יום ראשון 11 מאי 2008
אתגר קרת ברדיו WNYC
אתגר קרת מתראיין בתחנת הרדיו האמריקנית הפופולרית WNYC לרגל צאת אסופת 46 מסיפוריו המוקדמים בשם The Girl in the Fridge (בהוצאת פארר-שטראוס וגירו). אתגר התארח בתכניתו של ליאונרד לופייט ושוחח בין היתר על קשיי התרגום של ספריו מעברית לאנגלית, על סגנון כתיבתו, על משפחתו וההבדלים בין אחיו, פעיל שמאל קיצוני ומתומכי הלגליזציה של שימוש במריחואנה, ובין אחותו החוזרת בתשובה המתגוררת בהתנחלות, על הסיפור שמאחורי שם האסופה החדשה ועל הזהות הישראלית.
האזינו כאן לראיון המרתק.
ביקורת מצוינת על הספר ניתן לקרוא כאן.
| לינק ישיר | רוצה להגיב? תגובות 0 | TrackBack (0)
פסטיבל ספרותי ראשון ברשות הפלסטינית
בזמן שיחל היום בירושלים פסטיבל הסופרים הבינלאומי, יינעל בעיר פסטיבל הסופרים הבינלאומי הראשון מסוגו ברשות הפלסטינית. בפסטיבל, שנערך בארבע ערים (רמאללה, ירושלים, ג'נין ובית לחם) השתתפו שבעה עשר סופרים אירים, בריטים, אמריקנים, הודים וערבים, ביניהם אסתר פרויד, פאנקג' מישרה, דיוויד האר, ג'מאל מחג'וב, סוהיר חאמד, חנאן אל-שייח ורג'א שחאדה (זוכה פרס אורוול היוקרתי לכתיבה פוליטית).
בראיון לגרדיין אמרה אחדף סואיף, סופרת בריטית-מצרית וממארגנות הפסטיבל, כי הוזמנו אליו "סופרים שאנו מחבבים באמת, וגם כאלה שהביעו דאגה כללית כלפי העולם." סואיף התייחסה להיעדר נציגות ישראלית בפסטיבל ואמרה כי היא מתנגדת לכך שבכל פעם שמדובר בפלסטין יש להזמין ישראלי או להיפך. "איננו תאומים," היא פסקה. לדבריה, הפסטיבל, אשר נתמך בידי המועצה הבריטית, "אונסקו" וגופי צדקה שונים, עשוי להפוך למאורע שנתי קבוע. כמו כן, היא הביעה את תקוותה כי הפסטיבל יעודד מוציאים לאור לתרגם את יצירות הסופרים המשתתפים בו לערבית ולאנגלית.
במסגרת הפסטיבל, שכותרתו היא "כח התרבות אל מול תרבות הכח" (בהשראת ציטוט של אדוארד סעיד), קיימו הסופרים האורחים סדנאות משותפות עם סופרים פלסטינים. באירוע הסיום היום יושמעו קטעי נגינה ויוקראו קטעי קריאה מפיהם של כל הסופרים שהשתתפו בפסטיבל.
הכניסה חופשית.
| לינק ישיר | רוצה להגיב? תגובות 0 | TrackBack (0)
בקריאה שלישית
אלה מביניכם שמעדיפים לקבל חוות דעת שנייה ואף שלישית מקוראיו של ספר חדש או ש"סתם" חושדים במבקרי הספרות המקצועיים ומעדיפים להסתמך על שיפוטם של קוראים "רגילים", ימצאו עניין בתחרות ביקורות הספרים שנערכה בין גולשי קהילת הספרים של TheMarker Café.
בתחרות זו התבקשו הגולשים להביע את דעתם על ספרה החדש של יוכי ברנדס "מלכים ג'" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן). חבר שופטים בחר את שלוש הביקורות הטובות ביותר, והן פורסמו בקהילת הספרים של המגזין וכן במוסף הספרים של "הארץ".
| לינק ישיר | רוצה להגיב? תגובות 0 | TrackBack (0)
יום שישי 9 מאי 2008
ספר לשבת
הזדמנות למשהו טוב מאת מיכל שלו (הוצאת זמורה-ביתן)
הסופרת גבי עלואן רגילה לרקום סיפורים מחוטי חייהם של אנשים אחרים, אבל כשהיא מאבדת את בעלה, היא מוצאת את הסיפור שלה.
גבי, אישה רגישה וכנה, מתמודדת עם כאבה ועם זיכרון האהבה המיוחדת שהיתה מנת חלקה. מפגשיה עם פרינס, עובד זר שאימת הגירוש מרחפת מעליו, עם יהלי, חבר ילדות שחוזר לחייה, ועם שרה, קשישה צופנת סוד, מלמדים אותה כיצד להילחם על זכותה לאושר ולהשיב לעצמה את השליטה בחייה. בעזרת משפחתה וחבריה היא מגלה הזדמנות שנייה לאהבה ואת הכוח להתחיל מחדש.
הזדמנות למשהו טוב מתווה מעגלי חיים הולכים ומתרחבים, המשתרעים ממחוזות הילדות הרחוקים עד ההווה, מרביצה על חופי הזהב של סיני לפני הפינוי ועד לריצות בפארק הירקון, מיופייה של השגרה ועד לקסמו של השינוי.
הזדמנות למשהו טוב הוא רומן עכשווי ומלא חיים מאת מיכל שלו, מחברת רבי המכר רחמים, מאה חורפים, שבועת רחל ומלאכי עליון.
לפניכם שני פרקים ראשונים מהספר. קריאה נעימה!
"תשעים ושש, מלא בבקשה."
"אשראי או מזומן?"
"אשראי. אני תכף חוזרת," אמרה למתדלק. "אני רק קופצת ממול לקנות מים."
"בבקשה, גברת."
כשחצתה את תחנת הדלק לכיוון מכונת בקבוקי שתייה וחטיפים שניצבה בפתח מסעדה, עצר לידה טנדר ומתוכו יצאו שני גברים. היא חיטטה בארנקה כדי למצוא כמה שקלים, אך קולותיהם הרמים הסבו את תשומת לבה.
"משטרת ההגירה. יש לנו צו חיפוש!" הם לא לבשו מדים, אך נופפו בתגים שלהם מול פרצופו הכעוס של בעל המסעדה, שצץ בפתח. "אתה מר סנדרו פירוֹשְקָה?" השוטר עיין שוב בדף שבידו, "מסעדת 'המשפחה'?"
"תראה לי את הצו," התווכח פירושקה וחטף את הנייר מידי השוטר. הוא שלף מכיס חולצתו משקפי קריאה והרכיב אותם כדי לרפרף במהירות על הכתוב. "אני לא מעסיק אף אחד לא חוקי," החזיר את הצו לשוטר. "מי אמר לכם שיש כאן עובדים זרים? יש לי רק עובד זר אחד ברישיון."
"יש לנו הוראות, אדון פירושקה. אנחנו רק עושים את העבודה שלנו." כמה מהמתדלקים התקרבו לשמוע את הוויכוח, יוצרים לידה חומה קטנה וסקרנית.
"אנחנו יכולים להיכנס?"
פירושקה נכנע בזעף, "תעשו מה שאתם רוצים."
היא התעכבה כדי לראות מה יקרה. היא קיוותה בכל לבה שפירושקה דובר אמת, כיוון שהיתה לצד העובדים הזרים ונגד השוטרים, למרות שהם 'רק עשו את העבודה שלהם'. בסופו של דבר כלום לא קרה. השוטרים יצאו מהמסעדה בידיים ריקות.
"אמרתי לכם!" קרא אחריהם פירושקה בניצחון. "הגעתם למקום הלא נכון." כשהשניים כבר היו בתוך המכונית והחלו לנסוע הוסיף, "ותגידו למלשינים שלכם שילכו להזדיין."
עובדי התחנה הינהנו בהסכמה והתפזרו לעמדותיהם, והיא הלכה לוולוו סטיישן שלה, שחבריה קראו לו בבדיחות דעת, 'אוטו של מתנחלים', ורק כעבור כמה דקות נסיעה נזכרה שהשאירה את בקבוק המים במכונה למרות ששילשלה את המטבעות ולחצה על הכפתור.
