרים על פי הא"ב, מבקשים לשרטט את פני התרבות הישראלית כיום; ערך אחר ערך חושפים ומבקרים טריגר ורוזנבלום תבניות לשוניות מרכזיות העומדות בבסיס התרבות הישראלית העכשווית. לשם כך הם משלבים ארבע שיטות מחקר מרכזיות: מחקר מילוני, הבוחן את המשמעות המילונית של המלה ואת מגוון אפשרויותיה לעומת השימוש המצומצם שנעשה בה; ביקורת התרבות, החושפת אשכולות של אמונות ומבנים תרבותיים כמו גם אשכולות של השפעות משפות אחרות ומז'רגונים שונים; ציטוטים טיפוסיים המובאים בראש כל ערך ומדגימים את האחידות הלשונית שנוקטים כולם: חברי כנסת, שופטים, עיתונאים, טוקבקיסטים וכן הלאה; ולבסוף, גרפים המתארים את העלייה בנפוצות המלים ומעידים כי תפוצתן המרובה של מלים מסוימות לא רק משקפת את המציאות אלא גם מייצרת אותה. כך למשל טוענים טריגר ורוזנבלום כי השימוש הגובר במלה "הפרטה" גרמה ל"הורדת הרגישות בציבור למשמעויות הפוליטיות והכלכליות ההרסניות שיש לתהליך הקרוי הפרטה על הציבור עצמו" (עמ' 19).

הדוגמאות לאופן שבו משרתת השפה אינטרסים שונים מרתקות, ושתיים מהן צדו את עיני במיוחד. הראשונה היא צירופם של שני שמות משפחה לשמה הפרטי של האשה (ראו בערך "המקף", עמ' 206-208). טריגר יוצא, בצדק, נגד ההצהרה האנטי-פמיניסטית הזאת, שכן אשה המצרפת את שם משפחתו של אביה לזה של בעלה נענית "לעיקרון הפטריארכלי, שלפיו אשה אינה יכולה לעמוד ברשות עצמה, אלא עליה לעבור, כשהיא יוצאת מבית אביה, לרשותו של בעלה" (עמ' 206).

רוזנבלום מוסיפה ממד מעניין לסוגיה זו (יפה עשו המחברים שבחרו להתייחס כל אחד בנפרד לכל ערך). לצד הסתייגותה מן האקט הפטריארכלי שנוקטת האשה כאשר היא מצרפת לשמה הפרטי שני שמות משפחה של גברים, רואה בכך רוזנבלום בכל זאת מחאה נגד הניסיון לצמצם את המרחב הנשי: "אשה המרשה לעצמה לתפוס יותר מקום במרחב, בין מרחב פיסי (בגופה), בין כלכלי (בחשבון הבנק שלה) ובין ורבלי (כששמה מופיע על הנייר או נאלצים להגות אותו), נתפסת כסוררת ויש להעניש אותה. ואולי זו סיבה מספיק טובה לשמור על המקף" (עמ' 208).

דוגמה נוספת היא הערך "בעלי/אישי" (עמ' 81-83); טריגר סבור כי צודקות הנשים הרואות בשימוש במלה "בעל" שימוש פוגעני, משום שמלה זו מציינת יחסי קניין בין האשה לגבר שנישאה לו. עם זאת, הוא טוען, צריך להמשיך להשתמש במלה זו עד לשינוי הדינים הדתיים בנוגע לנישואים ולגירושים בישראל, שכן להחלפת המלה "בעלי" ב"אישי" יש אפקט מרדים ומשכך, ה"עלול לגרום לנו להאמין שגם המציאות השתנתה". רוזנבלום, לעומת זאת, רואה בשימוש במלה "אישי" (כמו בצירוף שני שמות משפחה לשמה הפרטי של האשה) "הטרדה של הסטטוס קוו"; לטענתה, תביעתה האסרטיבית של אשה לומר "אישי" נתפסת בעיני החברה כדוחה, קטנונית ומשעממת.

טריגר ורוזנבלום מפנים את הספר לקוראים שונים, או נכון יותר לקוראים הבוחנים את הערכים השונים בו לנוכח השקפותיהם ותפיסותיהם-שלהם: "הספר הזה יהיה, כמובן, קצת אחר בכל קריאה ובידיו של כל קורא. אנחנו מקווים שתהליך הקריאה יאפשר לקוראת לזהות את המלים שלה, לפתח כלפיהן את החשדנות הראויה, ויזכיר לקורא שיש להתייחס בכבוד לבחירת המלים שלו, המאפשרות לו הן להבין טוב יותר את מצבו בעולם והן לפעול לשינוי" (עמ' 30).

התביעה המוצדקת הזאת מן הקורא/ת מתאפשרת בזכות העמדות השונות שמציגים טריגר ורוזנבלום. ואמנם, הערכים "המקף" ו"בעלי/אישי" גרמו לי לחשוב על בחירותי-שלי, על עמדותי שהשתנו שוב ושוב במהלך השנים ועדיין משתנות, וכן על התחושה הבסיסית המלווה אותי כל העת והנובעת מן השינויים הללו; התיישרותי לפני כל תיאוריה חדשה. חרב הפיפיות של השפה המודעת לעצמה היא מבחינתי, איפוא, נעיצתו של הלהב האחד במובן מאליו ונעיצתו של הלהב האחר במחשבה המשוחררת מכל אלה.

בעוד שהמודעות לשפה מסוגלת לשנות את המציאות - רוזנבלום וטריגר מפקפקים בכך אמנם במבוא לספרם, אך יש יסוד להניח שלולא ציפו לאפשרות כזאת לא היו מפרסמים את הספר - הרי מודעות-יתר לשפה "הנכונה פוליטית" יכולה להיות בעיני סכנה של ממש לספרות. טריגר עצמו מודע לסכנה זו בדיונו בערך "תקינות פוליטית": "הבעיה עם התקינות הפוליטית מתחילה כשהיא הופכת למשטרת מחשבות, ובמיוחד בהקשר האמנותי והאקדמי, בכל מה שקשור לפוליטיקה של ייצוג" (עמ' 332).

ואכן, במקרה כזה יכולה הספרות להפוך בקלות מפעולה הלשה את הלשון לכתיבה על "נושא"; כתיבה שבגבה נושפות אופנות ה"תקינות הפוליטית" האחרונות לא יכולה להיענות לשפה מלוכלכת, לא מזוקקת, כלומר לשפה לא מצטדקת ולא מוסרנית המבתרת בסכין חד את העולם. האם ניתן לדרוש מכתיבה המודעת יתר על המידה לתיאוריות מגדריות, אתניות ואחרות להיות מפלחת וכנה? סבורני שלא.

באחרית הדבר המאלפת שלה לספר, כותבת הסופרת רונית מטלון (שגם ערכה אותו): "השפה היא עור, לפחות מה שאני מזהה כעורי שלי, לא בגד שמסירים ולובשים לפי הצורך" (עמ' 343). כך, הכרעתם של טריגר ורוזנבלום לערב במטא-טקסט שלהם לחליפין לשון זכר ולשון נקבה, בלי שהם מצהירים על כך, מוצדקת מבחינת "התקינות הפוליטית", אך אנושה כשמדובר בספרות. אפשר רק לשער מה היה קורה, למשל, לו בחירתה הפואטית של יונה וולך לעבור בשיריה מלשון נקבה ללשון זכר ולהיפך היתה נובעת משיקולים תיאורטיים, ולא דווקא מדחייתם.

מה הגופן שיגרום לספרך להצליח?

וזה כבר ממש מוזר, אבל מעניין: הידעתם באיזה גופן (Font) כותבים הסופרים המצליחים ביותר את ספריהם? גם אנחנו לא, עד שנתקלנו בכתבה הזו במגזין "סלייט". ספוילר - הרוב מודיעים שהם כותבים בגופן Courrier, לא ברור למה.

ספרו החושפני של גראס רואה אור באנגלית

ספרו האוטוביוגרפי של גינתר גראס, Peeling The Onion, עורר סערה ציבורית עם פרסומו לאחר שנודע כי גראס מתוודה בו על עברו ב-SS. כעת מתפרסם הספר בבריטניה ובקרוב יראה אור גם בארצות הברית, ו"הניו יורקר" מציע לקוראים שלא יכולים לחכות קטע מהספר, העוסק בעברו של גראס במלחמת העולם השניה.

נזכיר, כי גראס, זוכה פרס נובל, זכה להכרה עולמית ב-1959 על ספרו "תוף הפח". עד לקיץ האחרון האמינו הכול כי גראס היה מגויס לחיל האוויר הגרמני בתקופת המלחמה. ואולם, בספר הוא מתוודה כי למעשה לחם בכוח העלית הנודע לשמצה של הצבא הנאצי, הוואפן ס.ס. הוא אף מספר כי ניסה להתגייס ליחידת הצוללות של הצבא אך נדחה בשל גילו הצעיר.

בספר הוא טוען כי גויס ליחידת העלית שלא מרצונו ומכחיש כי התנדב ליחידה, שהיוותה למעשה את הכוח הצבאי של הס.ס וביצעה פשעי מלחמה בזירות הלחימה השונות. גראס, סופר המוכר כבעל דעות שמאלניות ופציפיסטיות, נפצע ב-1945 ונשלח למחנה שבויי מלחמה אמריקני.

גראס נולד בעיר הנמל דנציג (כיום העיר הפולנית גדנסק) וסיפר כי רצה להתגייס לצבא כדי לברוח ממשפחתו המדכאת והשתלטנית. הוא אמר כי בדיעבד הוא חושב שזה היה רעיון "מטורף". גראס סיפר כי במהלך המלחמה הרעיון של הוואפן ס.ס לא דחה אותו לחלוטין אך מיד לאחר המלחמה הוא חש תחושות "אשמה ובושה". "הייתי טיפש מספיק כדי לחשוב שהגרמנים לא יעשו דברים כאלה, והאמנתי שהכול זה רק תעמולה", אמר והסביר שתחושותיו השתנו לאחר משפטי נירנברג.

גראס הדגיש כי מעולם לא ירה במהלך שירותו ביחידה ואמר כי הבין את הבעייתיות ביחידה שבה שירת רק לאחר התבוסה, כשהתבקש להשמיד את מדיו על ידי מפקדו. כאמור, גראס נשבה במחנה שבויי מלחמה בדרום בוואריה, שם היה עצור גם יוזף רצינגר, מי שהפך ברבות הימים לאפיפיור בנדיקט ה-16.

גיבורי התרבות: בנקאים

כיצד ומתי הפכו בנקאי ההשקעות למושא כתיבה של סופרים אמריקנים צעירים? הקיץ יגיעו לחנויות כמה ספרים העוסקים בנושא. שניים מהספרים הללו הם "מיזוגים ורכישות" מאת דיינה ויצ'ון ו"בנק" מאת דיוויד בלדין, המספר את קורותיו של בוגר אוניברסיטה צעיר שנשאב לתוך המערכת הקפיטליסטית המודרנית. ומה לגבי העלילה? הגיבור הולך לעבוד בבנק, ושונא את העבודה. אבל ממש שונא את העבודה.

בלדין עבד במשך שנה כאנליסט בבנק השקעות ואינו מוכן לחשוף את שם הבנק. זה לא מקרי, שכן אחד הטיעונים שלו הוא שכל הבנקים בוול סטריט הם אותו דבר. כנהוג בימינו, הספר הזה התחיל למעשה מהודעת דואר אלקטרוני. בלדין כתב הודעה משעשעת למדי תחת הכותרת "יום בחייו של בנקאי השקעות", והודעה זו הסתובבה בין האנליסטים הצעירים בבנק שבו עבד והגיעה גם לבנקים אחרים. אותה הודעה התפתחה לכדי מאמר בעיתונות שהתייחס ל-White Collar Sweatshops ובסופו של דבר מפגש עם סוכן ספרותי הוליד את הספר הזה.

"בנק" הוא ספר עגום הרבה יותר מ"מיזוגים ורכישות" המשעשע, אף על פי שגם ב"בנק" תמצאו את עצמכם צוחקים, בעיקר מהומור שחור. הגיבור של הספר מבלה את ימיו ולילותיו (שכן לא ממש נותנים לו לצאת מהמשרד) כשק אגרוף אנושי, בעיקר עבור הבוסים הבלתי מתפקדים שלו. בני הברית שלו במערכה הם "המובס" ו"נער הדואר".

בסך הכול, הספר הוא די מדויק. בלדין מצליח ללכוד את השגרה היומית מנוונת המוח של הניתוח הפיננסי, בעיקר כשהיא מלווה באכזריות השרירותית מצד הבוסים. כל מי שעבד אי פעם בבנק יזדהה, ומי שלא – כבר לא ירגיש רע על העובדה שלא הרוויח את הבונוסים השמנים.

שינויים בתיירות הספרותית לסקוטלנד

אחרי כמעט 200 שנים של הובלה בלתי נפסקת בתחום התיירות בסקוטלנד, מפנה רוברט ברנז את הבמה לטובת ג'.ק רולינג – כמה לא מפתיע! בעבר נהגו תיירים ללכת בעקבותיו של המשורר הסקוטי ולחילופין בדרכיהם של ארתור קונן דויל או סיר וולטר סקוט. כעת מתברר שהתיירות הספרותית נשלטת על ידי רולינג ואיאן רנקין.

מסתבר שכיום מוצעים באדינבורו סיורים בעקבותיו של רנקין ורולינג. אם השניים האלה יצליחו להביא אותה כמות תיירים כמו ברנז בשעתו, הרי שלסקוטים יש במה להתגאות. ממחקר שערך הבנק העולמי מתברר כי רוברט ברנז שווה כמיליון ליש"ט עבור התיירות הסקוטית. כיום, איאן רנקין הוא סופר המותחנים המצליח ביותר בבריטניה. ספריו תורגמו לשפות רבות והוא מוכר ברחבי העולם. בדומה, רולינג היא הסופרת המיליארדרית הראשונה בעולם, הודות ל"הארי פוטר" שלה.

העלייה בתיירות הספרותית הגיעה לאחר שאדינבורו הייתה לעיר בירה ספרותית מטעם אונסק"ו. "תמיד היו תיירים שנמשכו לאדינבורו בגלל ההיסטוריה הספרותית המפוארת שלה, אך בשנים האחרונות הייתה עלייה של ממש במספר התיירים הצעירים שהגיעו לסקוטלנד", אמר שהיד צ'ודרי, מנהל מלון גדול בעיר הבירה הסקוטית.

הסופר כותב אופרה

הסופר איאן רנקין גילה בפסטיבל היי כי הוא שוקד כעת על כתיבת אופרה המבוססת על סיפור היסטורי המכיל את כל המרכיבים הנכונים – בגידה ורצח. הוא כותב את הליברטו עבור קרייג ארמסטרונג, המלחין הקולנוען המוכר בעיקר בשל הלחנים שכתב ל"רומיאו ויוליה" ו"מולין רוז'".

הרעיון המקורי של רנקין לאופרה המדוברת התחיל בתחנת משטרה. "כל מה שאני נוגע בו הופך למותחן", הוא אמר לקהל בפסטיבל היי, כפי שדווח ב"גרדיאן" הבריטי. ואולם, ארמסטרונג הציע רעיון מעט שונה, אך עדיין מדובר במותחן.

"זה סיפור המבוסס על אירועים אמיתיים, על אציל איטלקי בן המאה ה-16 שהרג את אשתו, את מאהבה של אשתו ואת בנו, מפני שחשש שהוא ממזר", אמר רנקין. "הוא מתחרט, אך לבסוף נרצח על ידי אשתו השנייה". רנקין סיפר כי כבר כתב את הליברטו אחרי שתי פגישות אינטנסיביות עם המלחין. "כאשר הייתי בלהקת פאנק, כתבתי את המילים. אבל זה היה לפני 25 שנים!"

האופרה הזו תהיה אחת משש מיני-אופרות בנות 15 דקות, כולן נכתבות על ידי יוצרים שזוהי הפעם הראשונה שבה הם עוסקים בתחום. את האופרות תעלה האופרה הבריטית.