בצומת הבקו"ם המשיכה ישר במקום לפנות שמאלה כפי שהיתה רגילה בימי שישי כשהיתה באה לאכול ארוחת ערב עם הוריה. באותם ימים, כביש צר ומשובש חצה לשניים את השדה הענקי. באמצע החלק הצפוני עמד לבדו עץ חרוב חסון רחב צמרת, וכולם קראו לו 'העץ הבודד'. לחלק שמדרום לכביש קראו בפשטות 'השדה'. יותר מעשרים שנה חלפו מאז נהגה בכביש הזה. עיניה חיפשו לשווא את התורמוסים. בסוף חודש מרס, כשהחלו הימים להתארך, בקעו השרביטים הזקופים והתכסו בפרחים סגולים-ורודים שקישטו את השדות המנומנמים עדיין משנת החורף. הנוף השתנה ללא הכר. היא לא נהגה להתרפק על העבר, אולם עכשיו נצבט לבה. העץ הבודד נכרת ובמקומו נבנתה שכונה. גם בשדה יצקו יסודות לבתים רבי-קומות ואחריהם ניצבת מכללה חדשה. כשהיו ילדים לא פגם מבנה אחד ביופיים של המרחבים. בנובמבר הפריחו ברוח את שערות הסבא הלבנות של שן הארי. בקיץ, תחת שמש יוקדת, פילסו דרך בין שיחים מאובקים וקוצניים ששרטו את העור החשוף, והעיניים, הנחיריים והפה התמלאו אבק וחול. בחורף הפכה האדמה בוצית, ונחלים, ערוצים וביצות טובעניות התהוו בה. השדה היה מוכר כמו בית, אבל תמיד הצליח להשתנות ולהפתיע. פעם ראו נחש שנעלם במהירות בתוך סבך הצמחייה, ולפעמים פרחו החצבים מוקדם מעונתם ופריחתם הלבנה קידמה את פניהם במפתיע בחלקה צפונית. ילדותם היתה אפופה חיפושיות, פרפרים, לטאות וזיקיות - דרקונים צבעוניים. השדה היה שלהם ושלהם בלבד, ואיש חוץ מילדי השכונה לא עבר שם ולא הפריע להם.
היא חלפה על פני בניין הדואר, שלא השתנה כלל, אך הבתים מעברו השני של הכביש נראו מוכרים ושונים גם יחד. בניין אחד צר, ארוך ומוזנח, ולו שלוש כניסות, בדיוק כפי שזכרה, קוצים צומחים ליד שביל מתפתל של מרצפות שבורות. שתי קשישות בחלוקים ובמטפחות שיער יושבות בפתח אחת הכניסות. כמו פעם. אבל הבניין שלידו שינה את פניו. צבוע לבן וורוד, גינות מטופחות נמתחות לפני כל חדר מדרגות, ואת הכניסות מסתירות דלתות זכוכית. אחריו ראתה עוד בניין מוזנח, ואז שוב אחד משופץ. כשעברה את הגדר של חטיבת הביניים כבר לא זיהתה דבר. במקום המרכז המסחרי עם הגג השטוח והחנויות השכונתיות, במקום הרחבה המרובעת הגדולה שבה התקיימה בכל שנה מסיבת יום העצמאות, צמח מגדל זכוכית ופלדה - קניון. מיד חשבה על דוכן הפלאפל והשווארמה שהיה ואיננו.
כשהיתה ילדה היה שם רק בעל הבית, ששמו היה עקיבא, וכשהיתה לנערה כבר עבדו איתו אשתו ושלושת בניו, שלאחד מהם, זכרה, קראו בר כוכבא. בשלב כלשהו התחילה לאכול שם פעמיים בשבוע, ולפעמים שלוש. בדרך כלל אכלה מנה, אבל לעתים קרובות מנה וחצי, אפילו שתיים. כשהתגייסה כבר שקלה שבעה קילו יותר. בטירונות היא אכלה הרבה לחם ומרגרינה, ואחרי קורס מדריכי נוער הציבו אותה במחנה גדנ"ע, ארבעים קילומטרים מצפון לאילת. מכיוון שהיתה אומללה, בכל ערב, אחרי הפעילות, קנתה בשק"ם שלושה אגוזי ושני בקבוקי קוקה-קולה - אז עוד לא היה דיאט קולה - וחיסלה אותם תוך כדי קריאת ספרוני רומן רומנטי זולים בהוצאת מ. מזרחי שקנתה בחנויות ספרים משומשים באלנבי והחביאה תחת הכרית בחדר בבסיס. היא לא אהבה מתוקים מטבעה, אבל השילוב של אגוזי, קולה וסיפורי האהבה המסוכרים סיפק לה אושר קטן למשך שעה או שעתיים. כעבור שלושה חודשים נשברה וביקשה העברה. בקשתה נענתה, והיא הוצבה בפיקוד הגדנ"ע במחנה הצבאי בבית לִיד ובכל יום יצאה הביתה. היא חזרה לאכול בדוכן הפלאפל והשווארמה במרכז המסחרי. חצאית החאקי התפקעה עליה, והיא שיחררה את החגורה הצבאית עד הקצה והרימה אותה מעל הבטן כדי לרכוס אותה. מכיוון שהיתה גבוהה ונאה ומשום שכילדה היתה רזה, גם עכשיו לא חשבה שהיא שמנה, ולמרות שאמא שלה הסתכלה בה בעין ביקורתית ואמרה: "לא יזיק לך להוריד כמה קילו," היא המשיכה לאכול שתי מנות שווארמה בזו אחר זו, ולפעמים מנת שווארמה ואחריה מנת פלאפל.
זמן לא רב לפני תום השירות הצבאי היא החליטה בפעם הראשונה בחייה לעשות דיאטה. אחד הרס"רים בבסיס, שבקושי הכיר אותה, ובעצמו נראה כמו פיל - ובאמת כולם, מאחורי גבו, קראו לו 'הפיל הלבן' - בירך אותה בלבביות ב'מזל טוב'. היא שאלה: "על מה?" והוא אמר: "את בהיריון, לא?" דבריו נאמרו בארשת כה חביבה ובקולו אף לא שמץ של רשעות, עד שלא היתה לה ברֵרה אלא להאמין שהוא מדבר בתום לב. היא אמרה: "אה, כן. תודה." והוא, לפני שחלף על פניה והמשיך ללכת בשביל, הוסיף: "תשמרי על עצמך." באותו ערב ירדה מהטרמפ שלה במרכז המסחרי, אבל כשהגיעה לדוכן השווארמה גרם לה זיכרון דבריו להסס, וההיסוס הפך לנחישות. היא פנתה לאחור והלכה רעבה הביתה.
היום יש לה ילדה בת עשר, שבעת ובעונה אחת דומה לה מאוד ולא דומה לה בכלל. "הם קוראים לי שמנה," אומרת לה נֹעה. "הם קוראים לי גוש שומן ואומרים שכל הזמן אני רק אוכלת." היא מסתכלת על ילדתה ולבה יוצא אליה, כמֵהַ לגונן עליה מפני עלבונות העולם. "את לא שמנה בכלל," היא אומרת. "אני גם לא רזה," משיבה נעה. היא שוב מנסה, "את נראית נהדר." אך נעה לא נראית משוכנעת. וכשאחת האימהות בכיתה מתקשרת אליה לספר לה בדרמטיות שנעה, בעיצומו של ריב גדול - אחד מהריבים הבלתי פוסקים בין הבנות בכיתה - קראה לבת שלה זונה, היא חוקרת את נעה כדי להבין מאיפה צצה המילה הזאת, ולבסוף נעה אומרת: "רע לי בכיתה כי החברות הכי טובות שלי, במיוחד הן, לא מפסיקות להציק לי ולחבר שירים על זה שיש לי בטן גדולה." היא מעמידה פנים שלא אכפת לה, לפעמים אפילו צוחקת על עצמה איתן, אבל ההשפלה והכאב מצטברים בפְנים ואחר כך היא פורקת את הכעס על הילדות הלא נכונות. "הן כולן מדברות ככה," אומרת נעה בדמעות, "רק שאני לא מספרת כלום כי אני לא מלשנית, והן מיד רצות לאמא שלהן. כולן בכיתה רעות," היא בוכה, "יותר רעות ממני. אני אולי קיללתי, אבל בלב אני טובה, והן עושות את עצמן טובות וחמודות, אבל בלב הן רעות." גבי לא יודעת מה לומר. אילו רק היה רוני איתה, הכול היה אחרת. היתה לו דרך להפוך את הדברים לפשוטים. הוא עבד קשה, יצא מוקדם בבוקר וחזר בשעות המאוחרות של הערב. בשנתיים שעבד כטייס באל-על שהה ימים שלמים מחוץ לבית, אבל הם מצאו זמן לדבר. היא סיפרה לו כל מה שקרה במשך היום איתה ועם הילדים, ותמיד היה לו משהו טוב לומר שעשה את הכול קל יותר עבורה. היא כל כך בודדה בלעדיו. החברות הגרושות שלה נרשמות לאתרי שידוכים באינטרנט, אבל היא נרתעת בגלל החשיפה שזכתה לה, ונבעתת למחשבה שכולם יתבוננו בתמונתה ויקראו עליה וידעו שהיא מחפשת בן זוג.