ריאיון עם גבריאלה אביגור-רותם

אילת נגב שוחחה עם הסופרת. לפניכם הריאיון במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות :

גבריאלה אביגור-רותם, 60, מחברת רב-המכר "חמסין וציפורים משוגעות" ותושבת היישוב אבטליון בגליל, לא תשכח לעולם את מהומות אוקטובר 2000, שבמהלכן היתה נצורה בבית במשך 36 שעות. היום, בעקבות ספרה החדש "אדום עתיק", שנפתח ברצח רבין ומסתיים במהומות אוקטובר, היא שואלת את עצמה אם הכתובת נמצאת על הקיר ואנחנו ממשיכים להתעלם, ומתוודה על פנטזיה: לרקוד עם כוכבים

ב-1 באוקטובר 2000 צלצל הטלפון בביתם של הסופרת גבריאלה אביגור-רותם ובן זוגה, ד"ר אהרון אביבי, ביישוב אבטליון שבגוש שגב בגליל. "'כל הגברים שיש להם נשק, לקחת אותו ולצאת החוצה, וכל הנשים והילדים להסתגר בבית' – אמרו לנו", משחזרת אביגור-רותם. "התגובה הראשונה שלי היתה של חוסר אמון: סליחה, אנחנו במלחמת השחרור?! ואז פתחתי את הרדיו והטלוויזיה וראיתי את ההפגנות ובקבוקי התבערה והיריות. וחשבתי, לאן בדיוק אפשר לברוח מכאן?!"
הנוף הנשקף מהחלון הענקי של הווילה מרהיב עין אמנם, אבל כשבעלת הבית מונה אחד לאחד את הכפרים הערביים המקיפים אותם מכל עבר, היא משדרת תחושה של מצור. באירועי אוקטובר 2000 יצאו אכן המוני צעירים מהכפר הסמוך עראבה ועלו עם בקבוקי תבערה לגבעת הצופה אל אבטליון. "36 שעות היינו נצורים, אי-אפשר היה להיכנס או לצאת מהיישוב, וחיפשנו בנרות שוטרים אבל הם לא הגיעו. החוויה היתה נוראה, בעיקר משום שעד לאותו יום היינו ביחסים מאוד ידידותיים עם הערבים מהסביבה", אומרת אביגור-רותם. היא עמדה אז לפני סיום ספרה הקודם, "חמסין וציפורים משוגעות", ובמסגרת התחקיר קראה עשרות ספרים על השואה. "הכתובת היתה רשומה אז על הקיר, ואיש לא רצה לקרוא אותה. אפילו כשהשואה הגיעה לקהילה יהודית אחת, אנשים בקהילות אחרות לא האמינו שתגיע אליהם. חשבתי, אולי גם עכשיו רשומה כתובת על הקיר ואנחנו נוטים שלא לקרוא אותה כי זה מאיים, זה מפחיד ומחייב להסיק מסקנות שאנחנו לא רוצים להסיק. ואולי יום אחד יבואו וישאלו, הכתובת היתה על הקיר, איך לא קראתם אותה?"
הרומן החדש של גבריאלה אביגור-רותם, "אדום עתיק" (הוצאת כנרת-זמורה-ביתן), שנכתב בארבע השנים האחרונות, נפתח ברצח רבין ומסתיים באירועי אוקטובר: לא מעט מהפרטים שאובים מחייה של הכותבת, שעברה מגוש דן לגליל ב-1997. "אלה היו עדיין ימי אוסלו, וההרגשה היתה שסוף סוף הסכסוך הארור הזה הולך ונגמר. סוף סוף נמצאה הנוסחה, אנחנו נוותר קצת והם יוותרו קצת ונחיה בשלום. חשבנו שהשכנים שלנו שמחים שאנחנו גרים פה, כי בעקבות יישובי גוש שגב נסללו כבישים ונוצרו אפשרויות פרנסה ושיתוף פעולה. הגישה שלנו היתה: הם בני הארץ הזו, אנחנו בני הארץ הזו, וכולנו חיים יחד ולומדים זה מזה מה שאפשר ללמוד. ופתאום ראינו שסיפרנו לעצמנו סיפור לא נכון, ציירנו תמונת עולם שאולי נעים לנו לראות ולהאמין בה, אבל היא רחוקה מהמציאות".
לאחר ניסיון התאבדות בגלל פרשת אהבים עם הבעל של דודתה, עוזבת רעננה, גיבורת הרומן, את רמת גן לטובת בית מבודד ביישוב הדמיוני עירית שבגוש שגב, שבו האנשים, במילותיה של אביגור-רותם, "מעופפים, מגלגלים גראס, שותים אוויר הרים ותה צמחים, מה שנקרא, זורמים. לא נועלים דלתות, לא קושרים אופניים... לחיות אין איזראל, ולהרגיש בלי. אם לא המסוקים שטוחנים לנו את האוויר מעל לראש, אפשר היה לחשוב שאנחנו בטוסקנה".
רעננה, רווקה בת 30 ומשהו, היא בת למשפחה שורשית ומסועפת, כזו שלכל אחד מהגברים בה יש נשק בבוידעם. חייה משנים כיוון כשהיא פוגשת את בארי, אדריכל גרוש ואב לבת 24 הרושפת מה שאביגור-רותם מכנה חפ"ש – חימה פמיניסטית שפוכה. המשיכה ההדדית בין רעננה ובארי מלאת היסוסים ואי-הבנות גם בגלל הבדלי הגיל, ועוד יותר בגלל הדרכים השונות שבהן גברים ונשים תופסים אותו מצב. אביגור-רותם מציגה את היחסים ביניהם משתי זוויות הראייה, וההבדלים מצחיקים ופוקחי עיניים. ספר שהוא סימפוניה של קולות, החל בסבתא של רעננה המשלבת בדבריה ביטויים ביידיש, עבור לאמא של רעננה הפעילה בארגון "ארבע אמהות" ומטיפה ליציאת צה"ל מלבנון, ועד להצהרות מכל סוג על משפחה, ילדים, מלחמות, אמנות, פוליטיקה ומה לא, שמשמיעה כל אחת מעשרות הדמויות בספר בשנה הייחודית לה.
את הרצף הסיפורי קוטעים פרקים דרמטיים מזוויות לא צפויות על דמויות מראשית היישוב: יוסף טרומפלדור ורחל המשוררת, שרה אהרונסון ואבשלום פיינברג, דבורה בארון ויוסף חיים ברנר, וגם סיפורי מתאבדים ומתאבדות על שפת הכנרת: פרשיות אהבה ומוות ויחסי גברים ונשים, יהודים וערבים, שאביגור-רותם קושרת בינן לבין המתרחש היום. "בכל מקום בארץ הזו, מן העפר בוקעות עיניים. המתים מביטים בנו. אנחנו דורכים על ההיסטוריה שלנו", היא אומרת. את הספר הקדישה לזכרו של חוקר הספרות, פרופ' גרשון שקד, שנפטר לפני כחודשים אחדים; כאשר נכנס שקד לניתוח שממנו לא התאושש, הדפיסה לו אביגור-רותם עותק מיוחד של כתב היד לקריאה בבית החולים. שקד לא הספיק לקרוא אותו, אבל את הרומן הקודם, "חמסין וציפורים משוגעות", הכתיר כספר הטוב ביותר שנכתב בארץ בעשרים השנים האחרונות.

לגנוב חרובים מהפרות

גבריאלה אביגור (גורמן במקור) נולדה בארגנטינה, והיא נזעקת כשאני שואלת אם מותר לציין את גילה. "אני לא מבינה למה אנשים – גם גברים, אבל בעיקר נשים, מסתירים את הגיל או מנכים ממנו מס הכנסה במקור. לדעתי, על כל שנה שחייתי פה ונשארתי פה, אני מודה למזלי הטוב שלא מתתי קודם. הרי אלף ואחד דברים יכלו לקרות לי – תאונה, מחלה, התאבדות. הבחירה בחיים היא לא מובנה מאליה ואני מכבדת מאוד גם את מי שבוחר שלא להמשיך. בארץ בכלל, להיהרג זה הדבר הכי קל, להישאר בחיים זה קשה. אז שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. חייתי 60 שנה, ואפילו קצת יותר, ואני רוצה להישאר עוד. חוץ מזה, גיל הוא כרטיס ביקור שממקם אותך בזמן, קובע לאיזה דור את שייכת, עם אילו חוויות עברת את ילדותך, איפה היית כשנרצח קנדי. המאורעות שמטלטלים את העולם, איך הם הצטלבו בדרכך ובאיזה שלב בחייך הם תפסו אותך".
בראשית 1950, כשהיתה כבת שלוש, עלו הוריה איתה לארץ והתיישבו בקיבוץ מפלסים שעל גבול רצועת עזה, שם נולדה גם אחותה הצעירה דפנה. "זו היתה תקופת הצנע וברפת היו רק שתי פרות, ואני זוכרת את עצמי הולכת לרפת ומחטטת בתערובת וגונבת משם חרובים כי חסר לי מתוק. הפרות הסתכלו בי בעוינות, יודעות ששוב אני באה לגנוב להן, והייתי בטוחה שהן כועסות עליי".
אביגור-רותם זוכרת גם חרדות ממסתננים, כשילדים התעוררו בבכי, ואת "עזה", כלבת הזאב של הקיבוץ. "ידענו שזה שם סודי, והיינו עומדים מרחוק וקוראים לה 'עזה' בשקט, כי אם הערבים יידעו שזה השם שלה, הם יוכלו לפתות אותה ולחדור למשק".
מכיתה א' סילקו אותה כי למדה לקרוא לפני כולם והפריעה בכיתה, והיא היתה משוטטת בקיבוץ ומחפשת צל. "היה שם כל כך חם, שבקיץ היו מוציאים את הילדים החוצה, וכשכולנו עירומים היו מתיזים עלינו מים בצינור. ומתחת היה נוצר בוץ צהוב כמו חומוס, והיינו מתמרחים בו". זמן קצר אחר כך עזבה המשפחה את הקיבוץ והשתקעה בלוד ואחר כך ברמת חן, שם עבד אביה במחלקת העלייה של הסוכנות. בגיל שמונה החלה לכתוב שירה ("זה היה מין צורך פנימי, שחרור מכאבים, אף פעם לא חשבתי שאכתוב רומנים"). עשר שנים למדה בלט, אצל מיה ארבטובה, ושקלה ברצינות לעזוב את התיכון ולהתמסר רק לריקוד, והוויתור על החלום היה כואב.

היית משתתפת ב"רוקדים עם כוכבים"?
"עדיין כשאני רואה בלט, זה צובט לי את הלב. אני מכורה לכל התוכניות, 'רוקדים עם כוכבים', 'נולד לרקוד', בלט על הקרח – כל מה שיש. לפעמים אני רואה שם גברות כבודות בגילי, ואומרת לעצמי, הייתי מסוגלת להשתתף, אבל בתנאי אחד: שלא יראו את זה בטלוויזיה. הייתי שמחה לעבור את החוויה של האימונים והריקוד, אבל לא לעיני כל עם ישראל. לא לשידור".
היא שירתה בחיל האוויר, למדה ספרות עברית ואנגלית ועשתה תעודת הוראה, ובגיל 25 נישאה לדניאל רותם, עורך דין, שממנו התגרשה כעבור 12 שנה ושני בנים, איתמר, היום בן 34, צלם ומלהק (שגם צילם את עטיפת ספרה), ואריאל, 31, שעובד בבנק. לפרנסתה עבדה כמורה לספרות בתיכון בליך, שבו למדה כנערה. "לא היה קל להיות גרושה עם שני ילדים קטנים, אבל זה לא שקודם היה לי שותף לגידול הילדים ואחר כך גידלתי אותם לבד. להפך. דווקא אחרי שהתגרשתי, כשהם היו אצל אביהם, היה לי קצת חופש לעצמי".
ב-1988 פגשה את ד"ר אהרון אביבי, ביולוג מאוניברסיטת חיפה, גרוש ואב לבן ולבת. הם חיים יחד בלא נישואים ("כשעוברים ברבנות פעם אחת, אין שום חשק וצורך לעשות זאת שוב"). עם כל הקרבה ביניהם, בכל שנות הכתיבה הרבות היא לא מראה לו ולא מספרת לו על מה היא כותבת, והוא מגלה את הספר כמו כולם – רק כשהגיע לסיומו. "אני לא רוצה שיתערבו לי. זה הדבר שאני יכולה לעשות אותו לבדי. זה יותר מילדים, כי כדי ללדת ילד את חייבת עוד מישהו, לפחות לפתיחה צריכה איזו תרומה. אבל ספר זה התוצר שלי, ואני מרגישה שזה לא נכון לתת לרוחות פרצים להיכנס. אם להשתמש בדימוי מעולם הבישול, אני צריכה להיות כמו בסיר לחץ. ברגע שמשתחרר הלחץ, זה מפסיק להתבשל. משהו שכבר סיפרת, החשק לכתוב אותו הולך לאיבוד".
היא פרסמה שני ספרי שירה, ואת הרומן הראשון שלה, "מוצרט לא היה יהודי" (הוצאת כתר, 1992), על שתי משפחות יהודיות שהתיישבו בארגנטינה בראשית המאה, החלה לכתוב ב-1981, אחרי שראתה בבית הספר של ילדיה תערוכה על מאה שנות התיישבות. "אהבתי מאוד את הספר 'מאה שנים של בדידות', וכשראיתי את התערוכה חשבתי על העברית, היפהפייה הנרדמת שקמה משנתה אחרי תרדמה ממושכת כל כך והפכה לשפה חיה וגמישה".
כמעט עשר שנים חלפו עד שיצא לאור הרומן הבא, "חמסין וציפורים משוגעות". הספר היה לרב-מכר וחגג 50 אלף עותקים. אביגור-רותם מגלה כי רק לפני ארבע שנים הוציאה רישיון נהיגה, ורכשה לעצמה בכספי התמלוגים את המכונית הראשונה בחייה. ספרה החדש צפוי גם הוא להיות רב-מכר ענק.

למה החלפת את הוצאת הספרים שלך?
"כי אני דבקה בפרופ' יגאל שוורץ, שסלל את דרכי וערך את הספרים שלי, וכשהוא עובר הוצאה אני עוברת איתו. כשהוא קיבל לידיו את 'מוצרט' – ספר שנכתב בשפה שהתברר לי שלגבי די הרבה אנשים קשה איתה – אמרתי לו: אני לא יודעת אם הספר ימכור אפילו 500 עותקים. והוא אמר, גם בשביל 500 עותקים הייתי מוציא אותו לאור. ואת זה לא אשכח לו. כשאני מסיימת את כתב היד אני נותנת לו לקרוא, ואני סומכת עליו שחוות הדעת שלו תהיה בלתי מושפעת מאחוזי מכירות או מידת פופולריות".