2
היא חנתה בחניון של הקניון ועלתה לקומה השנייה, לאולם של מכללת הגמלאים שאליה הוזמנה לשתי הרצאות - זו הראשונה, והשנייה בעוד חודשיים בזמן שבוע הספר. יותר ממאה איש היו שם, והיא התיישבה מולם, על הבמה. אישה ניגשה אליה. היא זיהתה אותה, זו אמא של ענבל, רק שלרגע שכחה את שמה. "ראיתי את ענבל לפני כמה שבועות," אמרה לה. "הלכתי איתה ועם נורית לסרט."
"היא סיפרה לי. טוב שאתן בקשר. היא צריכה הרבה תמיכה עכשיו, עם כל מה שקרה."
"אני מתארת לעצמי." גבי נזכרה ששמה בלה.
"אולי יש לך מישהו להכיר לה?" שאלה בלה, וזיק של תקווה בקולה. "את בטח מכירה המון אנשים."
"אני אחשוב," הבטיחה.
גבי התקרבה למיקרופון כדי להתחיל בהרצאה. עדיין הפליא אותה שאנשים מוכנים לשלם כסף כדי לשמוע אותה. בצעירותה תמיד היתה לה הרגשה שהיא לא משהו. בסדר, לא מעבר לזה. לא מזהירה בשום תחום. בלימודים ובספורט היתה בינונית. היא היתה מקובלת, אבל לא מהבנות המנהיגות שהשפיעו על אחרות. מדי פעם בפעם פיתחה קשר עם ילדה מחוץ למעגל הקרוב של החברות, אבל בסופו של דבר חזרה והתכנסה בחיקן של אותן ארבע. איש מהמורים שלה, מהחברים שלה, ממשפחתה, לא הכיר בכישרון המיוחד שלה, שרק אחרי שלושים שנה הביא לה תועלת. בכל אותו זמן שגדלה בשכונה, שירתה בצבא ולמדה משפטים באוניברסיטה, דמיון לא נחשב למשהו שיקדם אותך בחיים.
הקהל מביט בה בציפייה. היא מיומנת, ודיבורה קולח. היא יודעת בדיוק מתי הם יחייכו, מתי יפרצו בצחוק, מתי ירצינו פניהם ומתי תקבל הנהון הזדהות מהראשים שלפניה. לפעמים, כדי לא לשעמם את עצמה, היא מגלה דברים חדשים, חולקת איתם שברירים מחייה. היא אוהבת לדבר על עצמה, על ספריה, מרשה לעצמה להתבשם מאהבת הקהל. אינספור מפגשים כאלה מאחוריה, והיא מדברת מהלב. היא מרגישה שהם באמת צמאים לדעת עליה ועל הספרים שהיא כותבת. ספרה הראשון, היא מספרת, נכתב בהשראת רוני בעלה - סיפור אהבה בין טייס אף-16 לעולה חדשה מרוסיה על רקע הווי טייסת קרב. באותה עת עבדה ברשות ניירות ערך כעורכת דין ולקחה חופשה ללא תשלום כדי לכתוב אותו. כשיצא הספר לחנויות, במשך שבועות לא נמכר ולו עותק אחד. היא נהגה לעמוד בפתח חנויות הספרים, מציצה בהיחבא לראות אם הערמה של שלושת הספרים שלה קָטנה, ומתאכזבת בכל פעם מחדש. לאחר חודש ימים קיבלה הודעה משמחת - בירושלים נמכרו עשרה עותקים, והיא התרגשה. בכל זאת, חשבה, משהו זז במכירות. עד שגילתה שסבא שלה בן השמונים ושמונה הוא שקנה עשרה ספרים, ולא בחנות אחת. הוא טרח וביקר בעשר חנויות שונות ברחבי העיר, ובכל אחת מהן הכריז בקול רם, שמשך את תשומת לבם של כל הקונים, ששמע על ספר ביכורים מרתק מאת סופרת מבטיחה, ספר שמקפל בתוכו אהבה וציונות - ולא נרתע כלל מהמוכרים, שהביטו בתמיהה בזקן הקטן הכפוף על מקלו ולראשו כובע אלגנטי בסגנון שנות החמישים, העומד ומהלל בהתלהבות את היצירה החדשה. בסופו של דבר, לאחר חודשיים, אירגנה עבורה אשת יחסי הציבור של הוצאת הספרים ריאיון במוסף יום שישי של עיתון יומי גדול. הכתבת שהגיעה לביתה היתה בתחילת שנות העשרים שלה, ובמשך ארבע שעות דיברה איתה גבי על שכול הורים את בניהם, שהיה מוטיב מרכזי בספר, על חברות בין גברים, על מה גורם לטייסים, ולחיילים בכלל, להיות מוכנים להקריב את חייהם עבור המדינה. היא דיברה על יחסים בין גברים לנשים, על פמיניזם ועל זוגיות, וכשהכתבת עזבה היתה לה הרגשה שהריאיון היה מוצלח. ביום פרסום הכתבה השכימה קום, ירדה לקיוסק הקרוב לביתה ולאחר שקנתה את העיתון התיישבה על ספסל ופתחה אותו. ככל שהוסיפה לקרוא חשכו עיניה. מכל המילים היפות, מרוח הספר, מהאישיות שלה, לא נותר דבר. הכותרת היתה: 'מה עושים הטייסים בין הסדינים', והכתבה כולה עסקה בסצנת הסקס בין הגיבורים ובלגלוג על הסופרת ויומרותיה. גבי חזרה הביתה דומעת והתקשרה להוריה להזהירם מפני הכתבה ולבקשם שידאגו שלא תגיע לידיו של סבא בירושלים, שאמנם לא קרא עיתונים ישראליים אך ידע לקרוא ולכתוב בעברית ועלול היה להיתקל בכתבה, וכמובן לא לידיה של סבתא רבקה בתל אביב, שאהבה לקרוא עיתונים ובמיוחד את זה שבו התפרסם הריאיון. גבי היתה בטוחה שהכתבה חרצה את גורלו של הספר, אך בשבוע שלאחר מכן נכנס הספר למקום הרביעי ברשימת רבי המכר של המוסף הספרותי המוביל בארץ. כולם רצו לדעת מה כתבה הסופרת המתיימרת ומה עושים הטייסים בין הסדינים.
שעה לאחר מכן היא מסיימת את ההרצאה. כולם מבקשים לדעת מה עם הספר הבא, והיא עונה תשובה לא מחייבת. לאמיתו של דבר היא לא מצליחה לכתוב. כבר זמן-מה היא נתונה במין דיכאון שקט. כלפי חוץ היא מתפקדת כרגיל, אבל בפנים היא חשה מרוקנת, חסרת כוח. אנשים יאמרו שזה מובן, הרי עברה שבר, אבל היא יודעת שזה לא רק בגלל רוני. גם כשהיו יחד היו לה נפילות, רגעי שפל, שבועות של שיתוק וקיפאון. היא אמרה לעצמה שהיא נולדה עם שני צדדים, כמו יִין ויאנג. צד מואר וצד אפל, לבן ושחור. היטלטלה בין מעלה למטה, עצבות לשמחה, פסימיות לאופטימיות. לפעמים הרגישה שהכול הולך בקלות, שהיא מיוחדת, זכאית, בת מזל, ולפעמים הרגישה שהיא עומדת מול קיר גבוה שאי אפשר לעבור אותו, והיא מתוסכלת ורוצה לצרוח, אבל שותקת. היא כתבה ארבעה ספרים מצליחים, ועדיין פוחדת מפני נפילה, מאותו רגע איום שבו לא תצליח לבטא את עצמה. אבל היא בת ארבעים וארבע, וכבר למדה לקבל את מצבי הרוח, מחכה שהרוח הרעה תחלוף, ואחרת, טובה יותר, תישא אותה איתה.
| לינק ישיר | רוצה להגיב? תגובות 0 | TrackBack (0)
יום רביעי 7 מאי 2008
ברלין כגיבורת הספר
פיליפ קר, סיגליות מרס, מאנגלית:
סיגליות מרס - ביקורת יעל מאורר - מעריב 2.5.08
העיר בשחור
מתחת לסיפור הבלשי השגרתי מתגלה ב"סיגליות מרס" סיפור מורכב הרבה יותר, של עיר שהפכה מפלצתית. ברלין הנאצית
יעל מאורר
מרדכי ברקאי, כנרת/זמורה ביתן, 271 עמ'
ברלין, 1936, והבלש הפרטי ברנהרד גונתר, זאב בודד ציני וחד לשון, שמתחת לחזותו המחוספסת מסתתר לב רך, מקבל משימה ששכרה הרבה בצדה. התעשיין העשיר זיקס מטיל עליו את חקירת הרצח הכפול של בתו גרטה וחתנו פאול, ואת חקירת היעלמות יהלומי המשפחה מהכספת. גונתר, כברלינאי ממוצע, אינו מתלהב מהשלטון הנאצי אך גם לא מתנגד אקטיבי למשטר. אותה משימה משתלמת היא שתחשוף בפניו את מה שעד כה נמנע מלראות. את פינותיה האפלות ביותר של העיר ואת פרצופה האמיתי של גרמניה החדשה.