נהנית מכל רגע

מאז 1993 הפסיקה אביגור-רותם לעבוד בהוראה והיא מקדישה לכתיבה את כל זמנה. "אני מכירה נשים שיכולות לעשות חמישה דברים בבת אחת, אני מהסוג ההפוך: לא יכולה לעשות שני דברים יחד. אני עושה כל דבר בהתמסרות עד הסוף, ואם במקרה נכפים עליי שני דברים בו-זמנית, זה מכניס אותי ללחץ אדיר ואני מחפשת הזדמנות להיחלץ מאחד מהם. הצורך לעבוד כדי להתפרנס הורג לי את הכתיבה. הוראה היא אחד המקצועות הכי חשובים שיש. אני הגעתי לכיתה תמיד מוכנה, אהבתי להכין את החומר, לבדוק עבודות, לתקן ולהחזיר, וכשיש לך 300 תלמידים לא נשאר לך כוח לעשות שום דבר אחר. לא יכולתי לרקוד על שתי החתונות.
"כישרון הוא מתנה. אתה יכול לבזבז אותה, ואתה יכול לעשות איתה משהו. הכרתי לא מעט אנשים מוכשרים, מוכשרים ממני להערכתי, שלא נתנו את הכבוד המגיע למתנה שלהם ולכן היא הלכה לאיבוד. אני אוהבת לקרוא ביוגרפיות, במיוחד על אמנים, כדי לבדוק איך הם התמודדו עם חייהם. כל הסיפורים על ציירים שגוועו בעליית הגג אבל המשיכו לצייר כי לא יכלו להפסיק – אני מאוד מעריכה אותם, ואני אסירת תודה לבן זוגי שמאפשר לי את זה מתוך אמון עמוק ומלא בכישרון שלי. הוא מספיק מכיר אותי כדי לדעת שאם אעשה עוד משהו אני פשוט לא אכתוב".
היא אומרת שאינה מבינה סופרים שהמניע שלהם לכתיבה הוא הרצון להתעשר. "אצלי זה כל כך הפוך. גם אם היו משלמים לי כדי שלא אכתוב הייתי כותבת. ויתרתי על ביטחון כלכלי ופנסיה מלאה של מורה כדי לכתוב. אני חוזרת ושומעת על אנשים שמתייסרים מהכתיבה: אני נהנית מכל רגע. אם לא הייתי נהנית, לא הייתי כותבת. כשאני כותבת אני מרגישה כמו בסרט, אני רואה, אני שומעת, וצריכה רק להכניס את זה למילים".
בשנות הכתיבה היא לא קוראת ספרות עברית כדי ששום דבר לא יחלחל לכתיבתה ("עכשיו, כשסיימתי, יש ערימה של ספרים שמחכים לי, ביניהם 'תרה' של צרויה שלו, 'יונה ונער' של מאיר שלו, ועוד ועוד"). היא מתיישבת לכתוב בכל בוקר, "עד שנשרף לי הפיוז. יום רע זה ארבע שעות, יום טוב זה שמונה-תשע". היא לא מלמדת בסדנאות לכתיבה יוצרת כי היא שקועה כולה בכתיבה, "וזה אפילו לא הוגן כי הראש שלי מלא קולות אחרים ואני עלולה לגרום עוול". היא גם לא מוכנה לכתוב בהזמנה; "יש כל כך הרבה דברים שצריך לעשות בשביל אנשים אחרים, משפחה, חברים, ולדאוג שירגישו טוב ונעים. את הכתיבה החלטתי שלא אעשה בשביל אף אחד בעולם, רק בשביל עצמי, ומה שייצא ייצא. ובעניין הזה אני כל כך קיצונית, שאפילו לעצמי אני לא מסוגלת להתחייב. ולכן אני לא עושה תוכניות לפני הכתיבה, אין לי שום מושג לגבי תהפוכות העלילה, כי אני בטוחה שאם תהיה לי תוכנית, דווקא לא אממש אותה".
בכיסה של אביגור-רותם כבר היה כרטיס טיסה לאנגליה, והיא התכוונה לשהות זמן לא מוגבל בבית חברתה, פועה הרשלג, סופרת ישראלית המתגוררת בסקוטלנד וכותבת ביוגרפיות. "רציתי להתרחק מהחמסינים ולרקום עלילה מינורית וסגרירית על אהבה ושירה על רקע אנגלי אפור", היא אומרת. יומיים לפני הטיסה, כשנכנסה לבית שכנתה ליאורה נוילנדר כדי לתת לה את מפתח הספרייה – הספרייה באבטליון מנוהלת בהתנדבות וברוטציה בידי התושבים – השאילה לה השכנה שלושה ספרים ואמרה לה שהסיפור הבא שלה נמצא כאן: סבה היה יוסף לישנסקי, איש ניל"י, שנתלה בכיכר המרכזית של דמשק עם נפילת המחתרת. אביגור החלה לקרוא וביטלה את נסיעתה. להמשך התחקיר ראיינה את צאצאי גיבוריה.
כפמיניסטית, בדקה את מקומן של הנשים בסיפורים ההיסטוריים, והיו לה כמה תגליות. למשל, היא מתארת את קרב תל חי בי"א באדר, 1920, מזווית הראייה של דבורה דרכלר, אחת משתי הצעירות שהיו בחבורתו של טרומפלדור ונרצחו. בתום הקרב נמצאה דרכלר ירויה בפיה, ואמרו עליה שהתאבדה בגלל אהבתה לשמוליק הפטר, אחד החברים. אביגור-רותם מתארת גרסה אחרת: ראש הפורעים הערבים הוא שיורה בה לתוך הפה כנקמה על שכיוונה אליו אקדח. "גם כשאישה עושה מעשה גבורה, תמיד ימציאו משהו רגשני וחלש כמו התאבדות על רקע אהבה נכזבת. הנשים האלה היו חריגות, כי סירבו להיות קורבן. נשים צריכות לעזור זו לזו, להיחלץ מעמדת הקורבן. אם לא תחושי קורבן ולא תשדרי קורבן, גם לא תהיי קורבן".

אפשר להרגיש שאת ספרך כתבה אישה?
"בהחלט לא. גם גבר היה יכול לכתוב אותו. שלוש פעמים עשיתי ניסיון כשנתתי הרצאה על הנושא – הדפסתי סטנסיל ובו כעשרים ציטטות קצרות מתוך יצירות לא ידועות של גברים ונשים, ולא כתבתי את שם הכותב. 70 אחוז מהזיהויים היו מוטעים. הדבר הראשון שרואים כשלוקחים ספר ליד, הוא האם זה מחבר או מחברת, ועם הציפיות האלה קוראים את הטקסט. אם במקום מרסל פרוסט היה כתוב מרסלה פרוסט, אנשים היו אומרים, 'בוודאי, רק אישה יכולה לכתוב כך'. אז אומרים, 'זו לא חוכמה, פרוסט היה הומו'. נכון. אז ניקח את נדין גורדימר – אם על הטקסט היה חתום ג'ון גורדימר, היו אומרים, אישה לא יכולה לכתוב כך. גברים כתבו את דמויות הנשים האותנטיות ביותר: ב'בדמי ימיה', 'מיכאל שלי', 'ויקטוריה', 'מאדאם בובארי'. אם במקום עמוס עוז היה כתוב עידית עוז, היו אומרים, רק אישה יכולה לדעת מה עובר על אישה".
אבירמה גולן, שלא אהבה את "חמסין", כתבה: "אז ממה מתפעלים? מהעובדה שאביגור-רותם משתמשת במילים שאין במילון?" אביגור-רותם אומרת שאינה מחפשת במיוחד מילים שאינן במילון, ואין לה שום צורך להרשים בעברית שלה כריאקציה על כך שהיא בת של מהגרים והוריה דיברו עברית משובשת; "עברית היא הכלי שלי, ואני משתמשת בכל הקלידים שאני צריכה בשביל המוזיקה הזו. העולם הזה מעריץ שפע. אחת הסיבות שבגללן מעריצים את ארה"ב, זה מאה סוגים של קפה נמס ו-500 סוגי נקניק. מדוע, במסגרת הערצת השפע הזה, שלא יחגגו את מספר המילים בעברית שאפשר להשתמש בהן כדי לכתוב על משהו בצורה הכי מדויקת שאפשר?"
לפני חמש שנים היה "חמסין וציפורים משוגעות", מועמד לפרס ספיר של מפעל הפיס, יחד עם "הכלה המשחררת" של א"ב יהושע וספריהן של יעל הדיה, מרינה גרוסלרנר וגיל הראבן. הכל הימרו על יהושוע או על אביגור-רותם, והיתה הפתעה כללית כשבפרס בסך 150 אלף שקל זכתה גיל הראבן.

תסכימי להגיש את ספרך החדש לפרס ספיר?
"בהחלט לא", אומרת גבריאלה אביגור-רותם ומנסה לתת ניסוח דיפלומטי: "זה לא כתוב בתקנון הפרס, אבל לפי התבוננות בתוצאות נדמה שזה פרס ליוצרים בתחילת דרכם או שמיועד להבליט קולות יותר אזוטריים. זו בהחלט מגמה חיובית, אבל אם זה המצב, אני לא שם. אני לא סופרת בתחילת דרכה, ומספיק לי שכתבתי ספר טוב, אני לא צריכה פרסים. בהחלט ברור לי שאם מחר ידרסו אותי ברחוב, יכתבו נדרסה קשישה. אני לא מרגישה מזדקנת כי אני בריאה, אבל אני מרגישה שהזמן בורח לי והייתי רוצה להספיק לכתוב עוד לא מעט ספרים, אבל מכיוון שזה הולך לי לאט, יהיו עוד הרבה דברים שלא אספיק".

דבר המבקרים

ירון פריד מהלל במוסף הספרים של ידיעות אחרונות את עור התוף של קרדיף, ספרו החדש של דני סנדרסון (הוצאת זמורה-ביתן):

"עור התוף של קרדיף", הוא ספר שובה לב ושובר כל התנגדות שנגמר מהר מדי ומשאיר טעם של עוד. ראו הוזהרתם

אם בשירים של שלוש דקות ואף פחות מצליח דני סנדרסון לדחוס עולמות שלמים של פלא ודמיון, תארו לעצמכם עד כמה הוא פוגע וקולע בסיפוריו הקצרצרים, חלקם וינייטות אווריריות, מעין קרעי יומן, הרהורים והגיגים, וכולם נפרשים כמניפה צבעונית מקסימה לאין שיעור, שובת לב ושוברת כל התנגדות.
"הרצל אהב להישען על מעקות ולהמציא מדינות. להבדיל, אני אוהב לרכוב על קטנוע ולהמציא שירים" (מתוך "בדרך לנפוליטנה‭,"‬ עמ' ‭.(81‬ במקרה של סנדרסון, הרווח שלנו גדול בהרבה. המדינה שאותו הרצל המציא אינה להיט, כידוע – אבל סנדרסון משכיל למצוא חן ויופי בין כל הפגמים והפיגומים, ונעים להביט בעצמנו, "עם קטן מוקף דגים" (עמ' ‭,(69‬ דרך עיניו, כי אצלו, איכשהו, גם כשאנחנו מכוערים, אנחנו די פוטוגניים, יימח שמנו.
לרשימה המלאה, כפי שהופיעה ב-ynet

"הספר 'חיי פועלת בארץ' מערער על צבעיה האחידים-הוורודים-הקיטשיים של האידיאולוגיה הציונית, ומציג אותה כאטומה לסיפורו של היחיד, החריג, המורד, ובעיקר - לצעקת האשה" - מתארת רות אלמוג ב"הארץ" על "חיי פועלת בארץ" - האוטוביוגרפיה של הניה מ' פקלמן, שהופיעה לאחרונה מחדש בסדרת מסה קריטית בהוצאת אוניברסיטת בן גוריון בנגב והוצאת דביר:

"חיי פועלת בארץ" מאת הניה פקלמן, מסמך אנושי מרתק ומזעזע, "שאין לו מקבילה בספרות הזיכרונית שנכתבה בארץ במשך למעלה ממאה שנות התיישבות" (יגאל שוורץ, גב הספר), ראה אור ראשון ב-1935, אך לא עורר עניין, לא זכה לתגובות, לא זכה לשום התייחסות בעיתונות הזמן, הושתק ונשכח. במעשה סמלי-טקסי החביאה בתה את הספר הנשכח בארון הבגדים ולא הניחה לבתה שלה, נכדתה של המחברת, לקרוא בו.

והנה, בעידן פתיחת הארונות רואה הספר הזה אור שני, לאחר יותר משבעים שנה. השנים הללו חרשו, כפי שאנו מאמינים ומשלים את עצמנו (הונאה עצמית היא תמיד המוצא הנוח ביותר מכל אמת כואבת), תלמים עמוקים בתודעה האנושית בכלל ובתודעה הנשית בפרט, בכל מה שנוגע לגזענות, לשנאת זרים ולאפליית נשים, עד כי היום יש לנו לימודי מגדר בכל אוניברסיטה שמכבדת את עצמה.

למרבה האכזבה זוכה הספר גם כיום לקבלת פנים צוננת, שבתנאי השוק של ימינו פירושה השתקה. האומנם על שום זה שהניה פקלמן מביאה עמה סיפור אישי, ובתוך כך גם מצמידה צליל צורם וחורק לנראטיווים ולמיתוסים הציוניים, שמסופרים בקול אחד, קולו של הקולקטיב, שמדיר מסיפורו את האשה, שמביאה עמה את הטומאה חודש בחודשו? סיפורה הפרטי של הניה פקלמן מערער על צבעיה האחידים-הוורודים-הקיטשיים של האידיאולוגיה, ומציג אותה כאטומה לסיפורו של היחיד, כדורסת את החריג וכמנדה את המורד.

לרשימה המלאה

דנה דרבינסקי-טיקולסקר כותבת בוואלה!אוכל על "המדריך הישראלי לאוכל אורגני" מאת שירי כץ ואביב לביא (צילומים: ניר כפרי, הוצאת כנרת):

כבר שנה שיש לי תשובה מצוינת לציניים שחושבים שאני סתם זורקת כסף על אוכל אורגני, וטוענים שמדובר בדרך אופנתית לגבות מחירים מופקעים על מזון שיתרונותיו לא מוכחים.
"אביב לביא עובד על ספר על השוק האורגני בארץ והוא בודק את התחום" אני אומרת להם, "מדובר באחד העיתונאים היותר רציניים שיש פה". הטיעון הזה סוכר לרוב את פיות המבקרים ובצדק. עבדתי עם לביא לפני כך וכך שנים באותה מערכת עיתון וראיתי אותו פועל. כשהוא ביקר את תחום התקשורת ב"העיר" ואחר כך במוסף "הארץ" הוא היה נטול פניות, יסודי ומדויק באופן לא מצוי, ואומרים שגם כפרשן ספורט הוא רציני במיוחד (אני באמת מבינה בקישואים יותר מאשר בכדורסל).
והינה עכשיו, אחרי שנתיים של עבודה, יוצא הספר עליו שמעתי בשיחה זריזה ברחוב - פרוייקט משותף של לביא ובת זוגו שירי כץ שהיא מעיתונאיות האוכל הותיקות, הידעניות והמחויבות שיש פה. הספר בהתאמה הוא מרשים, מקיף ומרתק מאד בעיני מי שאכפת לו מה הוא מכניס לפה.

להמשך

הסינים חוששים לשלום ילדיהם

המטרה החדשה של ממשלת סין עלולה להישמע מצחיקה, אך בסין ממש לא צוחקים. המדובר בספרי ילדים מפחידים, בין היתר מדובר בסדרות הקומיקס היפאניות המצליחות. הרשויות בסין החלו לתפוס "פרסומים בלתי חוקיים" וזאת לקרא יום הילד הלאומי הסיני שיחול ב-1 ביוני.

הרשויות הקומוניסטיות בסין נוהגות לסמן לעצמן מטרות תרבותיות ואמנותיות ובייחוד חוששים שם מהשפעות שליליות של תרבות המערב. כאמור, אחד הספרים המאיימים ביותר הוא "Death Note", קומיקס יפאני על מחברת שיכולה להרוג כאשר כותבים בה שמות של אנשים. "הספר מטעה ילדים תמימים ומעוות את התפיסה שלהם", אמר וונג סונג, בכיר ברשות נגד פיראטיות ופורנוגרפיה.

פולמן נגד הטלוויזיה

פיליפ פולמן, הסופר זוכה פרס הוויטברד על "חומריו האפלים" כינה את תוכניות הטלוויזיה לילדים "רעל חברתי", ואמר שהן מתייחסות אל הילדים כאל הזדמנות שיווקית ולא מעבר לכך.

פולמן נזף ברשתות הטלוויזיה ואמר כי הן מוכנות להקריב את התכניות האיכותיות לטובת תוכניות שיניבו רווחים גבוהים יותר. "רשתות השידור רואות את הילדים כהזדמנות שיווקית במקרה הטוב, או איום וסכנה במקרה הרע. בכל מקרה עבור השדרנים מדובר במטרד ולא מעבר לכך", אמר פולמן. "הרעל החברתי הזה חודר עמוק יותר, אך הוא מתחיל בטלוויזיה ושם ניתן לראותו בצורה הברורה ביותר".

פעם הייתה לרשתות תחושת אחריות מסוימת, תחושה שצריך לנצל את המדיום הזה כדי להיטיב, להעשיר, בייחוד כשזה נוגע לילדים". פולמן מוטרד במיוחד מהאידיאולוגיה השלטת ולפיה "הרווח קודם לכל". "כשמסתכלים על הקהל הצעיר כעל לקוחות פוטנציאליים, אין כל סיכוי ליצירה טובה ומקורית", הזהיר פולמן.

סרטם של אתגר קרת ושירה גפן זכה בפרס מצלמת הזהב בקאן

ברכות לאתגר קרת ולשירה גפן, שמצליחים גם בקולנוע, ולא רק בעולם הספרותי

סרטם של שירה גפן ואתגר קרת, "מדוזות", זכה הערב בפסטיבל קאן שבצרפת בפרס מצלמת הזהב לסרט ביכורים. את הפרס, שכולל 160 אלף יורו להפצה ולפרסום בצרפת, וכן חומרי גלם בשווי 50 אלף יורו נוספים לטובת הסרט הבא של היוצרים הזוכים, העניק לגפן ולקרת הבמאי מרטין סקורסזה.

פרס מצלמת הזהב, נחשב לפרס היוקרתי ביותר המוענק ליוצרים בתחילת דרכם. השנה התמודדו על הכבוד 33 סרטים מכלל הקטגוריות התחרותיות בקאן. בעבר זכה בפרס זה סרטה של קרן ידעיה, "אור".