ומי נקרים בדרכו של גונתר בזמן החקירה? שוטרים, פושעים קטנים, מוכרי תכשיטים ואנשי גסטאפו, ואפילו הרמן גרינג, בכבודו ובעצמו. לא נפקדת גם דמותה של הפאם פאטאל הבלונדינית שאף פילם נואר אינו שלם בלעדיה. כאן זו אילזה רודל, כוכב קולנוע ורעייתו של זיקס, המיודדת עם גבלס ומפתה את גונתר למיטתה ואז מנסה לחסלו.
העלילה הבלשית של "סיגליות מרס" שגרתית למדי וכך גם פתרון התעלומה. הייחוד של הספר, הראשון בטרילוגיה בשם "ברלין נואר" (והראשון ממנה שתורגם לעברית), נמצא דווקא בבחירה של פיליפ קר למקם את גיבורו בזמן ובמקום היסטוריים הרי משמעות ובהתכתבות שלו עם המסורת הספרותית של הבלש העירוני. כך, למשל, הוא שם בפני הרמן גרינג את המשפט: "תמיד רציתי לפגוש בלש פרטי אמיתי (...) תגיד לי, קראת פעם משהו מסיפורי הבלשים של דשיאל האמט? הוא אמריקאי אבל אני חושב שהוא נפלא". קצין הגסטאפו שלידיו נופל גונתר מעיד על עצמו שהוא אוהב סיפורי בלשים ואז מזהיר את גונתר לבל יבלבל בין "ספרות" ל"מציאות": "היכולת לדבר כמו המקבילים הספרותיים שלך זה דבר אחד, הר גונתר (...) להיות כזה הוא דבר שונה לגמרי". קר מספק הומאז' למסורת הספרותית שאותה הוא ממשיך, אך גם מתייחס אליה באופן אירוני ומסב את תשומת לב הקוראים לבחירה הייחודית שלו בברלין כמקום ההתרחשות.
ברלין היא למעשה גיבורת הספר לא פחות מגונתר. הבלש מהרהר בשינוי שחל בעירו האהובה מתקופת ויימאר העליזה ועד ימי הנאצים העגומים. הוא מדמה את ברלין ל"בית גדול ורדוף רוחות עם פינות אפלות" ול"עליית גג מלאה רוחות רפאים משתוללות שמשליכות ספרים, טורקות דלתות, מנפצות שמשות, צועקות בלילות, ובאופן כללי מהלכות אימים על הבעלים עד כדי כך שבזמנים מסוימים הם היו מוכנים למכור את הדירות ולעקור ממנה". הדימויים האלה מציירים תמונה מצמררת של התהליך שעוברת העיר בהפיכתה מ"בית" ל"בית אימים". דיירי הבית הזה בוחרים להתעלם ממה שקורה סביבם ולהעמיד פנים שהכל כשורה, אך בסופו של דבר המציאות טופחת על פניהם, כמו גם על פניו של גונתר. אין פרחים ב"סיגליות מרס". הסיגליות אינן אלא כינוי גנאי ציורי לאופורטוניסטים שמיהרו להצטרף למפלגה הנאצית עם עלייתה לשלטון.
בסוף הספר אומר גונתר: "הורגלתי לחיות בעולם שניתק מצידו, כאילו נפגע מרעידת אדמה אדירה". הדימוי הזה מהדהד אחרי סיום הקריאה במה שהוא לא עוד רומן מתח שגרתי.
| לינק ישיר | רוצה להגיב? תגובות 0 | TrackBack (0)
"סגולות אסתטיות": על אפלפלד במעריב
והזעם עוד לא נדם - ביקורת של אריק גלסנר - מעריב 2.5.08
מיהו יהודי
"והזעם עוד לא נדם" מנסח עמדה פילוסופית-היסטורית חריגה בספרות הישראלית. הפעם אהרן אפלפלד מצטיין
אריק גלסנר
אהרן אפלפלד, והזעם עוד לא נדם, כנרת/זמורה ביתן, 237 עמ'
רומן מרשים. בכתיבה משורגת שרירים, נטולת שומנים, מספר אהרן אפלפלד את סיפורו של ברונו. ברונו, המספר בעצמו את סיפורו, נולד בשנות השלושים בעיירה על גבול רומניה-הונגריה להורים קומוניסטים. בגיל צעיר הפך לנכה, קטוע זרוע, נכות שהוא מעניק לה משמעות, כעדות לייחודו, לייעודו. במלחמת העולם השנייה הוא נכלא בגטו, אחר כך במחנה השמדה, אחר כך ברח אל היערות. בסיום המלחמה הקים ברחבי אירופה אימפריה מסחרית, אך תכליתה אינה הבצע אלא שיקומם הרוחני של הפליטים היהודים. ברונו סבור שחזרה לחיים רגילים, חיי גוף פשוטים, אחרי המלחמה, היא בגידה בייעוד היהודי, שהמלחמה רק הדגישה את מציאותו.
"והזעם עוד לא נדם" מנסח עמדה פילוסופית-היסטורית חריגה בחלל הרעיוני של הספרות הישראלית. אפלפלד, דרך גיבורו, מבטא כאן, ולא בפעם הראשונה, עמדה הרואה בקיום היהודי קיום בעל ייעוד ושליחות. כפי שהנכות של ברונו היא עדות לייחודו ("אתה ילד מיוחד, ועל כן יש לך יד מיוחדת"), כך גם היהודים הם נכי העולם, הסובלים על שום נכותם, אולם תפקידם, בדיוק משום עליבותם, להזכיר לעולם שלא הכל בעולמנו חומר וגשמיות. כך מורה לברונו הצעיר מורהו הנערץ בבית הספר, הנזיר פטר: "היהודים לבדם ניצבו בהר סיני, ורק בהם משוקעים הקולות והברקים של הדיבור האלוהי. הם, לדאבון לבנו, שכחו זאת, אבל המקרא לא שכח, ובכל זאת אסור לזלזל בעדים מתכחשים אלה. הם עתידים באחד הימים להיזכר מיהם ולהיות מה שנועדו להיות".
העמדה ההיסטוריוסופית היוצאת-דופן זו, שהיא היפוכה ומקבילתה כאחת של התפיסה הנוצרית, על היהודים כעדים נצחיים למה שייעשה לאנשים שלא יקבלו את ישו, שהיא גם היפוכה של העמדה של א.ב. יהושע על כך שהקיום הישראלי צריך לחתור ל"נורמליות" – העמדה הזו מקבלת כאן פיתוח ועידון שמצילים אותה מהמגלומניה והפְּרָכוֹת שאורבות לה. ראשית, אין כאן חלילה תפיסה גזענית. הקיום האצילי והרוחני שברונו מנסה לקומם ולכונן לפליטים מבין הריסות המלחמה הוא אופציה, פוטנציאל, שפעמים רבות אינם מוגשמים (למשל, בביתו שלו, שבו ברונו מגדל ילד גס וחומרני, שלועג לחזונות הרוחניים של אביו ומבקש לעצמו ממון ותענוגות). שנית, הייעוד הרוחני הפוטנציאלי כרוך בחולשה (כמו הגדם של ברונו), ואם הוא אינו מתממש נותרים נושאי הייעוד נחותים מעמיתיהם בני האדם, לא אנינים מהם (לעתים, ואפלפלד ער לכך ברומן, הרוחניות עצמה גם היא מתגלה כנכות: מזויפות, רודנית). שלישית, תפיסת הייעוד היהודי, שהוגים יהודים כמו מבקר הספרות הדגול ג'ורג' סטיינר מפרשים אותה פירוש אנטי ציוני (ושחלק מיליטנטי בציונות אכן ניסה להילחם בה וראה בה פסיכוזה לאומית), מורכבת יותר אצל אפלפלד. נדמה שאצלו תפיסת הייעוד הזו אינה כופרת בצורך הלגיטימי במדינה יהודית, על אף הכאב בלראות אותה הופכת למדינה רגילה שברגילות, "ככל העמים". רביעית, תפיסת הייעוד היהודי אינה דתית במשמעות החמורה של המילה "דת", אלא מהפכנית-רוחנית ומתוחכמת; ברונו אף סבור שהגשמת הייעוד הרוחני יכולה להתבטא בפעילות מסחרית-יזמית בעלת חזון!