"הסרט והבן שלנו נולדו באותו הזמן. עם הבן היה קל מהרגע הראשון. הסרט דווקא עלה לנו בהרבה מאמצים וחוסר בשעות שינה והיום אנחנו סוף סוף גאים בשניהם".

גם את מפיק הסרט, אמיר הראל, הצליחה הידיעה על הפרס להוציא משלוות הנפש הידועה שלו. "זה מרגש בטירוף", אמר בראיון ל-ynet, "פרס מצלמת הזהב הוא תו תקן מאוד חשוב ומאוד יוקרתי. זה הפרס הכי חשוב למעשה לסרט ביכורים. הפרס הכספי יסייע בהפצת הסרט הנוכחי והפרס של קודאק הוא תמריץ לקראת הסרט הבא. אין ספק שפסטיבל קאן השנה הוא הטוב ביותר שידע הקולנוע הישראלי".

הסרט "מדוזות" הוקרן ביום שלישי, 22 במאי בבכורה עולמית במסגרת שבוע המבקרים בקאן וזכה לביקורות משבחות ובכללם עיתון Variety שכינה אותו: "עוד ניצחון ישראלי".

במהלך סוף השבוע גרף הסרט את פרס איגוד היוצרים הצרפתי ופרס המבקרים הצעירים.

את התסריט של "מדוזות" כתבה שירה גפן והוא מספר את סיפורן של שלוש נשים שונות מאד על רקע העיר תל אביב. בסרט משתתפים שרה אדלר, נועה קנולר, מונט דה לטורה וגרא סנדלר. בתפקידי המשנה משחקים זהרירה חריפאי, אילנית בן יעקב ונעמה ניסים ובתפקידי אורח משתתפים אסי דיין, לירון ויסמן ועמוס שוב. את הסרט צילם אנטואן הברלה שחתום בין היתר על "גן עדן עכשיו" ו"מתחת לחול".

רשתות הספרים יעודדו מיעוטים לקרוא יותר

שבע רשתות חנויות ספרים באנגליה מתכוונות לצאת במסע שיווקי מיוחד שייועד לאוכלוסיות המיעוט במדינה: שחורים ובני מיעוטים אתניים. מסע הפרסום יחל בימים הקרובים בחנויות בורדרז, Books Etc, ו.ה סמית', ווטרסטונס ופוייל'ס. 70 חנויות יציגו יותר מ-200 ספרים המיועדים לאוכלוסיות המיעוטים במדינה.

מאחורי היוזמה עומדת מועצת האמנות של יוזמת הגיוון התרבותי האנגלית. על הקמפיין הוחלט לאחר מחקר מקיף שהראה כי מסעות השיווק הרגילים אינם מצליחים לפנות אל הקוראים בני המיעוטים במדינה ורק 18 אחוז מהחנויות באנגליה מציעות ספרים המיועדים במיוחד לקוראים שחורים ולבני מיעוטים אתניים, אף על פי שמבחינה כלכלית מדובר בשוק של מיליוני לירות סטרלינג.

למה פיליפ רות' לא קיבל פרס נובל?

הבלוג של "הגרדיאן" מציג מאמר דעה הקובע: האסון התרבותי הגדול של ימינו הוא שהסופר פיליפ רות' לא זכה בפרס נובל לספרות.

"תשכחו מהעובדה ש'סודות ל.א' הפסיד באוסקר לטיטאניק, או מכך שאנגלברט המפרדינק הדיח את 'פני ליין' מראשות מצעד הפזמונים. העלבון התרבותי הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית הוא שהסופר פיליפ רות' לא זכה בפרס נובל לספרות.

זה לא שמדובר בכישרון שטרם התגלה: הרי הוא זכה בכל פרס אמריקני חשוב וכל יצירותיו מפורסמות כעת בספרית אמריקה, כבוד שרק שני סופרים נוספים זכו לו. אך הגיע הזמן שיזכה לכבוד המגיע לו בזירה הבין-לאומית, שכה מגיע לו.

הקריירה המוקדמת של רות' דווקא בנתה לו מוניטין שלילי למדי. "מה מעיק על פורטנוי", ספרו העוסק בנער יהודי שלא יכול להפסיק לאונן, התאים לרוח שנות ה-60. הוא מיצב את אלכסנדר פורטנוי בסיטואציה המתאימה ביותר לרות': משפחה יהודית המשלבת בין היסטריה ומסורת, המאפשרת לכל הנוירוזות של הדמות הראשית לצאת ולהתבלט בספר. לא כולם אהבו את התפאורה הזו, אך זו הייתה ללא ספק הכרזה מרעננת לגבי הגעתו של כוכב חדש לשכונה הספרותית.

הרומנים של רות' ב-15 השנים האחרונות הפכו אותו לסופר החי הגדול ביותר. בהרבה מובנים, הוא לא השתנה הרבה מאז "פורטנוי" ב-1969. הוא עדיין כותב על מין, יהודים ויהדות, היסטוריה, תשוקה, אובדן ומשפחה. כעת הוא שולט לחלוטין בפרוזה שלו, ואף אחד לא הצליח טוב יותר להראות את מקומו של האדם בהיסטוריה.

הטרילוגיה האמריקנית שלו עוסקת בנושאים ספציפיים בהיסטוריה האמריקנית – מלחמת וייטנאם, ציד המכשפות של מקראת'י והדחת קלינטון. כל אחד מהספרים מדגיש לא רק את הנשמה של גיבוריו, אלא גם את הנשמה של האומה כולה.

ואולי הדרך הטובה ביותר לסכם את רות' היא זו: גם כאשר הוא מדויק לחלוטין בזמן ובמקום ועוסק באדם אחד ספציפי, במקום אחד ובזמן אחד, הוא תמיד מצליח למשוך ביחד איתו את לב הקורא.

ספר לשבת

ללא מילים - התרבות הישראלית בראי השפה מאת עמליה רוזנבלום וצבי טריגר (ערכה והוסיפה אחרית דבר: רונית מטלון, הוצאת דביר)

איך המציאו הישראלים את המילה "שרימפסים"?
מתי החליף ה"מארז" את ה"אריזה"?
על מה מלמד השיבוש "וידוי הריגה"?
איזה מין חופשה היא "חופשת לידה"?
מי נמצא ב"אלפיון העליון"?
בין מי למי מפריד "קו העוני"?
ולמה מנומס יותר להגיד "סיימתי" מאשר "גמרתי"?

ללא מילים: התרבות הישראלית בראי השפה מציע ניתוח מקורי, שנון ומעורר מחשבה, של כמאה מלים ומונחים בעברית העכשווית. בדיאלוג מפתיע ונועז מתחקים המחברים, עמליה רוזנבלום וצבי טריגר, אחר כמה מן התהליכים הפוליטיים והתרבותיים שמאחורי העברית שכולנו מדברים.

עמליה רוזנבלום, סופרת ומבקרת, זוכת פרס זאב לשנת תשס"ז, נולדה בניו יורק ב- 1974 וחיה בתל אביב. רומן הביכורים שלה "ונדמה שהכול אפשרי" ראה אור בהוצאת כתר, (2004), ואחריו התפרסם הרומן לבני הנעורים "עד קצה המושב" (כתר, 2006) שזכה לשבחי הביקורת. עמליה היא דוקטורנטית בפסיכולוגיה, וכותבת באופן קבוע בהארץ, ספרים ובטיים אאוט תל אביב.
ובעיתונים אחרים. הבלוג של עמליה רוזנבלום באתר "רשימות":
http://notes.co.il/amalia

צבי טריגר, יליד חולון 1972, הוא סופר ומשפטן. פירסם את הרומן "מקרה של אזעקת אמת" (חרגול, 2005), וסיפורים קצרים בכתב העת "מסמרים". צבי מלמד בבית הספר למשפטים של המכללה למינהל ובאוניברסיטת תל-אביב, ומפרסם ביקורות ספרים בהארץ, ספרים ובטיים אאוט תל אביב. הבלוג של צבי טריגר באתר "רשימות": http://www.notes.co.il/triger