הרומן של אפלפלד, בעיסוקו בגורל ובייעוד היהודי, משקף בצלילות זרמי מעמקים הסואנים בתחתית הישראליות. למשל, התחושה הקשה של חזרת הגורל היהודי חסר המנוח, שעוררו האינתיפאדה השנייה ומלחמת לבנון השנייה. מאלפת גם החזרה, בוורסטיליות, לדמות "הצדיק החילוני" בספרות הישראלית, אחרי עשורים ארוכים שדמות זו נעדרה ממנה (ברונו וחבריו הם סוג של צדיק חילוני, מאלה שאלבר קאמי וברנר היו גדולי מתאריו, ושלאחרונה אף הבליח בחדש של גרוסמן). החזרה של דמות "הצדיק" אקזיסטנציאליסטית וטרגית, ולא מרפא אלילי כוזב. לא רוּחְניות.
כל הדיונים ההגותיים הנכבדים הללו לא היו ראויים להתייחסות בביקורת ספרותית לולא היה הרומן הזה בעל סגולות אסתטיות מבהיקות. הכתיבה העניינית והנקייה של אפלפלד, התנועה והפעילות התמידית של הרומן והגיבורים, ההיעדר המוחלט של התפנקות לשונית, רגשית או עלילתית, שליטה מופלגת בניווט העלילה, מְחוּשבוּת של אסטרטג שועלי בקידום צירי עלילה מקבילים, הופכים את הרומן לסמכותי, יוצרים אוויר פסגות אמנותי, וכך מחשלים את הרובד ההגותי שלו, שתובע לפיכך התייחסות רצינית. האסתטיקה, בקיצור, היא זו שמאפשרת את האתיקה.
אהרן אפלפלד הוא סופר פורה מאוד. בשנים האחרונות איבדתי קשר עין עם יצירתו. יש משהו חשוד בסופר פורה. הרומן הזה הפיג חלק נכבד מהחשד שלי.
| לינק ישיר | רוצה להגיב? תגובות 0 | TrackBack (0)
יום שלישי 6 מאי 2008
חדש בהוצאה
פיליפ רות
ענייני עבודה
סופר, עמיתיו ועבודתם
מאנגלית: אהוד תגרי
כיצד נוצרת הספרות בתודעתו של הסופר, וכיצד התרחשויות העולם שבחוץ נוגעות בתודעתו של הסופר?
במפגשים אינטלקטואליים אינטימיים שמקיים פיליפ רות עם סופרים מרחבי העולם הם מבררים את חשיבות המקום, הפוליטיקה וההיסטוריה ביצירותיהם ובוחנים כיצד החיים כשלעצמם מחלחלים לאמנות האינדיבידואלית של כל סופר וסופר, ומה הם יחסי הגומלין הסבוכים בין היוצר הרָגיש ובין המקום והזמן הקוראים עליו תיגר.
פיליפ רות הוא מהסופרים החשובים בעולם. ספרו האחרון, "הקנוניה נגד אמריקה", נבחר על ידי תא מבקרי הספרות בארצות הברית לספר הטוב ביותר לשנת 2007. ספריו רואים אור בעברית בהוצאת זמורה-ביתן.
"'ענייני עבודה' הוא ההוכחה שהספרות בהחלט חשובה... כמה מהשיחות המרתקות ביותר הן עם סופרים שעבורם הכתיבה היתה עניין של חיים ומוות."
ניו יורק טיימס
עוד תדעו את מהירותנו
דייב אגרס
מאנגלית: שאול לוין
ויל והֶנד כורעים תחת נטל 38,000 הדולרים שברשותם ותחת כובד זכרו של חברם ג'ק. הם מחליטים לטייל בעולם ולחלק את הכסף. הם לא יכולים להסביר למה בדיוק, זה פשוט חייב להיעשות! אולי יש לכך קשר למותו של ג'ק – אולי הסיבה תתברר להם מאוחר יותר.
אף שתוכניותיהם משתבשות על כל צעד ושעל, ואף שהילידים מתבררים ככפויי טובה למדי כלפי התורמים הנדיבים, ויל והנד מוצאים שהעולם גדול עד בלי גבול, מקום מלהיב והזוי מכפי שתיארו לעצמם. בעצם, העולם הוא מקום שאפשר ללכת לאיבוד בו...
דייב אגרס הוא מייסד מקסוויני'ס, חברה קטנה שמוכרת ציוד לפחלוץ וגם מוציאה לאור ספרים ורבעון ספרותי. ספרו יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה (ראה אור בכנרת-זמורה ביתן) היה מועמד לפוליצר לשנת 2004.
"אגרס יכול לכתוב על כל דבר ולגרום לו לזהור ולעשות סלטות באוויר על הנייר. הוא יכול לכתוב סיפור מתח. הוא יכול לכתוב תיאורים ליריים. והוא יכול לכתוב סיפורי מסע מבדרים."
ניו יורק טיימס
"ספר ובו קטעים מופתיים והתנסחויות בלתי נשכחות שמוטלים על הארץ כמו פרוטות לא רצויות שמשליך מי שמנהל מכרה זהב."
וושינגטון פוסט
"האנרגיה, האנושיות והסקרנות האינסופית שבו יִשבּוּ את לבכם."
אינדיפנדנט
נימוסים נאים לגברות ואדונים
הדר קמחי
האם הוזמנת פעם למסיבת קוקטייל ולא ידעת מה תלבשי?
כיצד עליך לנהוג אם נתקפת בשיהוק טורדני במהלך ביקור חברתי?
מה יש לעשות לפני בואנו לראשונה לחוף הים?
מענה לשאלות מציקות אלה ועוד רבות אחרות תוכלו למצוא בספר נימוסים זה, המלווה באיורים חינניים, פרי מכחולה של הכותבת.
הספר נימוסים נאים לגברות ואדונים יצעיד את כולנו אל עתיד טוב יותר, תרבותי יותר ומלא טוב טעם בארץ ישראל!
| לינק ישיר | רוצה להגיב? תגובות 0 | TrackBack (0)
הסופר האבוד מפראג: ראיון עם אחותו של פטר גינז
יגאל סרנה מידיעות אחרונות ראיין את חוה פרסבורגר, אחותו של פטר גינז, שכתב כנער יומן המתפרסם בימים אלה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן
יומני פטר גינז - ראיון עם חוה פרסבורגר – 7 ימים 2.5.08
פטר גינז היה ילד פלא, שכתב ספרים, צייר ותיעד ביומנו את זוועות הנאצים עד שגורש בגיל 14 לגטו טרזינשטט. לאחר שנרצח בשנת 1944 הוסתרו כתביו הנדירים בדירה בצ'כיה. מותו של אילן רמון, שקלח איתו לחלל רישום של גינז, הוביל לגילוי יומניו המתפרסמים כעת. לרגל יום השואה, יגאל סרנה יצא למסע בעקבות הסופר האבוד מפראג
יגאל סרנה
"מותר למלא נקניקים בבשר כלב. הבלוכים הכינו צלי מיוחד מבשר עורב... הפנים של מנצינקה נפוחות נורא... שמעתי שזה בגלל כל תחליפי המזון האלה... אחר הצהריים, המורה שלנו, מר זומר, עזב עם הטרנספורט לטרזינשטט". (מתוך "יומנו של פטר גינז", אפריל 1942)
יושב מול האחות אווה בביתה בעומר, באר שבע, רחוק כל כך מהמקום בו אירע הכל, מרחק גם של 64 שנים, אני רואה איך מתמלאות עיניה דמעות בדברה על אחיה כאילו נותר הכל חי כל כך ומדמם. אך אין היא מתייפחת. מאופקת כמו פרגאית עם רגשנות סלבית תחת מגפו של חינוך גרמני, היא מתארת לי את הרגע בו ראתה פעם אחרונה את פטר, זה שיומנו מתפרסם עתה בישראל (הוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר), שנים מספר אחרי שהתגלה במגירת שידה בפראג. יומן ומחברות וקטעי פרוזה שחושפים ילד מבריק בעל עין חדה של בוגר, שלוּ נותר בחיים היה סופר גדול או מנהיג, מדען בעל שם או כל דבר אחר שבו חפץ. כמוהו כרבים מן הנספים בנערותם שם. כל אותו בזבוז נורא של יופי, של גניוס. אך קולו של פטר גינז בוקע עתה בעד קליפת הזמן והוא חד וצלול בישראל 2008 כאילו נכתב עתה ובו בזמן הוא בא מ"הכניסה לגיהינום", כמו שכתב במקום בו חי מגיל 14 עד 16. גטו טרזינשטט.
החצר של אווה ובעלה אברהם בעומר המדברית ירוקה מאוד. אורנים בני 40 שנים מצלים על מדשאה מטופחת כמגרש כדורגל אנגלי. כמה רחוקה עומק הישראלית מפראג ומטרזין. אוויר צלול ויבש של מדבר וירק ובית רחב ידיים, מלא בציוריה של אווה ופה ושם ציור עתיק או פסל או שעון נושן מן החנות שלהם בפראג. מן העולם ההוא. זמנו של האח המת פטר מקיש בפעמון השעון העתיק. טיק טק. טיק טק. והיא נזכרת.
היא היתה אז בת 14, דקה, מהירה וחזקה שנדחקה בין האנשים והשוטרים היהודים שפעלו בשירות הנאצים וכל אלו שצבאו על הרכבת, מן האחרונות שיצאו עם משלוח אדם אל אושוויץ. אווה דחפה והגיעה אל קרון הבקר שכבר היה חתום ובחלון מסורג של אוורור ראתה את פני אחיה פטר והעבירה לו מעט לחם לדרך. הוא הביט בה, באחות הקטנה. דיברתם? לא. אחר כך צעקו והדפו אותה מן הרציף והרכבת יצאה לדרך. חריקה של ברזל, והצופר, אותו צופר קטרים נורא שמאז כל פעם שהיא שומעת אותו בתחנה צ'כית, כי נותר אותו צליל עד היום, היא מצטמררת. התרועה המכריזה על היציאה למסע ממנו לא שב אחיה.
ומה קרה לו אחר כך? אחרי כמה ימי נסיעה בעמידה בלי אוכל ומים? ואיך ירד מהקרון במחנה ההשמדה ולמה, למה, למה לא נשאר בחיים, הוא הנער הכי מבריק שכבר ידע המון על המפלצת שמנסה לחסלו וכת עליה והכין עצמו לעתיד גדוש הפתעות וניצחונות? אני שואל את רות בונדי, את אניטה טרסי בבית טרזין ואת האחות אווה היא חווה פרסבורגר, וכולן רק משעורת. למה מכל אלה שנסעו במשלוחים האחרונים של קצה המלחמה, שלא מעטים מהם שרדו, דווקא פטר הושמד מהר כל כך. כשאני קורא את מה שכתב, אני מתמלא התפעלות. הוא היה עיתונאי ועורך שבגיל 15 תיאר זוועות שראה בדייקנות מאופקת ומלאה פרטים. קולגה מן העבר הרחוק שחי חיים כה קצרים והשאיר יותר מרבים שחיים עד גיל מאה.
לפעמים אתה חייב לבחור לך אחר מתוך אותם שישה מיליון בלתי נתפסים. ופטר השאיר המון כתובים שמציירים דמות מלאה. לו חי היה כותב בבגרותו ספרים מדהימים. היה פרימו לוי. היה אידה פינק. היה ממציאהצאה מיוחדת או דבר מה אחר שהיה חורת רישומו בעולם. אולי לכן גם רות בונדי, בת הקהילה הפרגאית, סופרת ומתרגמת ואישה מיוחדת מאוד, גם היא תוהה ביוזמתה מה קרה לו, למה לא נותר בחיים. זו שאלה שמטרידה כל מי שהכירו. כמו סירוב לוותר על ילד נפלא, מבטיח, נושא בקרבו כל כך הרבה כישרון. בדירתה המלאה ציורים ועציצים וספרים אני מדבר עם בונדי שהכירה את אחותו ואף שהתה בטרזינשטט באותו זמן שבו שהה שם פטר.
לא פגשת בו שם?
"נו", נוזפת בי בונדי, "הנה, תקבל שיעור. גטו או אפשר לקרוא לו גם מחנה טרזינשטט לא היה מקום מפגש. לא היו שם בתי קפה. הכרת את מי שגרת איתו. אני אפילו עברתי במעון הנערים אל 417 בו חי פטר, אבל היו מאות ילדים ולא הכרתי אותו שם, אלא רק כעבור שנים דרך הדברים הנהדרים שכתב וחלק מהם תירגמתי. לגבי מותו זו תעלומה. כי נשלחו במשלוח ההוא רק גברים שחלקם היו בריאים ובמצב סביר כמוהו, וחלקם נשלחו משם למקומות עבודה וניצלו. הוא היה נער בן 16, גבוה ובריא יחסית. מותו לוט בערפל. אולי כשהאיש אס.אס סימן שמאלה וימינה, פטר הלך ימינה אחרי איזה חבר. וכשהלכת לכיוון ההשמדה, נתנו לך. אולי איש אס.אס שם עליו עין. אולי עשה טעות ונורה. אולי אבד בדרך לגרמניה. אולי אחותו תדע".
בצער, כאילו ניתן היה עדיין לשנות את מהלך הגורל, אנו דנים בדירתה בקצו של פטר. כאילו נגזלו מאיתנו כל אותם דברים שהיה יוצר בהמשך חייו.
"בבוקר הייתי בעיר. על הלוח בכיכר וצלב תלויה מודעה שלפיה נאסר על יהודים לקרוא עיתונים... אחר הצהריים בטיול עם פופר. הוא ואני מנסים להרכיב יסוד שייצר חשמל בעזרת תמיסה שמיכלה חומצה גופריתית עם נחושת ותמיסה של מלח אנגלי עם אבץ. נכשלנו" (מארס 1942)
הנה הולכת האחות אווה לחדר אחר בביתה וחוזרת עם שתי מעטפות חומות. מוציאה מהן חבילות עטופות בנייר רך כמו דבר מה שביר וחושפת יומנים קטנים. פנקסים קשי כריכה ופותחת והכל מזנק מתוכם, חי כל כך. ציורים קטנים שלו וכתב יד ותאריכים. יומני אחיה בביתה בעמר. לנייר יש ריח כשאני מקרבו לאפי ויש גם ספרון שכתב כאילו תחת השם ז'ול וורן, זה הילד פטר שדמיונו הליג מעל החומות וגדרות התיל למקומות אליהם לא יגיע לעולם.
כתב יד קטן ומסודר שאחר כך, כך מראה לי אווה, לקראת משלוחו בגיל 14 לגו טרזינשטט, השתנה, המילים התמעטו, התקמטו, האותיות משכו למטה, אל הדכדוך. הכל מלא ציורים ותחריטים שהכין. פרץ יצירתיות וולקני שייקטע באחת בעת שייצא ברכבת לשם. להיחנק בגז. להימחק באש. יש רגעים כשאני כותב על המקום ההוא, שאני נחנק מזעם ומשנאה בוערת לגרמנים שהמיתו כך גם את כל בנית-ביתה של אמי ושל אבי ואת כל האחרים ובהם פטר. מיליון פטרים. כל אותה ברבריות.
שנים רבות נחו היומנים שלו בדירה פרגאית של חברת משפחה. אביהם הניח אותם שם וזכר שהם שם ולא אמר מילה. "לא דיברנו בבית על פטר מאז. טאבו. מילה. אבל לא מעובד. שתיקה... 150 ציורים של פטר אבא מסר ל'יד ושם' בלי להגיד לנו מילה. והוא גם לא הזכיר את הניירות שהשארנו ולא התגבר על האובדן עד מותו עצמו, פה בארץ, בגיל 79. והיומנים נחו בבית החברה. היא חלתה באלצהיימר וכשמתה בודדה נכנס איש שקנה את הבית וזרק כמעט הכל. כמעט. כמה ניירות השאיר".
כשאילן רמון נהרג בספינת החלל ראה כל העולם את ציור פני ירח שצייר נער-שואה ושרמון לקח איתו לחלל. שמו של הצייר הקטן פטר גינז צף בכל מהדורות החדשות בעולם כאילו שב לחיים, ואז הבין הצ'כי שקנה את הבית שיש אולי בידו אוצר. הוא הציץ וקרא כנראה את היומנים שמצא ו"אף שהיה אדם פשוט, אבל אדם שניסה לכתוב שירה, קלט מה יש לו", אומרת אווה.