מבוא
לקראת בלשנות תרבותית

כל מי שבילה חורף בניו יורק מכיר את מנהרות הרוח של מנהטן. את פונה לרחוב ראשי, אתה יוצא מתחנת הרכבת התחתית ופתאום אתם מוצאים את עצמכם מול קיר קפוא ובלתי נראה. הרוח מגיעה לעוצמה שאינה מאפשרת לך ללכת מולה. לא רואים את הקיר הזה, אבל הוא שם. ואין ברירה אלא ללכת בדרך אחרת. שנינו מכירים טוב את מנהרות הרוח של ניו יורק. אני, צביקה, למדתי משפטים באוניברסיטת ניו יורק ועבדתי כשנה במשרד עורכי דין מקומי. ואני, עמליה, חייתי בניו יורק יותר מעשר שנים ובמהלכן למדתי פילוסופיה, אנתרופולוגיה ופסיכולוגיה. כשחזרנו לישראל, כל אחד בנסיבות חייו שלו, קיבלה את פנינו מנהרת רוח מקומית. אלא שכאן לא מדובר בתופעה מטאורולוגית אלא בתופעה תרבותית־לשונית. בישראל שאליה חזרנו דיברו עברית, אבל לא היתה זו העברית שאנחנו דיברנו. הפער בין העברית שלנו לעברית העכשווית לא היה פער של סלנג. דווקא סלנג ניתן להדביק בקלות. הפער היה עמוק יותר וחמקמק יותר. פתאום היה נדמה שהחנויות מלאות "מארזים" ו"מותגים", שבממשלה הכול סובל מ"התנהלות" לקויה ומהיעדר "שקיפות". כך נולד הרעיון לכתוב יחד רשימות שמטרתן להבין באמצעות העברית החדשה את השינויים שעברה התרבות הישראלית בעשור האחרון.

בקבוצת התמיכה הטלפונית שקיימנו, ושכללה רק את שנינו, נושא העברית החדשה עלה על הפרק לבקרים. כל אחד תרם את התגליות שלו, התהיות שלה, התובנות. כל אחד שאב מן הספרים וההוגים שהשפיעו עליו. כך נרקם הספר הזה. במהלך העבודה עליו גילינו שגם ספרו רב ההשפעה של חוקר התרבות והספרות האנגלי, המרקסיסט, ריימונד ויליאמס, Keywords (מילות מפתח), עוסק במפגש דומה עם השפה. במבוא לספר, שראה אור לראשונה ב־1976, הוא כותב (התרגום שלנו):

"בשנת 1945, אחרי תום המלחמה עם גרמניה ויפן, שוחררתי מהצבא על מנת לחזור לקיימברידג'. הסמסטר האוניברסיטאי כבר התחיל, וקשרי חברות רבים כבר החלו להירקם. היה זה בכל מקרה משונה להגיע מחיל התותחנים לקיימברידג' קולג'. נעדרתי משם רק ארבע שנים וחצי, אבל בתנודות המלחמה איבדתי קשר עם כל חברי מהאוניברסיטה. ואז, אחרי ימים רבים ומשונים, פגשתי אדם שעבדתי איתו בחצי השנה הראשונה של המלחמה... גם הוא השתחרר מהצבא זה עתה. שוחחנו בהתלהבות, אבל לא על העבר. היינו יותר מדי טרודים בעולם החדש והמוזר שסביבנו. ואז אמרנו שנינו, למעשה בו בזמן: 'העובדה היא, שהם לא מדברים את אותה שפה.' (עמ' 11)"

הבחנותיו של ויליאמס שונות משלנו, שיטות המחקר שלו שונות, והתקופה, התרבות והחברה שבהן הוא עוסק שונות אף הן. אך משותפת לנו ולו התחושה שהשפה שחשבנו שאנחנו מכירים השתנתה. ודווקא משום שהיא השתנתה בדרכים עדינות, סמויות, ולא בהפיכה צבאית, המבט הטרי של מי שלא היה כאן יכול לאתר את ההבדלים בקלות גדולה יחסית.

כמו אדם שמשמין באטיות, כמו נערה חולת אנורקסיה שמרזה מיום ליום, העברית שמנה ("שיהיה לך יום קסום") וגם רזתה ("חבל על הזמן") והגיעה דרך שני הקצוות האלה לממדים מדאיגים. ברוב המקרים בחרנו שלא לשים את האצבע על נקודה אחת שבה התחולל השינוי, אלא לשרטט תהליך.
שרטוט התהליך של השינוי בעברית בין שנות התשעים לשנות האלפיים הוא בלשני. אך אין זו בלשנות קלאסית, כי אם ענף אחר, שאולי מתאים מכול לכנות אותו "בלשנות תרבותית". הבלשנות התרבותית שואבת לצרכיה מהבלשנות המסורתית וגם מן הבלשנות המודרנית. מן הבלשנות המסורתית היא לוקחת את חקר ההיסטוריה של השפה והתפתחותה לאורך זמן. מהבלשנות המודרנית היא לוקחת את ההתמקדות בניתוח שפה בנקודת זמן נתונה, מתוך חיפוש החוקיות הפנימית לה וגם מתוך התפיסה שהלשון היא מערכת חיה ומשתנה שרכיביה משפיעים זה על זה. אך בשונה משתיהן היא עושה זאת תוך כדי הקשבה מתמדת להשפעות התרבותיות הן על ההשתנות לאורך ההיסטוריה והן על החוקיות הפנימית.

בנוסף, הבלשנות התרבותית היא ריאקציונרית מעט, במובן זה: היא מפלסת לה דרך באמצעים דסקרפטיביים (תיאוריים), בניסיון להבין את הפוטנציאל האידיאולוגי הטמון במילים שהיא מתבוננת בהן. אך לאחר שדרך זו הובילה אותה לנקודת תצפית, היא אינה מהססת להיות פרסקריפטיבית ונורמטיבית, כלומר: להגדיר נורמות לשימוש בשפה. וכפי שמתברר עד מהרה בקריאת הספר, נורמות אלה הפוכות כמעט תמיד לנורמות המשתמעות מהשימוש המקובל בשפה. "כּוּס" היא מילה עדיפה בעינינו על "למטה", וכמותה גם "הומו" על "הומוסקסואל". ו"ערבי" בוודאי מועדפת על "בן מיעוטים".

שלוש דוגמאות אלה די בהן כדי להבהיר מדוע ניתוח בלשני מסורתי, כלומר כזה שאינו בינתחומי ואינו משתמש בידע של ענפים כמו סוציולוגיה וביקורת התרבות לצורך התבוננות מבעד לרכיבים הלשוניים הבסיסיים, לא היה מספק את הסקרנות שלנו. ניתוח בלשני שכזה אינו יכול להסביר את הביטוי המוזר "לידה טבעית", כי לא די להבין מהי הגדרתה של "לידה" ומה הכוונה ב"טבעי" בשביל להבין את הביטוי. "לידה טבעית" אינו מושג שמבינים אותו אחרי שמבינים את שני אלה. אם כבר, ניתן לטעון את ההפך: הבנה מילולית של המושגים או המילים מקשה עלינו את הבנת המשמעות התרבותית שלהן. הבנה מילונית של המילים אינה מסבירה את הקשר שלהן לבני אדם ממשיים, שאותם מנסה השפה למשטר.
מושג כמו "בני מיעוטים" הוא כלי נשק בשימוש בני אדם: שוטרים מפעילים אותו על אזרחים, לדוגמה. אזרחים משתמשים בו מול עצמם. באופן דומה, "הומוסקסואל מוצהר" אינו מושג מופשט שמתקיים בוואקום. אם אדם בוחר להשתמש בו כדי להגדיר את עצמו, או יודע שכך הסביבה מגדירה אותו, המושג הזה הופך לאחת ההשתקפויות המרכזיות שבאמצעותן הוא יכול לראות את עצמו. קצת כמו שאנחנו עוצרים מול חלון ראווה לבחון את בבואתנו, כך גם המילים שאנשים אחרים בוחרים בשביל לתאר אותנו משקפות לנו דימוי של עצמנו, שאנחנו צריכים להתמודד איתו.

לכן יש חשיבות להבנת המושג "הומוסקסואל" והבנת המושג "מוצהר" כדי להסיק מהם מהו "הומוסקסואל מוצהר", אך יש צורך ללכת צעד אחד מעבר לשאלה מהי המשמעות המילונית של "מוצהר" ולשאול: מתי אנחנו משתמשים במושג "מוצהר", על אילו דברים אנחנו מבקשים שהזולת יצהיר ולאיזה צורך, ומה משתמע מכך לגבי האופן שבו אנחנו מתייחסים להומוסקסוא