מקץ כל השנים גם פרק גילוי היומנים הוא כאוב, לא רק בשל תוכנם, אלא גם כי האיש תבע כסף רב. "הוא איש עני שניסה אולי להתעשר מן הניירות. הוא תבע 120 אלף יורו, שהם המון כסף בפראג המתחדשת... הוא שלח לי דפים באי-מייל וראיתי שזהו כתב היד של אחי, שאלו יומניו. בסוף אחרי מו"מ קשה הוא מסר הכל עבור כעשירית הסכום. היה סכסוך ודברים יצאו לטלוויזיה".
"בערב הודיעו ברמקוים ששמונה אנשים נורו מפני שנתנו מקלט לאנשים שאינם רשומים. ביניהם היה גם נער בן 17... בבוקר עשיתי את שיעורי הבית. אחר הצהריים הלכתי אל המילושים כדי להיפרד מהם לשלום. המציאו שיר חדש על היהודים. אני אנסה להשיג עותק שלו" (יוני 1942)
פטר נולד שנתיים לנפי אווה, בכורם של אוטו גינז ומנצי גינז. פרגאים. אב יהודי ואם ממוצא נוצרי שהתגיירה. הורים מתקדמים, ספורטיביים כעדות בתם. כל חורף נסעו לסקי להרים והיא זוכרת איך בכתה כי לא היו לה מגלשי סקי ופטר קרא לה "סלצנה-ברצנה", שזה מין עלמה בכיינית. ילד עתיר דמיון היה בילדותו, כאילו פעם בו מנוע יצירתי שקלט כי ימיו קצרים. בין גיל שמונה ל-14 כתב חמישה רומנים, בהם "מסביב לעולם בשנייה אחת" וספר ז'ול וורני בשם "ביקור מהפרה-היסטוריה", ובו דינוזאור ענקי שבוקע מביצה אפריקאית והוא מפלצת אכזרית שהיא בעצם רובוט מעשה ידי אדם שנועד להשמיד את העולם.
אחרי שהמפלץ מנוצח ונעלם, כתב פטר בסוף ספרו, כנבואת לב או פרי ניתוח נוכח המתרחש מול עיניו: "האין זה אפשרי שמפלצת חדשה תופיע על פני האדמה... אשר בהיותה נשלטת על ידי כוחות רשע ומצוידת באמצעים הטכנולוגיים המתקדמים ביותר, תענה את המין האנושי בדרך איומה כלשהי?"
אחר כך, כבר בטרזינשטט, בתוך מה שראה, כתב כמין המשך: "הם תלשו אותנו באופן בלתי צודק מהקרקע והפורייה של העבודה, השמחה והתרבות שהיתה אמורה להזין את נעורינו. הם עושים זאת למטרה אחת בלבד – להרוס אותנו. האם יצליחו? לעולם לא", כתב וטעה. ואולי לא. כי הנה דבריו פה. והמפלצת הוכחדה.
הם גרו במרכז פראג, בדירה גדולה של מעמד בינוני אמיד. רחוב סטרקובה 4.
"הבית עומד עד היום על מכונו וכל פעם שאני נוסעת לפראג, פעמיים בשנה, אני עוברת שם ולא מסוגלת לעלות. להיכנס לבית או לדירה. אין לי אומץ. הזיכרונות כואבים מדי גם אחרי 60 שנים. אולי לא אשלוט. אבכה לעיני זרים", מלאה אווה כאב עד היום. "אמא לפעמים דיברה עליו קצת עד שמתה פה בעומר, בגיל 93".
בפראג גרה אווה עם אחיה פטר בחדר גדול. אח ואחות עם המריבות הרגילות של ילדות נורמלית. "היה בית שקט. להתפרע מותר היה רק בחוץ. אם גויה לשעבר שנישאה למזלה ליהודי, כי אז בעלים יהודים נחשבו למציאה. לא שותים, לא מכים ומתפרנסים טוב. פראג היתה מקום ליברלי וסובלני עד שנכנסו הגרמנים. כבר משנת 36' כשידענו מה קורה בגרמניה, נכנס פחד, היטלר היה סנסציה בכל בי. דיברו עליו בכל שיחה". היא זוכרת שהמבוגרים התלחשו עליו המפלצת. ספר שיוצא עכשיו בצ'כיה.
כשנכנסו הנאצים נשארה האם ארית על אף גיורה, כי הם התחשבו רגע בגזע. כיוון שהאב היה יהודי, הילדים היו מישלינגים, בני תערובת דרגה ראשונה. זאת אומרת יהודים לכל דבר, טלאי צהוב וסילוק מבית הספר הרגיל, זולת זה שלמחנה ריכוז נשלחו רק בגיל 14. זה הגיל שירחף מעל הבית. כצו גורל. כגיליוטינה כשמלאו לפטר 14 בשנת 42', נפרדו ממנו בבכי עצור, אבל במחשבה כי בתוך כמה חודשים ייגמר הכל והוא ישוב. הוא נעשה מתוח מאוד ועצוב. יומנו מסתיים בעת גירושו: "כשנכנסי, זאב אמר לי בשקט: אתה בפנים. אל תיקח ללב". וממשיך בקצרה מאוד במחנה, היכן שבעיקר ערך פטר כתב עת של נערים וכתב עבורו.
שנתיים אחרי גירושו של פטר גורשה גם אווה במלאות לה 14. הוסעה במשלוח של 15 איש לגטו ושם פגשה את אחיה. לא מיד.
שלושה ימים היתה סגורה בקרנטינה. והוא בא לחלון לראות אותה. "וראיתי כמה גבה וכמה רזה וכמה החוויר. מאוד". היא גרה במעון בנות, הוא במעון בנים ואסור היה להיפגש במעונות אבל הם נפגשו בכל זאת בסיוע דוד. "שמחנו מאוד, אבל היינו מאופקים". קשה לה להיזכר בפגישות. "הוא כל כך השתנה בגטו. נעשה אינטלקטואל צעיר. כבר לא ילד. כאילו התבגר בעל כוחו נורא מהר וידע שהוא צריך לצבור המון ידע כי היו לו תוכניות גדולות לגבי העתיד. בודהיזם וספרות ומדע בדיוני ומדע. רקומן של ספרים. מכור". הנה ביומן שלו בדף של מאי 1944 הוא כותב בשתי מילים. "אווה הגיעה". ואחר כך בפירוט את מה שהיה חשוב כל כך: "סיימתי את המובאות מציילון וכרכרתי אותן יחדיו. השלמתי את עבודת ההכנה ללימודי ידע כללי. קראתי את הספר שיטת הסוציולוגיה מאת חלופני. קראתי: גוון בריסטוב, קיץ עמוק. פראנק מסביב לעולם בלי פרוטה. את הרומן הבלשי פני משי. ה. ג וולס, דברי ימי עוללם. דף מידע פדגוגי".
זמן מה נפגשו האח והאחות ואז נדבקה אווה במחלה קשה ושכבה חודש וחצי בבית חולים, וכשיצאה נותר להם זמן קצר עד המשלוח הכמעט אחרון משם בו יצא. "ונדחפתי כי הייתי זריזה והגעתי לקרון". שם ראתה אותו בפעם האחרונה. "הרכבת כבר כאן ושני הבנים עלו עליה. פטר קיבל את המספר 2392 וחברו פבל 2626. הם ביחד באותו קרון. פטר רגוע להפליא... בקושי הספקתי לגעת ביד שלו מבעד לסורגים וכבר הבריח אותי משם השוטר של הגטו. מזל שזה נגמר שם. עכשיו הבנים עזבו וכל מה שנשאר לנו מהם זה מיטות ריקות". כעבור שבועיים רשמה: "כבר עבור 14 יום מאז הבנים עזבו ולא שמענו מהם מאז". וכך נשאר. דממה.
"חדר המתים המרכזי נמצא כמעט על גבול טרזין. הוא שוכן עמוק בתוך חומות המבצר. הכניסה אליו דומה לשער הגיהינום. רק אור קלוש חודר דרך אשנבי הירי... כל כמה דקות מגיעה בגלגלים חורקים איזו עגלה... מעל הכל רובצים מועקה ואימת מוות. בקצה המסדרון עסקו העובדים בעטיפת גופה. מאז ספטמבר 1942 עברו 21 אלף גופות דרך המסדרונות האלה" (1944, פטר גינז, מתוך כתבתו "סיורים על פני טרזין")
אני מוצא את השורות האלה ורבות אחרות שלו במין מוזיאון קטנטן מפעים לב בקצה קיבוץ גבעת חיים איחוד. בית טרזין הוא כמין דירת רפאים של חדרים מלאים ציורים וכתובים. מקום שקסם המתים החכמים שורה עליו ואתה נלכד בו. ושם גם נשמרים כ-800 דפים מתוך עיתון הנעורים שפטר היה עורכו וכתבו. אניטה טרסי המנהלת מראה לי עשרה כתבי עת שהוציאו ילדים ולדות בגטו. אני מציות וסיפורים מצוירים וכתבות. עיתונים קטנים ומקסימים שנכתבו תוך המתנה דרוכה לשחרור ולניצחון על הנאצים כדי להקים מחדש עולם טוב. ולא זכו. אבל הטוב שבהם היה עלונו של גינז: "ואדם" (אנו מובילים) של נערי ביתן 1 שהוא יסד, ערכו, אסף עבורו חומרים וכשלא כתבו מספיק כתב בעצמו. הומור שחור ותקווה. רפורטז'ות מבודחות על האימה.
מגטו טרזינשטט נותרו הכי הרבה אוצרות ועדויות לכישרון ההולכים למות, כי זה גטו-מחנה שלא הושמד ולא נחרב, אלא שוחרר כשהוא שלם כמו דירת פליטים שאתה מוצא על תכולתה ורהיטיה. כך הועברו הדברים משם לפה, לבית הזה ביקוץ, ובהם גם כתבי פטר במחנה עד מותו ממש. הנה מה שכתב על ביקור אצל הפסל העיוור ברטהולד אורדנר במחנה: "חדר קבור תחת הקבליר. מסריח מצחנת בתי שימוש. אור חיוור, טינופת, פיזית ורוחנית. הדאגה היחידה היא לאכול מספיק, לישון מעט. ו... מה עוד? חיי רוח? כלום יכול להתקיים דבר מה נוסף במאורות התת-קרקעיות מלבד תשוקה חייתית לסיפוק צרכים גופניים? ועדיין, זה אפשרי! זרעו של רעיון יצירתי אניו דועך בבוץ ובזוהמה. אפילו שם ינבוט ויפיץ את פריחתו, כמו כוכב שזורח באפלה... האמן העיוור הינו ראיה לכך. באתי לבקרו כדי לכתוב על אודותיו בכתב העת שלנו..."
מהיכן הכישרון הזה? אני שואל את אניטה טרסי. "היה בצ'כיה עניין מיוחד בחינוך הילדים", היא אומרת. "היו הרבה פטר גינזים שלא נשאר מהם כלום. ממנו נשאר".
ולו חי מה היה?
"אולי סופר גדול, אינטלקטואל נפלא, או מנהיג מהסוג שכה חסר לנו".
מה קרה לו? אני שואל שוב גם אותה. למה לא ניצל?
"אולי הגיע לרציף של אושוויץ מבולבל משנתיים במחנה. אולי היה מדוכא מאוד. פחד. כדי להינצל מספיק היה שנשלחת למקום עבודה בו היה אחראי שלא היה חיה. פבל שהיה איתו שרד מעט ומת ממחלה. אין לנו מושג מה קרה לפטר. שאל את אחותו", היא אומרת לי כמו שאמרה לי רות בונדי. ואני אכן שואל.
מה היה קצו?
"יש עד אחד", אומרת אחותו אווה. "צייר שהיה שם וחי פה עד היום. הוא עמד וראה על הרציף של אושוויץ כשהמשלוח של פטר הגיע. ראה את פטר יורד מן הקרון אחרי הימים שעמדו רעבים וצמאים כל הדרך. ראה את פטר הולך לכיוון הלא נכון, לתאי הגזים. הוא נשא איתו את הידיעה הזאת הרה שנים לעצמו, וחיכה עד שבישר את זה להוריי".
למה נשלח למות, הרי היה נער גבוה די בריא? אני מקשה עליה. "יש לי רושם...", היא נעצרת במקום שבו גם האחרים היססו כדי לא להגיד את זה, "שאנשים שם... שהיו אינטלקטואלים כמו אחי, נערים שראו עליהם את זה... היו פחות פרקטיים מאחרים פשוטים מהם. הם אולי לא הזדקפו לפני הבדיקה של האס.אס, לא הכינו עצמם להיראות טוב וחזקים ברגע ההוא. לא חשבו על זה. אולי היו עסוקים או טרודים במחשבה אחרת. אני לא יודעת. מהחברים נשארו, נדמה לי, דווקא הפשוטים. אולי אל תכתוב את זה. הכוכבים לא שרדו. אולי פטר ירד מבולבל מהרכבת. לא הייתי שם. ביומן שלי כתוב שהיה לו חום כמה ימים לפני המשלוח. אולי נראה חיוור מאוד וחלש כשירד. לא נראה מלא חיים כי היה נער של חיים פנימיים. ומיד הלך לגזים".
כפסע היה בינו לבין החיים, אני חושב. לו הרים עיניו, לו הזדקף כשירד מקרון הבקר, לו ניער עצמו מדכדוכו של נער מבריק שקוע במחשבות שהבין את העולם טוב מדי וידע מיהי המפלצת. לו לרגע עמד ישר ואיש האס. אס היה מניף ידו שמאלה ולא ימינה. לו. לו. "לא מצאנו עדים למה שקרה שם זולת הצייר", אומרת אווה.
אחרי המלחמה התאחדה המשפחה. אב, אם ואחות. בלי פטר. נכים. חסרים. לא דיברו עליו. כבד מנשוא היה היעדרו. שום ילד לא נקרא על שמו. שום בן או נכד. נשאר רק מה שכתב. מה שצייר. מה שניבא.
| לינק ישיר | רוצה להגיב? תגובות 0 | TrackBack (0)
מסתרי הגולגולת של פרידריך שילר
אתר רויטרס מדווח כי ממצאי החקירה בת השנתיים למצוא איזו משתי גולגלות שייכת למשורר הגרמני פרידריך שילר, עלו בתוהו. זהו הפרק הנוסף בשרשרת מסתורין שנמשכת כבר כ-180 שנה.
ב-1826, 21 שנה אחרי מותו של שילר, הורה ראש העיר של ויימר על חפירות בקבר אחים שבו נקבר המשורר, והוציא משם 23 גולגלות. ראש העיר החליט שהגולגולת הגדולה ביותר שייכת לשילר, משום שדמתה למסיכת המוות של המשורר, וזו נקברה במזרח העיר.
אלא שב-1911 הוצאה גולגולת אחרת מקבר האחים, וחוקים טענו כי זוהי הגולגולת האמיתית. השבוע כאמור, הגיע צוות של מומחים בינלאומיים למסקנה המפתיעה ששתי הגולגלות אינן של שילר, לאחר שהשווה דגימות ד.נ.א משתי הגולגלות לחומר שנלקח מקברי קרובי המשפחה של המשורר.
| לינק ישיר | רוצה להגיב? תגובות 0 | TrackBack (0)
יום שני 5 מאי 2008
"מלכים ג'" בפסגה
ספרה של יוכי ברנדס, "מלכים ג'", נכנס היישר למקום הראשון במצעד רבי המכר של ידיעות. הספר הצליח לעקוף אפילו את ספרו החדש של דויד גרוסמן, "אישה בורחת מבשורה", שנכנס ישירות למקום השני.
הספר "מלכים ג'" עוסק בשלומעם, נער מן העיר צרידה שבנחלת אפרים, נוטש את ביתו בניסיון לגלות את הפתרון לסודות שמעיקים עליו מילדותו. בשיאו של מסע מיוסר הוא פוגש את "הנסיכה המשוגעת" ומגלה את האמת המדהימה על משפחתו ועל נסיבות לידתו. בהמשך מתחבר סיפורו לאירועים הדרמטיים של עם ישראל באחת התקופות המכריעות בקורותיו, והדמויות השוליות מתחילת הסיפור מתגלות מחדש בתור הגיבורים הגדולים של התנ"ך.
זהו רומן חתרני, בו ברנדס חושפת את הבקיעים בסיפורים שעליהם גדלנו ומציעה להם תוספות והשלמות, שרובן מעוגנות באגדות חז"ל, המאירות באור שונה את גיבורי האומה. נחשף גם עולמן החי והתוסס של הנשים, שהוסתר מתחת לרובד הגברי הגלוי של כתבי הקודש. סוף סוף יוצאות אסירות הארמון מירכתי הבמה, והן מתגלות כדמויות מפתח בקורותיה של הממלכה הקדומה
